ברחבה שלפני תיאטרון ירושלים חנה אוהל קרקס.

אז ביום שלישי בערב הלכתי לראות את הקרקס – קרקס האחים פורמן הצ’כי. האחים פורמן הם פטר ומתיי פורמן, הבנים של מילוש פורמן, במאי הקולנוע, אבל הקרקס שלהם שואב לא פחות מתיאטרון ומאמנות המיצג מאשר מקולנוע. וכמובן, מאמנות הקרקס עצמה – זו ששורשיה עוד רומיים אבל בצורתה הנוכחית, המוכרת לנו מהתרבות הפופולרית, מתגלגלת עד שלהי ימי הביניים: קרקסים נודדים ברחבי אירופה, לא פעם של להקות צוענים, שמציגים קטעי ליצנות, אקרובטיקה, מוזיקה, מחול, קסמים, פעלולי חיות, ומוזרויות ועיוותים אנושיים.

השימוש בחיות ובפריק-שואוז כבר מזמן הוצא מחוץ לחוק, אבל קרקס האחים פורמן בהחלט חולק להם כבוד, משום שהם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה והמורשת של הקרקס. זה קרקס אלטרנטיבי למבוגרים, לא ממש לילדים, שמטשטש את הגבולות בין קרקס לקברט לבורלסקה למחול ותנועה ופרפורמנס. זה מתחיל כבר בכניסה לאוהל העץ הצבעוני, שעוברת דרך שתי תחנות: האחת – נפחיה, שבה מחשל באש (הגיהנום) מוטות ברזל איש גדול מימדים ועב כרס שאחר-כך יופיע גם בזירה העגולה המסתובבת; והשנייה, מופע מוזיקלי של קשישה חרושת קמטים שמפעילה בובת מריונטה שרוקדת ושרה. באוהל הקרקס עצמו שוררת חשיכה, מה שמעורר עוד ועוד ציפייה דרוכה עד תחילת המופע. אי אפשר לראות כמעט כלום, ואנשים מגששים באפלולית אחרי מקום ישיבה. הישיבה, אגב, לא מאוד נוחה, ואני די בטוחה שבמתכוון. זה הופך את זמן הצפייה – כשעתיים ורבע, בלי הפסקה, שזה לא מעט – לצפייה לגמרי לא פאסיבית ונינוחה. זו צפייה שתובעת הרבה מאמץ ודריכות מצד הקהל. אחרי הכל, שם המופע הוא Obludarium, שאם אני מבינה נכון זה “עולם המפלצות”. זה עולם מסוייט, דמוי חלום, שלאורך כל הקטעים שבו מיטשטשים הגבולות שבין יופי לכיעור, גרוטסקי ונשגב, רתיעה והיקסמות, פתיינות ודחייה, צחוק ומלנכוליה

היו שם, כאמור, רמזים ומחוות לפריק-שואוז מימים עברו: זמרת אופראית שפניה וגופה מכוסים בשיער גוף סמיך, קטע חשפנות של אישה עם זקן, שלישיית מפגרים, גמדים ואותו איש שרירים מהנפחיה. אני תמיד נזכרת במה שקראתי פעם איפשהו, שההצדקה להוצאת הפריק-שואוז מחוץ לחוק היתה כמובן (ובצדק) השמירה על כבודם וההגנה מפני ניצולם של אותם אומללים שהטבע התעמר בהם. אלא שלפעמים התברר שאותם אומללים דווקא חיבבו את המקום שנמצא להם בשולי הקרקס: לא רק שזה איפשר להם פרנסה, ולו גם דחוקה – בזמן שבשום מקום אחר אף אחד לא היה מוכן לקחת אותם לעבודה; אלא שכשאור הזרקורים בקרקס נדלק עליהם הם הרגישו בעלי ערך, בעלי יכולת לרתק קהל, כוכבים לרגע. ואכן, הפריקים בקרקס נראים בהקשר ובהעמדה האלו כמעט יפים.

היו שם עוד רגעים יפהפיים, פואטיים ממש: הקטע שבו הזירה כולה הפכה לעולם תת מימי חשוך, שדגים מוארים משייטים בו, וממעמקים עולה בת ים גוועת שאנקות הכאב והפחד החייתיים שלה מצמררים. או הקטע של מאלפת הסוסים היפהפייה עם השוט, שבהעדר סוסים אמיתיים הוקרנו דימויי סוסים דוהרים על חצאית הקרינולינה הלבנה שלה. היתה נערת טרפז – אישה ממושקפת דווקא, הנה דוגמה לקרקס אלטרנטיבי – שהופיעה אחר-כך גם בריקוד עמוד ארוטי. היתה עוד רוכבת על סוס (עץ) שריחפה באוויר וקטעי אקרובטיקה נוספים, היו מוקיונים שפניהם לבנות וחסרות הבעה, היתה מוזיקה חיה, עם תזמורת קטנה שישבה וניגנה ביציע מעל לזירה, היו קטעים דמויי קסמים ובטח שכחתי עוד המון דברים, והכל באמת ברצף דמוי חלימה. זה היה מופע סוריאליסטי מרהיב ומופלא. כשיצאתי משם לרוח הלילה הקרירה חשבתי שחבל שאני לא יכולה לברוח עם הקרקס. הלוואי וכל החיים שלי היו נראים כמו סרטים של ווס אנדרסון וקרקס האחים פורמן.