זה היה שבוע חופש מספק מאוד, מה גם שגולת הכותרת שלו היתה אירועי בית ריק 2. הייתי שם פעמיים. הפעם הראשונה היתה ביום שלישי אחר-הצהריים, והיו במקום רק קומץ אנשים – אומרים שביום הקודם, שהיה יום הפתיחה עם הרבה הופעות חיות, היה מלא. לי דווקא היה נעים שהיה קצת דליל – היתה אוירה נינוחה ועצלה ויכולתי לשבת על הספה בסלון עם אמיר ב. ולפטפט באריכות. מהמטבח עלו ריחות של מרק ובישולים והיה אוירה של בית. במרתף תיקלטו מארקי פאנק וגילי הילד ובגינה בחוץ, בשמש אחר-הצהריים האביבית, אנשים השתרעו על העשבים והשיבולים שצמחו פרא בין צריפי הבטון והמשאית הישנה, שנשארה חונה ונטושה בחצר כמו כל המבנים האלו.

המבנים האלו היו פעם שני בניינים טמפלריים שנבנו כבתי ספר של הקהילה הגרמנית. מכון הסיבים התמקם בשני המבנים האלו בין השנים 1948 – 1967. חלק מהשילוט הישן עוד תלוי במקום: מיקרואנליזה של סיבים, מידע על כותנה, השימושים בטאנין, חדר לבדיקות עור. בית ריק 2 התרחש באחד משני הבניינים הנטושים, אחרי חצי שנה של עבודות ניקוי, פינוי, צביעה, סידור, אירגון והצבה של עבודות אמנות. אחרי בית ריק 1 וכל מיני מסיבות בתים נטושים, אני אמורה להיות מתורגלת במה שצפוי לי. אבל כמו תמיד, במשך רבע שעה ראשונה של הסתובבות במקום כל מה שאני יכולה לחשוב עליו או למלמל לעצמי הוא “יווווווווווווּ, מגניב!”.

החלל הראשון שמקדם את פני הבאים בכניסה הוא חדר עם שולחן פּוּל גדול. משמאל לו נמצאת הספרייה. יש בה ספרים ישנים מקוטלגים עם כרטיסי ספר וכרטיסי קורא וחותמות. יש כאן חוברות ופנזינים והקראת שירה. דרך שני חללים נוספים עם מיצבים שונים מגיעים לבר במרתף. הוא אפלולי כמו מאורת עטלפים או המרתף של דרקולה. ואכן, הדבר שתלוי מהתקרה נראה כמו עטלף שחור ענק או עפיפון שבור ומעוקם או גרוטאה של מטוס ישן או משהו שעשוי מגוויות של מכשירי חשמל ישנים. הבר עצמו עשוי מדלפק עץ ישן שהיה פעם ספסל. על הקיר הנגדי ניצבת עמדת התיקלוט. קשה לראות ממש את האנשים בבר מרוב שאפלולי וחשוך כאן. זה נראה כמו בר פילם-נוארי בסרט מצוייר.

חוץ מזה יש בקומה הראשונה עוד חדר מבואה שקירותיו מקושטים בעשרות צלחות לבנות מעוטרות בכחול. האסוציאציה המיידית היא של צלחות חרסינת דלפט – כאלה שעיטרו קירות בתים של בורגנים החל מהולנד של המאה ה-17 ואילך. מכל היצירות בבית, העבודה הזו של מידד אליהו היתה האהובה עליי ביותר. חלק מהצלחות היו מצויירות באופן פיגורטיבי וחלקן היו מוכתמות פשוט בדיו כחולה-סגולה, כך שהצופה היה יכול לדמיין בהן תמונות כמו בכתמי רורשאך. המיצב הזה היה מוצלח בעיניי מפני שהוא התכתב ישירות עם משהו שקשור קשר הדוק להיסטוריה של האוּמנות (craft) – כלומר היסטוריה של עיסוק בחומר – וכמובן כל המהות של מכון הסיבים היתה עיסוק בחומר/ים. חוץ מזה שבתור פולנייה יש לי חיבה גדולה לחרסינה מצויירת ומעוטרת כמו פעם – china אמיתית ולא כל החרא Made in China שיש כמו זבל היום.

בקומה השנייה ניצב הסלון שנצבע אדום עמוק ורוהט בספות ענתיקות ושולחן קפה מעץ מסיבי. היו תמונות, כתובות קיר וגובלן. בסלון היה אפשר לשבת ולדבר בין ובמקביל להופעות, שנערכו בחדר הצמוד שנפתח מתוך הסלון. בחדר ההופעות הגדול מישהו אירגן את כל הציוד – שטיח פרסי ישן וגדול במקום במה, מגברים, מחשבים, מערכת תופים, ואפילו קוליסה שנתלתה מקורות התקרה הגבוהה, ועליה שלושה ספוטים, עציץ שרך וגרלנדה ישנה שנראתה כמו שיח פראי שצמח בפינה. את הגומחה העמוקה של אחד החלונות המקושתים קישט וילון תחרה ישן. חוץ משירותים (שהוכשרו שוב לפעול) וקבר של אמבטיה/מקלחת שכוסה בצמחייה, היה בקומה השנייה גם המטבח. את אחד החלונות המקומרים שלו קישטו אגודות בצל ושום. על דלפק העץ היו מונחים צרורות עשבי תיבול. בסירים גדולים התבשלו בשלושת הימים תבשיל טופו וירקות, תבשיל בשר, עוף בלימון וזיתים, איזה תבשיל דג, דאל ואורז, רטטוי ירקות, היתה שתייה קרה אבל לא חמה כי אי אפשר היה להעמיס על מערכת החשמל המאולתרת – כלומר על הגנרטור שבקומה העליונה – קומקומים חשמליים. אבל זה היה בהחלט מספיק ודי והותר ואי אפשר היה שלא להעריץ באמת את כל העבודה וההשקעה והמחשבה והאהבה שהושקעו כאן. DIY or die. צריך גם להעריץ את העובדה הפלאית שלאורך שלושה ימים רצופים לא הגיעה למקום המשטרה. כל האירוע הזה שייט כל כך הרבה מתחת – או מעל – לרדאר שלה, ומן הסתם היא היתה עסוקה באלפי אנשים שהסתובבו בעיר בחול המועד, כך שהמקום הזה הפך לאקס-טריטוריה אוטונומית, משק אוטרקי, גן עדן אורבני, שמה שאיפשר אותו, בין השאר, הוא המקום הדי מבודד שלו: קצת מרוחק מהכביש הראשי, בלי בנייני שכנים מסביב.

עוד בסמוך לחדר ההופעות והסלון היה חדר ה”סינמה” שהוחשך כדי לאפשר צפייה בהקרנות וידאו, ושהוצבו בו שלוש שורות של מושבי קולנוע (שנדמה לי שנלקחו משיפוצים קודמים של קולנוע סמדר הסמוך). בהפסקה בין ההופעות ראיתי שם סרט קצר של ניר שגב. מדרגות לולייניות הובילו לקומה העליונה – עליית גג שחור נפער בקורות העץ וברעפי האבן שלה. דרך החור הזה אפשר היה לראות פיסת שמיים. אני הייתי שמה כאן כסא או כורסה שהיו מאפשרים התבוננות או בהייה בשמיים המשתנים לאורך זמן. כמובן, יש עבודת אמנות כזאת בגן הפסלים במוזיאון – “החלל הרואה” של ג’יימס טורל, אחת מיצירות האמנות הנפלאות ביותר שיצא לי לראות (ובעצם לחוות) אי פעם.

ביום השלישי והאחרון לפעילות בית ריק 2 באתי בשעריו שוב כדי לקלוט עוד מהעושר, השפע והשמחה של המקום – וגם כדי לראות הופעה של אמיר בולצמן ואיימי מקנייט. ראיתי את איימי כמה וכמה פעמים לאורך השנתיים-שלוש האחרונות שבהן היא שוהה כאן ושהפכו אותה לחלק בלתי נפרד מהקהילה המוזיקלית של העיר. ראיתי אותה לבד ובצמדים, הקשבתי לקול המלאכי שלה עם הגיטרה האקוסטית והלפ-סטיל. אני אוהבת לחשוב על איימי במונחים של זמרת נודדת, נוודת, הובּואית, שהגיעה לכאן מאוסטרליה עם הראסטות הבלונדיניות, הנעליים הכבדות המשופשפות, שתי גיטרות ומפוחית. כל מה שצריך בשביל נדודים. אבל הפעם יש לאיימי להקה מלאה – לא סתם, אלא שביעייה. שביעייה זה כוורת, ובלהקה של איימי יש פסנתר, צ’לו, קונטרבס (ובס חשמלית), גיטרה חשמלית, אקוסטית וקלאסית, שני סקסופונים וחצוצרה, ויש מצב ששכחתי משהו (אה כן, תופים). כשמדובר בטרובדורים כמו איימי זו כמעט תזמורת סימפונית שלמה, וזה באמת מסרבל קצת את התנועה. אבל זה מעבה את שירי הבלוז-פולק שלה והופך אותם לשירי בלוז כבדים משדות הכותנה.

בשעה הזאת של הערב, כשמחוץ לחלונות הבית הפתוחים אפשר היה לראות את השמיים הולכים ומשחירים, היו כבר בין הקומות והחדרים המון אנשים. היו צעירים ואנשים עם ילדים וכלבים ומבוגרים – חלקם מורים לאמנות שבאו לראות עבודות של הסטודנטים שלהם, חלקם הורים של המוזיקאים המופיעים וחלקם שכנים מהסביבה ששמחו לראות מה שנעשה מהבית הזה, שהוא לבטח יצירתי ושיתופי וקהילתי ומקסים פי מיליון יותר מהתוכנית התלויה ועומדת להפוך את המתחם למלון בוטיק או מפלצת נדל”ן אחרת.

כיאה לכל הפרוייקט הזה, שהמילה “נדיב” אפילו לא מתחילה לתאר אותו, הצהרת הכוונות החותמת של יוצריו היא להשאיר את המבנה אחרי שלושת ימי הפעילות כפי שהוא – על האמנות, הבנייה והתשתית שניתן להפעיל בקלות – לשימוש הכלל. אני אישית הייתי שמחה לראות את מחוסרי הדיור ו/או פעילי הדיור הציבורי הירושלמיים/המעברה נכנסים אליו. יהיה בזה צדק פואטי משום שלמעשה, היתה כבר פלישה למבנה בקיץ, וליתר דיוק לבניין השני במתחם, המוזנח יותר, הגבוה, הגותי, מנופץ החלונות. הם פונו משם כמעט מיד ובכוח, אבל השאירו אחריהם סימני חיים בדמות כמה ציורי קיר וכתובות גרפיטי, וציטוט אחד משיר של יהודה עמיחי:

” במכון לסיבים עושים חבלים מסיבים
לצרור בהם נפשות בצרור החיים “

* * *

אני כותבת את כל הדברים האלה ביום חמישי בצהריים, בעט ומחברת, תוך כדי ישיבה בבית הקהוה. המקום הזה כל כך נעים. יושב כאן עוד בחור עם לפ-טופ ועוד בחורה שקוראת ספר. וינטג’ ביסטי בויז מתנגנים ברקע. אני שותה קפה הפוך. אני אוכלת. אני כותבת. כמה מעט צריך לאושר.

חוץ מזה היו השבוע: נסיעה לתל אביב כדי להסתובב סתם ולבקר את אחייניתי המתוקה מכל. נרשם ביקור בחנות הספרים מגדלור, קפה של צהריים שמשיים בבתה וגריגה ושמלת וינטג’ בחנות “רק שנייה” שממול. הוצאתי השבוע את כל שמלות האביב והקיץ שלי ופיניתי להן מקום בארון, במקום כל בגדי החורף של החודשים האחרונים. נרשם גם יום אחד בצהריים באוגנדה, כשעצרתי לשתות תה ולקנות דיסק במקום. מוריס ורחל ניגבו חומוס, היה שם בחור בשם אליה ויחד עם הברמן דיברנו כולנו – לא בהכרח אנשים שמכירים אישית אחד את השני אבל כאלה שחולקים אותו מרחב בכמה נקודות זמן – על טום ווייטס, ג’ים ג’רמוש, מוזיקה של מפיקים, מוזיקה של יאפים עם ג’יפים, מקומות בירושלים ותל אביב. מעל דלפק הבר באוגנדה, כנראה מאיזו מסיבה שהתקיימה שם לא מזמן, נתלה שלט עליז וצבעוני: Welcome Home. אני משועבדת לעיר הזאת עד שבאמת, חלאס, נמאס. מצד שני, זה הבית.