בימים אלה שבהם מתנהלת שטיפת מוח מטומטמת ופרנואידית כלפי הדמון “איראן” – כאילו מישהו מבין כל התועמלנים בכלל יודע עליה משהו אמיתי, מורכב ולעומק – לא יכול להיות עיתוי טוב יותר ליציאתם הבו-זמנית של שלושה ספרים מתורגמים מפרסית: ספר השירים “לידה אחרת” של המשוררת פרוע פרחזאד, הספר “שקיעת הקולונל” של מחמוד דולת אבאדי, ו”דודי נפוליאון” של איראג’ פזשכזאד. אין כמו ספרות לקרוע צוהר אל עולם שנראה לכאורה זר ומרוחק מאוד, רק כדי ללמוד עד כמה כולנו – בני אדם – קרובים ודומים ביסוד. מהבחינה הזאת אין כמו ספרות כדי לייצר אמפתיה. כך שבעצם הוצאתם לאור של הספרים הללו בעצם הימים הללו יש אקט של מחאה וביקורת כלפי אותה שטיפת מוח היסטרית, צעקנית, שטוחה ומרדדת. הספרים האלה מצטרפים אל כמה יצירות קודמות – בספרות ובקולנוע – שמביאות תמונת עולם רבגונית ומרובדת הרבה יותר של איראן, ושל הטרגדיה של העם האיראני, אל המערב ובכלל זה ישראל: יצירות כמו פרסופוליס של מרג’אן סטראפי (הנובלות הגרפיות וסרט האנימציה שנעשה על פיהן), סרט הדוקו-אנימציה “הגל הירוק” על בחירות יוני 2009 וההתקוממות הרחבה שקמה בעקבותיהן (התקוממות שהקדימה, ובדיעבד בישרה, את גלי ההתקוממות של האביב הערבי) ואשר דוכאה ביד רמה, והסרט הכמו-דוקומנטרי “אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים”.

“שקיעת הקולונל” הוא שיר קינה מייסר ופוצע המתעד לא רק את ירידת מעמדו של קולונל בצבא השאה הפרסי, אלא גם את שקיעתו המנטלית לאחר ששלושה מבין חמשת ילדיו נהרגים על מזבח המהפכה האיסלאמיסטית ואט אט הוא שוקע בדימדומי תודעה ומאבד אחיזה במציאות. השקיעה היא גם שקיעת התקוות שרבים כל כך תלו במהפכה, מהפכה שהסתיימה לבסוף רק בהחלפת שלטון דיכוי אחד בשלטון דיכוי אחר, נורא לא פחות. שתי הדמויות המרכזיות בספר הן בנו הבכור של הקולונל, אמיר, מת-חי מהלך, שחוזר שבור בגופו ובנפשו מהכלא וממסכת העינויים שעבר, והמענה שלו, סוכן המשטרה החשאית, ח’זר ג’אוויד. האמת המזוויעה היא, כפי שמטיח אותה ח’זר ג’אוויד, שמשטרים יכולים להתחלף, אבל המשטרה החשאית תיכון לעד. כי המשטרה החשאית היא בעצמה כמו דת, וכל משטר דיכוי זקוק למשטרה חשאית. האירוניה ההיסטורית היא שאת המשטרה החשאית האכזרית והידועה לשמצה של השאה, הסוואק, אימן השב”כ, ואם יש קרקע פוריה לאיבה כלפי ישראל היא נעוצה בעובדה הזאת.

אני יודעת שאורלי נוי היא מתרגמת מעולה, מפני שלא יכולים להיות שני ספרים שונים כל כך זה מזה כמו “שקיעת הקולונל” ו”דודי נפוליאון”, ואת כל אחד מהם היא תירגמה בנאמנות גמורה לאופיו. בעוד ש”שקיעת הקולונל” הוא כאמור שיר קינה טרגי, איטי ובוער, “דודי נפוליאון” הוא קומדיית סלפסטיק צבעונית ורועשת. אני חושבת שלא צחקתי ככה מאז שקראתי את “משפחתי וחיות אחרות” של ג’ראלד דארל, וזה היה כשהייתי בערך בת 16. גם כאן ניצבת במרכז העלילה משפחה אקסצנטרית על שלל טיפוסיה, ובמקרה של “דודי נפוליאון” זו משפחה אריסטוקרטית בעיקר מטעם ובעיני עצמה, ומשפחה שמגלמת את המתחים שבין דת ומסורת מצד אחד לבין חילוניות, ליברליות, פרו-מערביות ופתיחות מצד שני. אי אפשר שלא להתאהב כאן בדמותו רבת הקסם של אסדוללה מירזא, דודו הצעיר ורודף השמלות של המספר, נער בן 13 שדרך עיניו נפרשת העלילה מלאת הפיתולים.

אם מדברים על אקטואליה, את “עד סגירת הגיליון” של טום רקמן קראתי בעצם הימים של קריסת “מעריב”. “מעריב” מעולם לא היה העיתון שלי, אני לא ממש יודעת איך הוא נראה בעבר ואיך הוא נראה היום, אבל בתור קוראת עיתון בעבר ובהווה, אני יודעת בוודאות שהוצאת עיתון וכתיבתו הם אקט של אהבה. אתה לא יכול לעסוק בזה אם אתה לא אוהב את זה, או לפחות ככה זה היה בעבר, ועד לא מזמן כנראה. אין שום דבר שהספר הקריא מאוד והמהנה מאוד של רקמן מדגים באופן יפה יותר.

קראתי גם את “נפילים על פני הארץ” של אולה אדוורט רלווג הנורבגי, על המתיישבים הנורבגים הראשונים בערבות דקוטה השוממות בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19. האמת היא שאיך שלא מסתכלים על זה זה סיפור טרגי: ניסיון ההיאחזות בקרקע גבה מהמתיישבים הלבנים מחיר כבד, החל מאסונות טבע וכלה באובדן שפיות, וההתיישבות הזו עצמה המיטה אסון על ראשיהם של האינדיאנים במקום, אסון ששיאו בטבח בבני שבט הסוּ ב-Wounded Knee, ועוד קודם לכן מותו של מנהיגם הנערץ Crazy Horse. על הגורל הטרגי של האינדיאנים לא נאמרת בספר הזה, שנכתב בשנת 1927, אף מילה (נדמה לי שספר שהיה נכתב היום לא היה יכול להתעלם מהטרגדיה האינדיאנית). עדיין, זה ספר פיוטי, אנושי ועצוב. יותר אמריקנה מזה לא יכולה להיות.

עכשיו אני נמצאת בתחילתה של שואה אחרת – “ספר הלחישות” של ורוז’אן ווסגניאן הארמני-רומני. נראה לי שאחרי רצף הטרגדיות והשואות האלה אני אצטרך משהו הרבה יותר קליל לקרוא. “קליל” במושגים שלי, כמובן.