הפסקול שליווה אותי אולי הכי הרבה בחורף 2012 הקשה היה Ravedeath, 1972 של טים הקר. אין לי הרבה מושג מיהו טים הקר: חיפוש קצר באינטרנט מעלה שמדובר במוזיקאי קנדי מוערך, שהוציא כמה אלבומים קודמים בתחומים של אמנות סאונד ומוזיקת אמביינט אקספרימנטלית. לי זה לא אומר הרבה, ובאמת, מה שמשך אותי קודם כל לאלבום הזה היתה העטיפה שלו והתמונה הזאת:

 

כשפותחים את האלבום מגלה התמונה המוגדלת עשרה גברים צעירים שמשליכים מהגג פסנתר הנושא בגאווה את השם ACME (מילולית: משובח, ללא רבב). אלא שמישהו גם שירבט על הפסנתר את ראשי התיבות החידתיות IHTFP. אני יכולה רק לנחש שהכוונה אולי ל-I Hate This Fucking Piano, אבל מי יודע. ומי יודע מה עולל אותו פסנתר שזיכה אותו בגורל כה אלים ואכזרי.

אלה לא החידות היחידות שמסתתרות באלבום הזה. בדומה לשמו – Ravedeath – וכמו הרצועה הפותחת הנקראת בפשטות The Piano Drop, שתי רצועות נושאות כותרות חידתיות דוגמת Hatred of Music, Analog Paralysis 1978 ו-Studio Suicide 1980. אלה בבירור כותרות שלקוחות מעולם המוזיקה האלקטרונית, אבל כאן מסתתרת ההפתעה הראשונה באלבום הזה מבחינתי: שלמרות שאני ניזונה רוב הזמן מדיאטה קבועה של גיטרה-בס-תופים, יש משהו במוזיקה ובסאונד של האלבום האלקטרוני הזה שנשמעים לי אורגניים לגמרי. ולמרות שאני רגילה לקול אנושי ולמילים, ואילו Ravedeath הוא אלבום אינסטרומנטלי טהור, יש בו משהו שעדיין מזכיר לי דברים שחוסים בצל המטריה הגדולה של הרוק: השו-גייז של מיי בלאדי ולנטיין, הלוּפּים והחזרתיות של סטיב רייך, הארכיטקטורה של אמני דרון כמו סטיבן אומאלי. זו ארכיטקטורה של סאונד, ועדיין, זו מוזיקה שנשמעת לאוזניי אורגנית מאוד. Ravedeath נכתב למחשב, עוגב, סינתסייזר, פסנתר, מיקרופון ופידבק של מגבר גיטרה. והנה ההפתעה השנייה מבחינתי: שלמרות שרוב הכלים הם אלקטרוניים/דיגיטליים, המוזיקה נשמעת כמעט אקוסטית. מאחורי כל הרחש האלקטרוני והחשמל הסטטי מסתתר לב אנושי חי ופועם.

אולי זה בגלל ש-Ravedetah נכתב בבאנף ובמונטריאל בחורף 2010, והוקלט בכנסייה ברייקיאוויק, איסלנד, ב-21 ביולי אותה שנה. באנף ומונטריאול בחורף הם מקומות קפואים, וכך גם איסלנד ורייקיאוויק. יש משהו ביצירה הזו שהוא מינימליסטי, צלול וחד כמו כפור. לא לחינם שני הקטעים הבולטים באלבום נקראים In the Fog, ו-In the Air. יש משהו לירי ופואטי מאוד במוזיקה הזו, והוא טמון בתחושה של הכפור ובמה שנרמז כבר משם האלבום: מוות. חורף הוא מוות, אבל בלי המוות אין התחדשות וחיים. אנה אנקוויסט כינתה את זה בספר “יצירת המופת” כפור רב חסד. הכפור הוא שכבת ההגנה – החסד – שמאפשרת צמיחה וחיים חדשים אחרי המוות של החורף. ואם יש תחושה שעולה בבירור מתוך Ravedeath היא של מסע רוחני, של חיפוש רוחני, של חיפוש אחרי הטרנסצנדנטי. במילה אחת, זה אלבום יפהפה.