זה אחד מאותם לילות חמים שבהם אני לא מצליחה להירדם. אני בין ספרים אז גם אין לי מה ואין לי כל כך חשק לקרוא. אז מה קראתי בשבועות האחרונים. “בזעיר אנפין” של ירמי פינקוס היה מקסים. השיחזור שלו את סוף שנות ה-80 הוא מדויק מאוד, והוא מיטיב להצביע על החנוונות הזעירה שמתקיימת בין בני משפחה, גם אם הם מאוד אוהבים. “עלילת נישואים” של ג’פרי יוג’נידס היה חביב, אבל קצת טרחני וארוך – האופן שבו הוא מרצה לקורא על פני עמודים שלמים (“תראה, אל תספר” הוא פחות או יותר הציווי הראשון בכתיבת פרוזה, שזה קצת אירוני כשמדובר ברומן שעיסוקו כתיבת רומנים) הזכיר לי את הספר האחרון של ג’ונתן פראנזן, וזו לא מחמאה. שכחתי כמה קשה לי עם פלאנרי אוקונור, אז הצלחתי לקרוא רק שני סיפורים מתוך “כל מה שעולה מתכנס”, כשהאכזריות המעוותת שלה שוב הרתיעה אותי. אבל “מכשפה” של מארי נידאיי היה טוב מאוד, בעיקר באופן שבו הוא חף מכל מרירות גם כשהוא מתאר עד כמה חיים של נשים הם חיים כפויי טובה. הבעל שלך יבגוד בך, ינטוש אותך ויגנוב את כספך, את הילדות שלך תלמדי את כל רזי וכשפי הנשיות והן יפרחו מהקן (כאן באופן מילולי) בהזדמנות הראשונה, החיים בפרברים יחנקו אותך מרוב שיעמום ושיממון, וגם אם מאוד תרצי, אל בית הורייך לא תוכלי לחזור עוד לעולם. ויחד עם כל זאת, זה ספר מצחיק ומנחם מאוד. עבר לי מתחת לידיים בחודש האחרון גם “לקרוא ולכתוב” של אריאל ברמני הארגנטינאי, אבל אני לא זוכרת ממנו כלום והוא לא הותיר בי שום רישום; והספר האחרון שקראתי בינתיים הוא “רק ילדים” של פטי סמית.

עוד רגע שתיים ואני מקווה שהלילה הזה לא לגמרי אבוד. אם אני לא אשן יותר משעתיים-שלוש זה יהיה אסון מחר בעבודה.