עכשיו מרץ ולא ראיתי סרט כבר כמה חודשים, אז הלכתי לראות את “בושה”, ואלוהים, איזה סרט משעמם זה היה. הוא היה משעמם פעמיים – פעם אחת מפני שלא ברור בשביל מה לשפוך ים של כסף ועבודה קשה על יצירת סרט שבסך הכל אומר את המובן מאליו – כן, התמכרות זה רע, וראינו כבר את “רקוויאם לחלום” שאפילו השימוש של שניהם במוזיקה דומה מאוד; ופעם שנייה מפני שהוא פשוט לא רלוונטי. השנה היא 2012 וסקס-והעיר-הגדולה היה רוח התקופה בערך לפני עשור. היום זה לא בראש סדר העדיפויות והדאגות של אף אחד, נראה לי. אנשים מנסים פשוט לשרוד. כך שלא נראה לי שהסרט הזה אומר משהו שרלוונטי בכלל לחיים שלנו היום. אמריקן סקס פסיכו? היינו שם כבר ב-1991 עם ברט איסטון אליס, ומעניין שהגיבור של “בושה” אפילו מזכיר חיצונית את פטריק בייטמן הקולנועי. כך גם תפאורת הרקע של ניו יורק, החיים בתאגידים, כסף, ברים, בגדים יקרים, דירות מעוצבות על גג העולם, הקפיטליזם והחלום האמריקאי, שלא לומר הפסיכופתולוגיה האמריקאית. היה יכול להיות מעניין, אגב, אם מקווין, במאי הסרט שהגיע מעולם האמנות, היה תופר לגיבור שלו משרה בעולם הזה (עולם האמנות), ההיפר-קפיטליסטי ושטוף כוח, כסף, יצרים ויצירה, ולא המשרה הלא-ברורה ואנמית (וגם לא אמינה) שהוא נתן לו במשרד היי-טק(?)

אבל אולי אני מפספסת משהו והסרט הזה, באמת כמו אמריקן פסיכו בזמנו, גם הוא ביקורת על משהו גדול יותר מרק התמכרות לסקס ולסגנון החיים שמנהטן יכולה להציע? אולי אלה רק מסמנים ומרמזים על משהו גדול יותר, והמשהו הזה הוא הקפיטליזם האמריקאי בצורתו הקיצונית, הכוחנית וההרסנית ביותר? הכוח משחית. כל כוח, גם כוח כלכלי. “אנחנו לא אנשים רעים”, אומרת האחות בשיחת טלפון מוקלטת; “אנחנו פשוט באים ממקום רע”. מה אם המקום הרע האמיתי שהסרט מרמז אליו הוא הקפיטליזם? ההתמכרות לסקס כסמל לבולמוס צריכה שאינו יודע שובעה, כסמל לחזירות, חמדנות ותאוותנות קיצונית, לעיוורון מוסרי וניצול ורמיסה של הזולת? אולי זו באמת הבושה הגדולה ביותר: איך הצליחה התרבות האמריקאית/מערבית להפוך את מה שהיה אמור להביא לבני האדם עונג ורווחה (כמו סקס) למקור של שיעבוד, הרס וחורבן שהומטו על ראש האנושות כולה. אכן, בושה קולוסאלית.

לכן, הדבר היחידי שמעורר איכשהו הזדהות בסרט הזה זה שכאשר האח מנסה להתנער מאחותו (וככל הנראה מההיסטוריה של גילוי העריות ביניהם), היא מעמתת אותו עם זה שבין בני משפחה אמורה לשרור איכפתיות ואחריות הדדית, ושאם זה לא קיים זה פשוט עצוב. התשובה לאחת השאלות עתיקות היומין ביותר של המין האנושי – השומר אחי אנוכי? – היא תמיד כן. לא חשוב מי היה המעוול ומי הקורבן, איזה סוג של יחסים יש בינינו ומה ההיסטוריה שלנו – אנחנו עדיין אחראיים זה לזה, עלינו לשמור האחד על השני, אנחנו רקמה אחת. אבל אלוהים, איזה סרט מבוזבז. אפילו לא מחרמן.