זו עונת הנדידה. כשאת חיה בעיר הזאת כל כך הרבה שנים, את נעשית אלופת עולם במשקל כבד בפרידות. כשהם אומרים לך שהם עוזבים – לעבודה, ללימודים, סתם למקומות בהם הנשימה נעשית יותר קלה – את כבר יודעת מה לומר. את אומרת להם: איתקה תיתן לך מסע נפלא. את אומרת: אין בעיר מקלט ואין בה רחמים. את אומרת: אחר כך קל יותר הלחץ על העין השטופה. אבל עמוק בפנים את רוצה לצרוח: למה אתם עוזבים? תישארו! כאילו שאת לא יודעת את התשובה. אבל זה שובר לך את הלב כל פעם מחדש, ואת חושבת: מה זה אומר עליי, שאני נשארת תמיד מאחור? כבר עכשיו את יוצאת פחות ופחות פעמים, כי בעוד שאת הולכת ומזדקנת, הגיל שלהם נשאר פחות או יותר קבוע. הם מגיעים לעיר ללמוד באוניברסיטה ובבתי הספר לאמנות, וכשהם מסיימים הם עוזבים. כל כמה שנים מתחלפת כאן הקהילה היוצרת. הם אורזים את העפרונות והמחשבים והגיטרות והתופים, ובמקומם באים אנשים חדשים באותו גיל. יש רק מעט מאוד אנשים קבועים שנשארים כאן וממשיכים להתבגר במקביל אלייך. לא נשארו לך פה חברים בגילך. גדי מת. ליאור אש עבר לתל אביב. רוני וליאור עברו לתל אביב. קיריל עזב לתל אביב. יורם עבר לאשתאול. נטע חזרה לקנדה. רייץ’ חזרה לבוסטון. אליס עברה למודיעין. י’ איבד את שפיותו. את י’ השני אף אחד לא ראה כבר שנים, פה ושם אנשים מספרים שהוא עוד כאן. אודי חזר בתשובה. אמיר נוסע להאג. טל נוסע לרוטרדם. יואב עוזב לתל אביב. כולם טבעו בך חותם, כמו העיר הזאת שיצקה אותך בתבניתה: הררית, מסוגרת, בלבה חומה. את רוצה להשאיר את אלה שעוד כאן קרוב אלייך, אבל את לא יודעת איך. בגלל זה בכל בוקר שבו את רואה את אושרוב מטייל עם הכלבים את שמחה. או את דניאל ממתין לאוטובוס על הספסל בתחנה. או את אבישג מתכוננת לריצה כשאת חוזרת הביתה אחר-הצהריים מהעבודה. לרגעים את מרגישה כמו בעיר רגילה. אבל היא לא וגם את, ולפעמים זה ממלא אותך גאווה ולפעמים המחיר הוא בלתי נסבל.