אין כמו מייק-צ’ק (mike-check) בשביל ריאליטי-צ’ק. תשע בכיכר במוצאי שבת, מסביב למזרקה, חבורת המתופפים של המהפכה מנהיגה את הקהל במייק-צ’ק. ההפגנה הערב היא פחות בעניין של נאומים ונציגים ופרוגרמות ודוברים, ויותר בעניין של הליכה ביחד במרחב הציבורי. “בלי הון ובלי שלטון / יאללה לכיכר ציון”. שזה בסדר גמור. ובאמת, התהלוכה עצמה היתה מלבבת – אני חושבת שהיו כמה מאות אנשים, שמתוכם הכי שמחתי לראות את הפעילים של “המעברה”. לא נראה לי שהפריע להם שהיו גם כמה דגלים של מר”צ ושלטים של חד”ש בקהל, אבל מה אני יודעת. אין לי שמץ של מושג לגבי הפוליטיקה הפנימית ומאבקי הכוח שבין הקבוצות. אני יודעת רק דברים שאני קוראת פה ושם ברשת, ולפעמים אני חושבת שאי אפשר לקבל מהם תמונה מלאה, לא יותר מכפי שאפשר ללמוד מהתקשורת הממוסדת. בשביל זה אני באה להפגנות עצמן – שלפחות יהיה לי מושג מה קורה בעיר שלי, בקהילה שלי, בנקודה זמן מסוימת. אי אפשר לראות כרגע את התמונה הגדולה, היא יותר מדי מפוצלת. זו הסיבה לכך שלפני שבועיים הלכתי ביום חמישי בערב להפגנת השכונות בצומת פת. אני צריכה לנסח את זה אחרת: לקחתי את התחת האשכנזי הלבן הפריבילגי ובעיקר עתיר רגשות האשמה שלי, והלכתי להפגנה הזאת שהיתה בסוף קטנה עד עצב, כדי להפגין סולידריות שקטה, כדי לא להרגיש שאני הולכת רק להפגנות הבורגניות האשכנזיות הנוחות והמצטלמות-היטב. אמור להיות לי יותר שכל ואני אמורה כבר להבין שהאקט הבודד והתלוש הזה לא משנה כלום, אפילו לא בתחושות שלי ביני לבין עצמי. זה רק גורם לי להרגיש עוד יותר תמהונית מהרגיל.  וזה לא שהרגשתי פחות מבולבלת ונבוכה כשההפגנה אתמול בערב הגיעה לכיכר ציון, ובבת אחת הפכה להפגנה נגד “סיטיפס” והרכבת הקלה. ברור שהכל קשור – הפרטה וכל זה, וברור שאין כמעט שום דבר טוב להגיד על סיטיפס והעירייה והרכבת, אבל עשרות ומאות מפגינים עמדו לצד המסילות ברחוב יפו וחיכו לרכבת, ובכל פעם שעברה רכבת הם ניסו לעצור אותה, אבל לא ממש, יותר בכאילו, כמו במשחק חתול ועכבר עם השוטרים. הצעתי ליואב לחתוך מכיכר ציון וללכת לשתות משהו באוגנדה, אבל הוא נותר אמש נאמן למהפכה יותר ממני. הטריינספוטינג הזה מיצה את עצמו בשבילי כשהתהלוכה הגיעה למזלג הדרכים בבניין ג’נרלי, ובזמן ששאר המפגינים המשיכו לרדוף אחרי רכבות ברחוב יפו, אני חתכתי לשלומציון ומשם הביתה.

צילום: אמיל סלמן