כל-כך מגיע ליאפים עם ג’יפים שיבואו לראות אותם כל-כך הרבה יותר אנשים מקומץ הכמה-עשרות-בודדות שהיו שם ביום שישי בצהריים, במסגרת פסטיבל האופניים או מה שזה לא היה שם במוסררה. אפילו התקינו לכבודם במה מגודרת שאני לא בטוחה כמה הם הרגישו איתה בנוח, אבל לזכותם ייאמר שהם עשו את המיטב. מכיוון שלא היה ברור לי באיזו שעה אמור להתחיל כל האירוע ומה סדר ההופעות המתוכנן, ומכיוון שהאופציה של להחמיץ הופעה של יאפים לא באה בחשבון, ומכיוון שאני החנוּנית הדייקנית שאני, הגעתי כבר ב-12:00 בצהריים. ואז באמת כמעט לא היו שם אנשים, אבל היו יאפים בסאונדצ’ק, ולמרות שסאונדצ’ק הוא ברגיל עניין די מייגע וטרחני, כשמדובר בלהקה אהובה זו הזדמנות לשמוע מיני-סט פרטי ואינטימי. אמנם כזה שמורכב רק משברי שירים, ומהרבה יותר “אני צריך עוד מוניטור” מאשר קטעים מוזיקליים, ועדיין. אז ישבתי שם על פיסת מדרכה מוצלת והקשבתי בשקט לסאונדצ’ק של יאפים עם ג’יפים.

בצהרי היום במוסררה, בבוקר אחרי שהזיזו את מחוגי השעון קדימה לשעון קיץ, היה יום יפה על קו התפר שבין היום האחרון של החורף ליום הראשון של האביב. גושים של עננים בגובה רם ובינוני ובגוונים משתנים של לבן ואפור שייטו בין קרעי שמיים תכולים. השמש והרוח שיחקו מחבואים. בזמן המת שעד תחילת ההופעה הרשמית חציתי את קו התפר בין מזרח ומערב והלכתי לשער שכם. עברתי את המשאיות ופלטפורמות הפריקה של חנויות הירקות, עד שמרחוק ראיתי משהו שנראה כמו הפגנה ונזכרתי שזה יום האדמה. היו שם כמה עשרות מפגינים פלסטינים שקטים עם כרזות ודגלים ומסביבם הרבה יותר כוחות צבא ומשטרה. היה שקט מתוח באוויר, אז חציתי בחזרה את פסי הרכבת והכביש הראשי ועליתי במדרגות קיארה בחזרה לשכונה.

כשיאפים עלו באופן רשמי לבמה בסביבות שתיים, היו שם כבר הרבה יותר אנשים, ביניהם כמה פרצופים מוכרים ומחייכים. נועם, גבי, יואב, מורן, גילי, יותם. היו אנשים שרקדו ממש לפני הבמה וזה היה כיף. מאחורי הבמה וחומת האבן שעל גבול השכונה נמתחו קווי החשמל הגבוהים של הרכבת הקלה. אחת לכמה דקות אפשר היה לראות את הקרונות עוברים וגגות גבוהים של משאיות חולפות. את השמיים המעוננים חצו ציפורים קטנות שחורות ומעל הכל – מעל לקול – ריחף מסוק. יום הזעם ויום האדמה התערבבו עם הבלוז הכנעני-צועני-מערבוני של היאפים, עם שירי הדם, הזרע והאדמה, עם הפאתוס ועם הסארקזם. הסט היה דומה לזה של הצוללת, אבל קצר יותר בשלושה-ארבעה שירים וזה היה מצער. הלוואי שהיתה דרך לשכנע את יאפים לנגן יותר. להטיל פחות ספק בכוח של המוזיקה שלהם, ביכולת שלה לתקשר למרות הקיום ההרמטי והסוליפסיסטי שהיא בראה לעצמה, במשמעוּת העצומה שיש לה אצל מי שאוהב אותם. אבל איכשהו נראה לי שהספק הזה, שהם מטילים בכל אלה בדיוק, מזין את היצירה עצמה. אז אני לא יכולה שלא לכבד את זה, גם כשאני רוצה עוד.

רח’ הלני המלכה מטפס ישר ממוסררה אל מגרש הרוסים ואל הקסטה והתקליט. לרגע חשבתי להישאר להופעה של רוצי בובה, אבל די הספיק לי ליום אחד וגם רציתי לראות עוד את עומר לפני שהוא נוסע לאבא שלו לשישי-שבת. עם כל הרטינות שלי, אני קשורה לעומר באופן כזה שאם הוא לא נמצא יותר מ-24 שעות אני נתקפת בגעגועים שמקשים עליי את הנשימה. מצד שני, אם אנחנו נמצאים יותר מדי זמן ביחד כל העצבים שלי סומרים מרוב שאין לי שקט ומרחב. זה קצת דומה ליחסים המורכבים שלי עם העיר. כשהיא חודרת לי יותר מדי מתחת לעור ולוורידים, אני נעשית חסרת מנוחה. אבל באופן מוזר, בצהרי היום אתמול במוסררה, וכל הדרך הביתה, הרגשתי שלווה גדולה.

כל כך קשה למצוא נקודת איזון. וברגע שמצאת אותה, בכל רגע משהו יכול להפר אותה. שום דבר לא נשאר קבוע.