הבוקר הם פירקו את סוכת האבלים. חזרתי מהעבודה והיא כבר לא היתה שם. ביום שישי בצהריים פגשתי את מגדה בחדר המדרגות והיא שאלה אותי, מה את אומרת על הסוכת-אבלים ששמו לנו. אמרתי לה שלא הספקתי לראות את זה, ראיתי רק יום קודם את מודעת האבל על הבניין ממול והבנתי שזה החייל שנהרג במהלך גיבוש או מסע של יחידה מובחרת, מהתייבשות או מדום לב או משניהם. ונזכרתי שמתישהו בהתחלה כשעברתי לגור כאן, לפני שש-עשרה שנה, גבי, אמא של יסמין, אמרה שלמגדה היה בן שנהרג בצבא. אבל זמן קצר אחר-כך גבי ויסמין עברו דירה ולא הספקתי לשאול את גבי מתי ואיפה הוא נהרג, ואת מגדה בטח ובטח שלא העזתי לשאול, למרות שהיא אחת השכנות הכי נחמדות שיש לי כאן. היא זאת שתמיד שמרנו אצלה מפתח רזרבי עם מחזיק מפתחות של גארפילד החתול, בגלל שעומר תמיד איבד ושכח כל-כך הרבה מפתחות. ואז, ביום שישי בצהריים, כשמגדה סיפרה לי על הסוכת-אבלים, היא אמרה שהיא בדיוק תלתה כביסה יומיים לפני כן כשהיא ראתה מכונית צבאית שממנה ירדו חייל וחיילת והם נכנסו לבניין ממול והתחילו לעבור על תיבות הדואר בחיפוש אחרי שם, ומגדה אומרת, החזקתי חזק במעקה הכביסה כי הכל הסתחרר לי כי חזרתי בבת אחת ל-1973 ואמרתי לעצמי מגדה, זה לא אלייך הם באים, אצלך זה כבר קרה. וככה למדתי אחרי שש-עשרה שנה שמגדה איבדה את יגאל בנה בכורה בתעלה ב-1973. והמשפחה הזאת של החייל הזה מהבניין ממול שקמה היום מהשבעה, כמה מוזר זה לקום מהשבעה בדיוק ביום הזיכרון. כל השבוע השבעה הזאת חילחלה לי לתוך הנשמה וחשבתי שאם לי היה הצבא מציע לפתוח סוכת אבלים הייתי שולחת אותו לחפש. לא בטוח שלכולם מתאים בכלל הרעיון הזה של השבעה. אני חושבת שמה אני הייתי עושה זה דווקא נועלת את הבית ונוסעת למקום אחר, להיות לבד או רק בחברת קומץ אנשים שיכולים באמת לתמוך ולטפל בי. מי יכול ורוצה בכלל לראות אנשים, רובם זרים, כשהוא בכלל עוד לא מסוגל להתחיל להתמודד עם ההלם והאובדן והקריעה העמוקה במרקם של מה שהיו החיים שלך עד אותו רגע. בסוכת האבלים נתלה דף לבן עם זמני התפילות, שחרית, מנחה, מעריב ודבר תורה, ואני מעריכה את העניין הזה של קהילה, אבל בתפיסה שלי אבל הוא מסע בגיא צלמוות שאתה עובר לבד. כל השבוע היה פה ערב רב של אנשים, נשים אפריקאיות גדולות גוף ומכוסות בבדים צבעוניים, מטופלות בפעוטות קטנים, אציליות כמו אמו של החייל שנראתה לי תמיד כמו מלכה אפריקאית, נוהגת במכונית לבנה שנראית כמו מונית בריטית, ואני זוכרת את האבא שנפטר גם הוא לפני חודשיים – איזה סיפור איובי – שהיה תמיד לבוש בקפידה ומטייל עם כלב קטן קשור לרצועה. והיו המון צעירים וצעירות דתיים-לאומיים, ואי אפשר היה כמעט לישון בלילה עם הסוכה הזאת מתחת לחלון חדר השינה שלי, כי שבעה זה אירוע חברתי, לא כל שכן כשמדובר בבני נוער. אתמול בערב כבר נהיה לי כל כך סמיך וצפוף שנסעתי לישון אצל ההורים שלי. ואמא שלי אמרה, סוכת אבלים? זה בכלל לא מנהג יהודי. ומגדה אמרה, זה בגלל שהם אתיופים. ואני חושבת בסרקזם, איזה יופי שהצבא למד כמה מנהגים מהפלסטינים במהלך כל השנים של אינתיפדה מדממת. ואתמול, ערב יום הזיכרון והערב האחרון לשבעה, הגיעו מאסות של חיילים והציבו שולחנות ארוכים וישבו לאכול סביבם וזה נראה כמו הסעודה האחרונה בצילום של עדי נס, שמצטט בתורו את הציור ההוא של דה וינצ’י. ואחרי כל המאסות האלה של האנשים האלה אתמול, היום היתה דממה מוחלטת והסוכה פורקה ופונתה והשקט והשלווה חזרו, וחשבתי לעצמי שרק המעבר הזה בן-יום, ממאסות של אנשים להיעדר מוחלט של אנשים, היה מחרפן אותי לגמרי, ורק בגלל זה אני לא חושבת שאני אוהבת את הקונספט הזה של השבעה. כמו שאחד הדברים שהכי מבלבלים אותי תמיד ביום הזיכרון זו העובדה שכמעט תמיד הוא יוצא, בגלל העונה הזאת של השנה, ביום כל-כך יפה – מסוג הימים הכי יפים שהעולם הזה יכול להציע, עם כל הירוק והפריחה והשמיים הכחולים העזים והאור הצלול והדממה הזאת שאופפת הכל בערך מהשעה שלוש אחר-הצהריים עד תחילתו של ערב יום העצמאות הנוראי, מסוג הערבים הכי גרועים שהעולם הזה יכול להציע, וכל הפערים האלה והצורך לגשר עליהם כל פעם מחדש, משאירים אותי תמיד נבוכה ומבולבלת.

* * *

לא הכל היה קשה השבוע. יש מצב שמיציתי את מכסת המילים שניתנה לי בעולם הזה על יאפים עם ג’יפים, אז אני רק אציין את עצם קיומה של ההופעה במוצ”ש באוגנדה, כי זו היתה הופעה נהדרת ונדיבה, וחשוב לי לכתוב את זה עכשיו כי אם משהו יישאר מכל הייצוג הדיגיטלי של המילים-על-גבי-מילים האלה אני אוכל להיזכר בזה בעוד עשר שנים, כי מי יודע איפה נהיה בעוד עשר שנים ומה יעבור עלינו עד אז. וגם: איך הלכתי ברגל והיה ערב של אביב עם ריחות של פריחה, וכל הרחובות שעברתי בהם היו דוממים ויכולתי לשמוע לא רק את הפסיעות שלי אלא גם את הנשימות, ואלה היו נשימות פתוחות ומעגליות והצעדים שלי היו קלים, וליד אדרבא הסגורה מישהו השאיר ערימת ספרים ישנים ואימצתי ספר שירה ישן ונידח של משה דור. בהופעה עצמה יואב זכר להביא לי את ספר המסות של הרברט, וברחוב המלך ג’ורג’ נתקלתי בגבריאל בדיוק כשנזכרתי איך בקיץ שעבר הייתי הולכת כך ברגל מהבית לגן הסוס לכל ההפגנות.