אני לא ממש יודעת למה בא לי לבכות במהלך סרטו החדש של ווס אנדרסון “ממלכת אור ירח”. כלומר, אני כן יודעת אבל אני לא ממש רוצה לדעת: זו הידיעה שהקסם מתפוגג אם אתה מבין את המכאניזם שלו ושל מה בדיוק מפעיל אותו. אז אני לא ממש רוצה לדעת, כי הסרט הזה הוא באמת הדגמה חיה לאיך הקולנוע נולד מתוך פנס הקסם.

מה שמייצר את הקסם האנדרסוני הטיפוסי הוא כידוע ההיפר-היפר-היפר-ריאליזם שלו. אני לא חושבת שיש לו אח ורע כיום בעיצוב סטים ופריימים. אבל מה שעוד נותן לסרטים של אנדרסון איכויות של אגדה זה העיסוק הקבוע שלו במשפחות (עצובות) ובילדים (קטנים או גדולים). השנה היא 1965 וסאם מתאהב בסוזי – שניהם בני לא יותר מ-11 או 12 שנים – במהלך הצגה בית-ספרית/כנסייתית המעלה את סיפור נוח והמבול עם המוזיקה של בנג’מין בריטן. כשסאם, הגיק הממושקף במדי צופים, רואה לראשונה את סוזי היא מחופשת לעורב – עורבת גותית קודרת ומקסימה, שאיפור האייליינר המרוח שמשווה לעיניה מראה של ראקון (מקסים) מלווה אותה לאורך כמעט כל הסרט, או לפחות עד שהיא בוכה ומוחה את עיניה בעניבת הצופים של סאם (מקסים). שני הילדים האאוטסיידרים, הבלתי מובנים לסביבתם – סאם הוא בכלל יתום, מרכיב קלאסי באגדות ילדים – כורתים ברית ומתאהבים דרך חליפת מכתבים, שגולת הכותרת שלה היא בריחתם המשותפת.

סאם מגיע לבריחה שלהם מצויד בכל כישורי הצופיות והמחנאות שלו. סוזי מגיעה עם סלסלה ובה החתול שלה, נעלי שבת וגרבי ברך לבנות, פטיפון צעצוע ותקליט של פרנסואז הארדי. כל מה שצריך כדי לברוח מהבית. בארכיפלג האיים שבו הם מפלסים את דרכם, לחוף מפרץ קטן, סאם וסוזי מנגנים את התקליט של פרסואז הארדי ורוקדים ריקוד רוקנ’רול קטן. הנה הדרך שבה פועל הקסם האנדרסוני: ב-1965 סאם וסוזי מגלים את האהבה, העצמאות והרוקנ’רול. מי אמר ש-4 שנים מאוחר יותר, ב-1969, הם לא ימצאו את עצמם בצד השני של היבשת, בסן פרנסיסקו, בקיץ האהבה, כשפרחים לשערם.

אבל עד אז סאם וסוזי צריכים להתמודד עם שורה של דמויות סמכותיות שקוראות אותן לסדר: הורים, הורים מאמצים, מדריכי צופים, קרטוגרף וחזאי מזג אוויר, פקידת דואר, שוטר טוב לב וגברת-שירותי-רווחה עם לב שחור (או סתם לב בירוקרטי). המבוגרים, כידוע, בכל האגדות האנדרסוניות (ראשמור, משפחת טננבאום, רכבת לדארג’ילינג – אלה הסרטים שלו שאני ראיתי), עסוקים בדרמות משלהם ובחיים העצובים שלהם: משברי אמצע החיים, בגידות, יחסים מתפוררים. כמו אצל הולדן קולפילד וסאלינג’ר, יש הרבה מאוד זיוף ושקרים בעולם המבוגרים, ורק מעט מאוד סבלנות ואמפתיה מצדם לעולמם של הילדים. גם אלוהים (או הטבע) לא טומן את ידו בצלחת וממטיר שורה ארוכה של חזיונות אפיים דוגמת ברקים, רעמים, מבול ושיטפון שנרמזו, כאמור, במחזה על נוח והמבול (ובעיקר תיבת נוח עם מוטיב הזוגות-זוגות). סאם וסוזי צריכים להתמודד גם עם חבורת הצופים הרודפת אחריהם, וטוב עשה אנדרסון שעצר את זה רגע לפני שזה מידרדר לבעל זבוב. זו כבר אגדה אחרת לגמרי. הקטע שבו סוזי מקריאה סיפור לסאם וכל הילדים מסביב מקשיבים מזכיר לגמרי את וונדי שמקריאה סיפור לילדים האבודים בארץ-לעולם-לא של פיטר פן. ובסוף הסרט, כשעולות הכותרות, מסתבר שווס אנדרסון עיצב במיוחד את כל עטיפות הספרים שהוא עשה בהם שימוש בסרט. נדמה לי שזה הקטע שבו התחלתי לבכות. אני פשוט לא יכולה להאמין שלמישהו בעולם הזה יכול להיות כל כך אכפת מהפרטים הקטנים והשוליים ביותר עד שהוא ייצור כזה קסם.

כותרות הסיום נגמרו, האורות עלו, והסדרן – סטודנט לאמנות שנה ד’ חובב קולנוע, נאנח שהוא צריך לנקות את האולם לפני הסרט הבא. ככה זה בחיים. האגדות נגמרות, חוזרים לחיים האפורים, ומישהו תמיד צריך לנקות אחרי.