” התייר הרגלי הוא אדם היוצא מנקודה א’ ומגיע לנקודה ב’ במו רגליו, אפילו כשבין א’ לב’ קיימת תחבורה. התייר הרגלי מגיע לנקודה ב’ הרבה יותר מאוחר מכפי שהיה מגיע אילו נסע במכונית או באוטובוס, ובסוף הדרך הוא גם הרבה יותר עייף, מלוכלך, רעב ומרוצה מעצמו. “

כה אמרה שימבורסקה, ואני יכולה לחלוק רק על העניין של הרעב. חלק מהתענוגות המזומנים למשוטטת האורבנית הם בתי הקפה המושכים אותה פנימה בכל פעם שהיא מרגישה צמא, רעב או סתם צורך לשבת קצת ולהתבונן בעניין בפרצופים אנושיים סביבה. אבל לגבי כל השאר – בהחלט כן. בסוף כל יום שוטטות מתוך שלושת הימים שזימן לי חופש יום העצמאות-סופשבוע הזה, חזרתי הביתה צרובת אף, פרועת שיער, שחורת רגליים, עייפה ומרוצה לאין קץ.

ביום העצמאות קצת לפני אחת התקשר מם ואמר שהוא עוד לא עלה אפילו על האוטובוס מחיפה. אמרתי לו שאפגוש אותו במרכז העיר כשהוא ינחת כאן סופסוף, והלכתי להסתובב ברגל. העיר היתה חצי נטושה, אבל האמת היא שהיה בזה משהו מאוד נעים. השילוב הלא שגרתי של העיר המרוקנת מחלק גדול מיושביה, יחד עם מזג אוויר יפה באופן נדיר – חמים, רוח נעימה, אור צלול, שמיים תכולים – יחד עם העובדה שהיו בפניי שעות של שוטטות בלי מטרה, בלי לדעת מתי בדיוק מם יגיע ומה נעשה אחר-כך, תרמו כולם לתחושת התיירת שלי. זה הזכיר לי את כל הערים ששוטטתי בהן שעות לבד, זרה ואנונימית, וזו היתה תחושה נעימה מאוד. אז הלכתי ברגל מהבית דרך רחביה לשוק, והשוק היה סגור וריק אבל קפה בצלאל היה פתוח וישבתי מתחת לשמשיה הלבנה הגדולה ושתיתי קפה קר. ישבו שם עוד כמה אנשים שבחרו כנראה גם הם שלא לצאת מהעיר. משם ירדתי לבן-יהודה כדי לבקר בתערוכת ציורים של אמנים רוסיים שנקראה Jerusalem Plein Air. הצהרת הכוונות היתה ציורים לא פוליטיים ולא קיטש-ירושלמי-תיירותי, אלא פשוט ציורי נוף של ירושלים מתוך מסורת ציור קלאסית ואסתטית טהורה. שעל זה אני יכולה רק לומר: כל הכבוד ובהצלחה. אני זוכרת שאחד המורים שלי לצילום אמר פעם שאתה לא יכול לצלם בירושלים אבן, עץ, עלה, אדם, ובקיצור שומדבר, בלי שתהיה לו משמעות פוליטית. אבל התערוכה היתה יפה, והיא התקיימה בשתי דירות פרטיות אחת מעל השנייה. לפי הצהרת מארגניה, זו היתה מחווה לתערוכות הפוליטיות, הדיסידנטיות, בברית המועצות לשעבר, שנערכו במחתרת, בדירות פרטיות. העניין עם תערוכות בדירות פרטיות הוא שהדירות עצמן מושכות תשומת לב לפחות כמו האמנות המוצגת בהן. אין כמעט שומדבר יותר מעניין בחיים מאשר להציץ לאנשים אחרים לתוך הבית: להתבונן במדפי הספרים והמוזיקה, באהילים והנברשות, בוויטרינות עם חפצי החן, בכלים במטבח, בתמונות התלויות על הקירות. במקרה הזה היה מדהים גם לראות את הבניין הישן הזה באמצע בן יהודה, עם התקרות הגבוהות, המרצפות שהיו פעם מעוטרות, המרפסות המרחפות מעל למדרחוב ומעל לפנסי הרחוב, העצים המרשרשים, העוברים והשבים. היה גם מרתק להתבונן מהצד ולהאזין לשפה הרוסית, וגם בלי להבין אף מילה אפשר היה להרגיש את תחושת הקהילה. זה הזכיר לי את “לוויה עליזה” של לודמילה אוליצקייה. והיה גם שולחן הכיבוד שכלל נקניק תה, סלט כרוב סגול במיונז, סלט טאבולה (לבטח הגרסה המזרח-תיכונית לקאשה), וודקה ועראק ולחם שחור, אבל גם בורקס, עוגיות קנויות וקפה.

כשיצאתי שוב לרחוב כבר היה כמעט ארבע, ומם התקשר מהתחנה המרכזית להגיד שהוא ייקח את הרכבת ישר למרכז העיר. אמרתי לו לרדת בכיכר ציון, וחשבתי שחבל שאין ממש רציף רכבת שאני יכולה לעמוד עליו ולחכות לבואו, אחרי שנה-וחצי או שנתיים שלא התראינו, ולנופף לו בפיסת טישו לבנה. החיים הם כל כך פרוזאיים לפעמים, במיוחד בהשוואה לסצנות קולנועיות כמו למשל סצנת הפגישה על רציף הרכבת ב”אדומים” – הסרט על העיתונאי האמריקאי ג’ק ריד שסיקר את המהפכה הבולשביקית ב-1917. אבל השנה היא 2012, והמקום הוא ירושלים, ומם ירד מהרכבת אחרי שלוש תחנות מאימת הפקחים – בתור סמי-אנרכיסט חובב train-hopping הוא עלה בלי לקנות כרטיס – והמשיך ברגל עד שנפגשנו לתוך חיבוק בכיכר ציון.

ישבנו לשתות תה עשבים וקפה שחור בשקט בבית הקהווה ואחר-כך הלכנו לאכול המבורגרים באיוו – בכל זאת, יום העצמאות ובשר וכל זה. מם הביא לי קובץ סיפורים רוסיים בגלל שהוא זכר שכבר הרבה זמן שאני אומרת שאני צריכה להתחיל לקרוא ספרות רוסית. אני תמיד מתביישת לומר שבחטא ועונשו אני עדיין בחטא. אני מצדי הבאתי לו שני דיסקים וחולצה ישנה של “השרת העיוור”, כי מזמן כבר הגיע הזמן. מם ואני ידידים טובים כבר כל כך הרבה זמן. המשכנו לשוטט וגילינו במפתיע שאוגנדה סגורה, וגם אדרבא, וכשהגיע הערב והתחיל להחשיך נפרדנו.

שנים שלא ראיתי סקינהדס, אני אומרת כשאני משלמת לסקינהד ב-5 במאי ביום שישי בצהריים. היום השוק מלא ודחוס, וגם כאן רועש וצפוף אבל באופן נעים, כי סקינהד אחראי גם על הפסקול, שעל מחשב הלוח הקטן שלו מעבר לדלפק אני רואה שהוא נקרא Skinhead Moonstomp. הרבה רוּטס רגאיי וקצת סקא ואולדיז וג’אז ישן וקצת צ’ילאאוט – מוזיקה עם הרבה גרוּב ודאבּ ונשמה. סקינהד מכין לי הפוך קטן והוא מצייר עליו עלים ולבבות שגורמים לי לחייך. לסקינהד יש בגדים שחורים וחגורה עם הרבה ברזלים וקעקועים שהבולט שבהם הוא זה שעל העורף שמאיית בפשטות SKINHEAD ומתחתיו ציור גרפי של אגרוף. שנים שלא ראיתי סקינהדס, אני אומרת כשאני משלמת, וחיוך רחב מפציע על פניו של סקינהד והוא אומר, איזה כיף זה שמישהו מבין סופסוף מי אתה. שלא חושב ישר שאתה פשיסט. ואני אומרת, ברור, הרי יש גם סקינהדס אגיינסט רייסיזם, ואנחנו מדברים קצת על זה ועל פאנק ועל סטרייט-אדג’. וסקינהד קד קידה קטנה ואומר בחיוך, היה לי לעונג לשרת אותך גבירתי, תחזרי שוב. מתחת לרגאליה המאיימת של השחור והניטים והקעקועים, פאנקיסטים וסטרייט-אדג’ים וסקינהדס הם האנשים הכי רומנטיים שיש. רק אנשים כל כך רומנטיים מאמינים באמת ובתמים במרד ובתרבות שוליים ובאפשרות לשנות ובעתיד טוב יותר. הלוואי והיו הרבה יותר אנשים כמותם.

אז אני חוצה את רחוב אגריפס הסואן ונכנסת לתוך הגינות והחצרות המוצלות והשקטות של שיריזלי, ועומר בדיוק מתקשר וכשאני אומרת לו שאני בשוּק הוא נאנח ואומר, עוד פעם את מסתובבת באיזה סמטה. כמו אמא שלי שהיתה אומרת בפליאה בוורשה, כל הזמן את מסתובבת ברחובות. אבל באמת, שוטטות היא עונג כל כך גדול. שלא במפתיע, היא דומה בעיניי לקריאה. זה משהו שאת עושה לבד אבל אף פעם לא מרגישה בודדה. המבט שלך מופנה כל הזמן גם פנימה וגם החוצה – כמו חלונות ומראות. היא מספקת לך מבט אל עולם שלם שמחוץ לך, אבל מהדהדת גם התבוננות עצמית. המחשבות שלך הן אשד עצום, לפעמים שוצף וקוצף ולפעמים רגוע ונינוח. חבל שאין בעברית מקבילה למילה האנגלית רפלקסיה, כלומר Reflection, ולמשמעות הכפולה שלה: גם השתקפות וגם הרהור.

אלה היו ימים מאושרים מאוד. הלוואי והייתי יכולה לחיות כך לנצח. החופש תם; צא לעבודה, בורג מטומטם. השבוע אחד במאי, ובמוצ”ש, 5 במאי – הפגנה!

” התייר הרגלי האינדיבידואליסט נחשב בעיני החברה דמות מוזרה, מעורר השתאות וחשד. להיסחב ברגל למקום שאליו אפשר להגיע איכשהו ברכב, ועוד להאריך את הדרך כדי להימנע מפיתויי הכבישים ההומים – הרי זה שיגעון מוחלט! מספרם של התיירים הבודדים קטן והוא הולך ומידלדל. נראה כי רק בדור הבא תיעשה ההליכה לאוונגרד. ”
(ויסלבה שימבורסקה, “מדריך לתייר הרגלי”, 1972. מתוך “קריאת רשות”, תרגום רפי וייכרט)