עובדה מעניינת [1] היא שמבין כל אלבומי הסולו שלו, שלושה אלבומים של מארק לאנגן אינם רשומים על שמו כי אם על שם היישות הלא-באמת-קיימת המתקראת [2] Mark Lanegan Band. אלה הם Here Comes That Weird Chill מ-2003, Bubblegum מ-2004 ועכשיו Blues Funeral. למעשה, מארק לאנגן לא הוציא אלבום סולו על שמו בלבד מאז Field Songs ב-2001. בזמן שחלף מאז הוא הסתובב בטריטוריות המאובקות של אומת האינדי-שמינדי כמו רוסטר קוגבורן: אקדוחן להשכיר, והקליט שלושה אלבומים עם איזובל קמפבל, שני אלבומים עם ה-Soulsavers, שניים-שלושה אלבומים עם גרג דולי (ב-Twighlight Singers וכ-Gutter Twins) ואינספור פרוייקטים דוגמת שני אלבומי הדמואים הנשכחים של ג’פרי לי פירס (הוא לא היה שם במיטבו, בלשון המעטה, ויש מעט דברים שגורמים לי יותר צער מלכתוב את זה [3]).

בחינה מדוקדקת מעלה שאותם אלבומים שמארק לאנגן מוציא תחת שם הלהקה-הלא-קיימת שלו נועדו לסמן חריגה מהקו והטון המוכרים כל כך מאלבומי הסולו המוקדמים (1989 – 2001) שלו: אלבומים שבבסיסם ניצבים פולק, בלוז, בלוז-מערבונים ואמריקנה, ואשר עושים שימוש מינימלי בגיטרה אקוסטית וחשמלית, מעט בס ותופים, פה ושם פסנתר, וזהו פחות או יותר. הצליל האורגני הזה, שמתאים לקול הבלתי נשכח של לאנגן כמו וויסקי לסיגריות [4], מקנה לאלבומים המוקדמים של לאנגן את האיכות האינטימית והחמה שלהם.

לעומתם, אלבומי ה”להקה” מסמנים התנסות בצלילים רועשים וברוטליים הרבה יותר ומתיחת גבולות לכיוון הנויז, האינדסטריאל, האלקטרוניקה, הפסיכדליה וסתם מוזרויות כאלה ואחרות. לפעמים זה עובד ולפעמים לא ממש. שני עמודי התווך המלווים את לאנגן ב-Blues Funeral הם אלן ג’והאנס וג’ק איירונס – מוזיקאים ותיקים, מוכשרים ועתירי זכויות [5]; בהתחשב בצליל הסופי המסונתז בכבדות של האלבום, לא ברור איזה יתרון היה להם ולאורחים הנוספים שהתלוו אליהם (ג’וש הום, גרג דולי). באותה מידה אפשר היה להשתמש במכונות תופים, סמפלרים ושאר צעצועים דיגיטליים-אלקטרוניים, והתוצאה היתה זהה.

זה לא אלבום ממש רע, הוא רק מרגיש לי קצת מוחמץ – דווקא בגלל שיש כאן כמה שירים נהדרים, שבתחושה שלי דווקא ליווי “קלאסי” ברוח האלבומים המוקדמים של לאנגן היה עושה להם הרבה יותר טוב. Deep Black Vanishing Train מדגים את זה הכי יפה, ואפשר רק לדמיין איך היו נשמעים Harborview Hospital, Phantasmagoria Blues ו-Gray Goes Black בעיבוד דומה. Bleeding Muddy Waters ו-St Louis Elegy אכן קרובים לשם ברוחם, ולעומתם Riot in My House ו-Quiver Syndrome הם שני שירים מיותרים לגמרי באוזניי – יותר מדי רוק איצטדיונים סבנטיז כבד. אבל ללא ספק שתי הרצועות המרתקות ביותר באלבום הן שני שירי דיסקו – כן, דיסקו! – שהן כל כך רחוקות מכל מה שלאנגן עשה אי פעם וכל מה שמזוהה איתו, עד שזה היה יכול להיות איום ונורא, אבל האמת היא שזה ממסמר. אם האלבום הזה היה תקליט, Ode to Sad Disco (רצועה 6) היה סוגר את הצד הראשון של התקליט, ו-Tiny Grain of Truth (רצועה 12 ואחרונה) היה סוגר את הצד השני. אלה שני קטעים מהממים, דווקא בגלל שהם כל כך לא צפויים.

אבל אם יש משהו באמת קצת מפתיע באלבום הזה זו העובדה שלמרות המורבידיות הגלומה בשם האלבום עצמו ובשמות שירים כמו Gravedigger’s Song ושאר הכותרים המלבבים הנזכרים לעיל, לאנגן נשמע כאן – לא ייאמן ככל שזה נשמע –  מאושר. צריך להוסיף לזה את העטיפה היפהפייה עם שלל השושנים הפורחות בורוד עז [6] ואת התמונה הפנימית – ריבוע של 4 תמונות קטנות – שבה נראית במטושטש אישה גוזרת את שערו הפראי של לאנגן. זו יכולה להיות אסוציאציה של דלילה הגוזרת את מחלפותיו של שמשון האימתני, או תמונה מקסימה של אושר ביתי שלו [7]. ככה או ככה, אם בשלב הזה של חייו ושל הקריירה שלו מארק לאנגן רוצה לעשות דיסקו, שיהיה דיסקו. אני די מחבבת את האלבום הזה, על כל מגרעותיו. אבל עמוק בפנים אני עדיין ממתינה, ואני אמשיך להמתין, לאלבום סולו “אמיתי” חדש שלו.

[1] מעניינת אותי; ברור לי שאנשים שיש להם חיים מוצאים עניין בדברים קצת יותר חשובים.

[2] לא רק שלא מדובר בלהקה אחת קבועה, ולא רק שבכל אלבום מנגנים מוזיקאים אחרים, אלא שגם באותו אלבום מתחלפים המוזיקאים בין כל השירים.

[3] יש שני דברים שלנצח אהיה בעלת חוב ענקי למארק לאנגן עליהם: האחד הוא הנחמה העצומה שבמוזיקה שלו, החל מימיו ב-Screaming Trees, דרך אלבומי הסולו שלו וכלה בשלל הפרויקטים הבלתי נדלים שלו; והשני הוא ההיכרות שהוא ערך לי עם ג’פרי לי פירס ו-Gun Club דרך ראיון איתו שקראתי אי אז בשנת 1996. לפני כן לא שמעתי עליהם מעולם.

[4] הייתי חייבת.

[5] אלן ג’והאנס היה חבר יחד עם נטשה שניידר וג’ק איירונס בלהקה Eleven. ג’ק איירונס תופף עם ה- Red Hot Chili Peppers בגלגול המוקדם שלהם, ועם Pearl Jam בגלגול האמצעי שלהם.

[6] בהחלט גם מחווה לעטיפת האלבום Power, Corruption and Lies של ניו אורדר.

[7] לקארבר יש שיר כזה, “תספורת”.