5 באפריל ב-5 במאי, יום הולדת חמישים. השוק מלא אנשים. ערב לפני ליל הסדר, חמסין ראשון והתקף אלרגיה, מצאתי פינה לבד בתוך ההמון הסואן. לשאלת המשורר מה עשיתי מן החיים התשובה היא כלום. לא עשיתי שום דבר בעל משמעות, לא חצבתי שום דרכים אל תוך הנצח. החיים שלי דילטנטיים רוב הזמן. הפרספקטיבה היא פרס הניחומים של הגיל, אבל אני בכלל לא בטוחה שיש לי פרספקטיבה. רוב הזמן אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה נקודות עיוורות שזה פלא בכלל שאני מצליחה לראות משהו. כמה תקוות ותוכניות נגוזו עם הרוח. רק לשמור על שפיות במשך חמישים שנה היה הישג ענק. resistance, persistence כמו שרותם היה נוהג לומר. מעניין באמת מה עם רותם, לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן. לפחות חמש או שש שנים. כל כך הרבה אנשים איבדתי בדרך. אני כל כך גרועה בלשמור על אנשים. לפעמים צריך לשחרר את השיחרור, אומר דהרמה החתול. לפני שבוע כשעברתי במדרחוב ביום שישי לפני הצהריים שמעתי מישהי מדברת בנייד שלה והיא אמרה בקול נשבר אני בת שלושים וחמש ולא היה לי יום אחד שמח בחיים שלי. זה שבר לי את הלב. אני לא יכולה להגיד דבר כזה. היו לי ימים שמחים, גם אם אני לא יכולה לכמת את המספר שלהם או החלק שלהם ביחס לימים הנוראים. אז זה לא רק רצף של תקוות וחלומות שנמוגו עם הרוח, לא רק החמצות ושיברונות והחלטות גרועות ומחירים גרועים עוד יותר. וגם אם כן, עצם העובדה שהיו לך החמצות וחרטות ומכאובים ושברונות הם העדות הברורה ביותר לכך שהיו כאן חיים. עלינו לדמיין את סיזיפוס מאושר.