הקריאה שלי לאחרונה מקוטעת, מפוזרת, לא מרוכזת. אולי זה מסביר את הרצף של שתי דיסטופיות ושלושה קבצי סיפורים קצרים שקראתי בחמישה-שישה שבועות האחרונים. זה התחיל מ“שנות השפע” של צ’אן קון-צ’ונג (עטיפה נהדרת!). ניסיתי לפשפש בזיכרוני מתי והאם בכלל קראתי אי פעם משהו מתורגם מהספרות הסינית, ואני חוששת שהתשובה היא לא. אולי בגלל זה היה מרתק כל כך להיחשף לספר הזה. הפריחה הכלכלית המואצת בסין מלווה, מסתבר, במחיר פוליטי של צמצום בזכויות אזרח, חופש המחאה וחופש הביטוי. בזה אין אולי שום חדש, אבל הציר המרכזי ברומן והחלק המרתק שבו הוא בכך שאנשים – אזרחים – רבים מוכנים לשלם את המחיר הזה בשמחה. זה העניין המדכדך באמת. מהבחינה הזאת “שנות השפע” הוא ממשיך הדרך הדיסטופית של “עולם חדש אמיץ” של אלדוס הקסלי. איכשהו אנחנו רגילים לחשוב במונחים שטבע אורוול ב”1984″ (האח הגדול, חדר 101, שיחדש). אבל יותר ויותר מתברר שהדיסטופיה של הקסלי היא זו שנעשית רלוונטית יותר ויותר לחיינו היום: עולם שבו הדיקטטורה מושתתת לא על דיכוי ברוטלי בכוח הזרוע מצד השלטון, אלא דיכוי שהנתינים עצמם הפנימו ומפעילים על עצמם כתוצאה מחיי שפע, עונג, נוחות ובידור עד מוות, אם להשתמש גם במונח שטבע ניל פוסטמן. מבהיל, מבהיל מאוד. וגם מדכדך מאוד.
אחרי “שנות השפע” קראתי את “האיש במצודה הרמה” של פיליפ ק. דיק. אני לא מומחית גדולה לפיליפ ק. דיק, ובטח ובטח שלא למדע בדיוני/ספרות ספקולטיבית (אני תוהה אם יש ספרות שהיא לא ספקולטיבית); אבל מעניינת המשיכה של דיק לכפילויות והשתקפויות כמו עניין הרפליקנטים ב”האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות” (בלייד ראנר, בקיצור) ועניין ההיסטוריה החלופית שהוא מציע כאן. “האיש במצודה הרמה” מתרחש אחרי ניצחון גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית במלחמת העולם השנייה, ניצחון שכתוצאה ממנו מחולקת ארצות הברית לשלושה: בחוף המזרחי שולטים הנאצים שליטה מלאה, בחוף המערבי שולטת יפן, ובתווך, רצועת הרי הרוקי מהווה איזור חיץ ספק אוטונומי ובלתי מזוהה, ספק אנרכיסטי. “האיש במצודה הרמה” מספק קריאה מהנה מאוד – לא פלא שרבים כל כך מספריו של דיק עובדו לקולנוע – אבל הבעיה עם דיסטופיות ואטופיות וכל ספר אחר שבו הרעיון, או המסר, הוא העיקר, זה שזה בא תמיד על חשבון הנפח של הדמויות ושל העלילה. הם נעשים קצת שטוחים. אני בכל אופן חייבת להודות שלי, הרעיון של החוף המערבי תחת כיבוש יפני לא נשמע רע בכלל. כאילו שגם ככה לא כולם בסן פרנסיסקו עושים יוגה ומתרגלים זן בודהיזם.
אחד הדברים הנחמדים בקריאה הוא שלפעמים מתגלה איזה חוט מקשר סמוי שיוצר רצף בין כמה ספרים הנקראים אחד אחרי השני. לקרוא את “סיפורי מלחמה לילדים” של הסופר היפני אקיוקי נוסקה מיד אחרי “שנות השפע” ופיליפ ק. דיק יצר רצף כזה. הסיפורים כאן אכן נראים כסיפורי אגדות לילדים – כמעט בכולם מופיעים ילד או ילדה ובעל חיים (היצורים חסרי הישע ביותר במצבי מלחמה) – אבל דווקא הצורה והמתכונת הזאת מחדדים את זוועות המלחמה, ובעיקר את זוועת ההפצצות המסיביות מהאוויר וההרס והחורבן שהן זורעות.
שתי אכזבות נרשמו לנוכח שני קבצי סיפורים קצרים. “בירה ומצבי רוח משתנים – מבחר הסיפור הצ’כי” היה מאכזב מבחינתי מפני שמדובר באוסף סיפורים שבחרה המתרגמת, רות בונדי, שבכולם מופיעה הנקודה היהודית. לי יש מהנקודה היהודית מספיק, ואם יש משהו בספרות שאני מחפשת זו דווקא הנקודה האוניברסלית. אני באופן אישי הייתי שמחה לקרוא סופרים צ’כיים בני זמננו, סופרים שהעניין שלהם הוא במעבר מחברה קומוניסטית לקפיטליסטית או מחיים תחת דיקטטורה לצורה כזו או אחרת של “חופש” (לעיתים מדומה). איכשהו, באופן ברור, אלה הנושאים שמעסיקים אותי (ואני חושבת שלא רק אותי) בימים אלה.
“מטאטא וסיפורים אחרים” של לאוניד פקרובסקי היה מאכזב דווקא לאור העובדה שבשנים האחרונות אחת מהספרויות המרתקות ביותר שנכתבות בכל רחבי העולם היא ספרות מהגרים. העניין הוא שאוסף הסיפורים של פקרבסקי נקרא יותר כאסופת טורי עיתונות – לעיתים דידקטיים, לעיתים הומוריסטיים – מאשר ספרות. הציפייה לקול שבא מהשוליים – שוליים כפולים, למעשה: גם מהגר וגם מי שחי בשוליים הכלכליים בתור עובד קבלן בשמירה – לא מקבלת כאן מענה. הספר הזה הזכיר לי את קובץ הסיפורים של אברי הרלינג “סליחה איך מגיעים מכאן”, רק שאצל הרלינג החיים בשוליים אכן הצליחו להפוך לקול או מעשה ספרותי.
מאוד נהניתי לקרוא את הפוסט.
זה שאת קוראת את פיליפ ק. דיק זה כבר צעד בכיוון הנכון:)
פחות נהניתי מהעמוד של “עם עובד”.
למטה בפרטי הספר הם רשמו שההוצאה היא באפריל 2011, טעו בשם הספר, טעו באיות של שם הספר והשילוב של בלייד ראנר בקטע הקצר הזה גורם לכך שזה נראה כאילו *הוא* הסרט שנעשה על פי הספר הזה (האיש במצודה הרמה).
לא שמעריצי פיליפ ק. דיק יפספסו, אבל מאוד קשה לזהות שבתמונה הקטנה יש את do androids dream of electrical sheep’s.
גם על חייו של פיליפ ק. דיק כ”סופר מסחרי החביב על צעירים” בימי חייו יש לי השגות, אבל שיהיה. אני אשב לי בחושך ואאנח.
בקיצור, לך 10 בסולם מ”ם, 3 לעם עובד:)
נ.ב. היתה כתבה מרתקת על הספר והסופר במוסף הארץ ביום שישי האחרון.
זה שאני קוראת פיליפ ק. דיק זו כבר הוכחה שהוא לא מדע בדיוני:)