הדבר היפה ביותר בסרט “קירות צדדיים” מבחינתי, הוא הפואטיקה האורבנית שלו. הוא עושה את זה בשני אמצעים: האמצעי הראשון הוא צילום ארכיטקטוני מונוכרומטי של הכרך הגדול (בואנוס איירס במקרה הזה, אבל זו יכולה להיות לצורך העניין כל עיר גדולה אחרת) שמדגים אל”ף, שלאפור יש מיליון גוונים ותת-גוונים; ובי”ת, שצילום, כמו שכבר אמרה סוזן סונטג, הופך אפילו את הדבר המכוער ביותר ליפה והרואי. האמצעי השני הוא ווייס-אובר שאת הטקסט שלו הייתי מדפיסה כפואמה בפני עצמה – פואמה על בדידות וניכור בעיר הגדולה, לבטח נושא שחוק וידוע (ה-Verve כתבו על זה אלבום שלם. כל הספרים של הרוקי מורקמי הם פחות או יותר וריאציה על הנושא), אבל עדיין מטופל כאן באופן עדין וחינני. אני לא מאמינה אפילו לרגע במושג של “נשמות תאומות” – אני לא מאמינה שיש דבר כזה ולכן החיפוש אחרי זה נראה לי תמיד עקר. הרומנטיקה שלי, אם אני רומנטיקנית, נובעת ממקורות אחרים לגמרי. ובכל זאת, אני סולחת לסרט הזה את העובדה שהוא מעמיד בבסיסו את התפיסה הזאת, וחושבת שאפשר ליהנות ממנו מאוד גם בלי לקבל את זה כהנחת יסוד. זה סרט מתוק מאוד, עם שתי דמויות מתוקות למדי (להוציא כמה סצינות תמוהות, שכוללות שימוש מופרך בבובות חלונות ראווה) שקל מאוד לחבב. החיים שלהן והקשיים שלהן וההתמודדויות שלהן משותפים לכל מי שחי בעיר הגדולה, ובעיקר לכל מי שמחפש בה אהבה. אולי בגלל זה, אבל לא רק, הקטע הכי מקסים בסרט היה בשבילי כשהשיר של דניאל ג’ונסטון True Love Will Find You in the End הפציע בו פתאום. אני באופן אישי הייתי הולכת עד הסוף עם הרעיון ששני הגיבורים ינועו בעיר הגדולה כל הזמן בקווים מקבילים ואפילו יחצו מבלי דעת זה את מסלולו של זה אבל לעולם לא ממש ייפגשו – זה נשמע לי ריאלי יותר, על אף שזה גם פסימי וקודר יותר. אבל כנראה שהצורך להאמין ששני זרים שנראים כל כך מתאימים אכן ייפגשו בסוף קיים, גם אם כל מה שאנחנו יודעים על החיים מעיד אחרת.

ממחר: פסטיבל הסרטים בסינמטק. סימנתי כבר סרט יפני אחד, בולגרי אחד, צ’כי אחד (באנימציה) וישראלי אחד. כרגיל, אני נשמעת כמו התחלה של בדיחה.