מכל מפעלות בית ריק עד היום, את הקיבוץ בחוות הלימוד היה לי הכי מאתגר למצוא. שכונת ארמון הנציב, כמו כל ערי הלוויין המבוצרות של ירושלים, היא סוף העולם בשבילי. רק כשראיתי סופסוף את ציורי הגרפיטי על המבנים הישנים מהכביש, הבנתי שזה שם. שורה של סימני דרך מוצנעים הובילה אותי אל הפרצה בגדר, ומשם כבר ראיתי את הסילו. כי כל קיבוץ צריך סילו.

זה לא היה קיבוץ אמיתי, ואפילו לא קיבוץ משוחזר. זה היה יותר כמו מחוות אמנות לכמה מהמוסדות המרכזיים שמרכיבים קיבוץ. המרכולית, במרכז השטח המאובק והפראי בקדמת המקום, מתחת לעץ דקל ושמשיה, הזכירה לי יותר את קפה בגדד. המועדון היה צליה שנפרשה מעל שלוש ספות, שני ערסלים, מחצלות ושולחן סלוני מקו רהיטי שמרת-הזורע של שנות ה-50/60/70. זה היה המקום שבו החברים הבורגניים-סלוניים השתרעו למנוחה מתמשכת, עצלה ונינוחה, בזמן שחברי הקיבוץ ה”אמיתיים” ממשיכים לטרוח בתחזוקת המקום. המטבח וחדר האוכל פעלו בשעות לא ברורות – ביום הראשון שהייתי שם הטבח הבריז, ולך תסמוך על חברים (בקיבוץ). במקום זה חילקו ארטיקים, ומזל שהכינו גם פיתות חרוכות על סאג’. המכבסה פעלה כמצבעה ומתפרה, שהדפיסה על בגדים שכל אחד היה יכול להביא את סמל הקיבוץ, ויובל יאירי, צלם, הסתובב במקום עם חולצת עבודה מחאקי שעל גבה הודפס “ילד חוץ”.

אהבתי את הרדיו שפעל במקום ואת המקלחת שלא היתה סתם מקלחת שדה, אלא כזו שמישהו בחוכמה ותבונת-כפיים רבה בנה לה ארובת עצים כדי לחמם את המים בצינור. אני תמיד נדהמת מחדש איך האנשים האלה יודעים להקים קודם כל את תשתיות הבינוי הבסיסיות של חשמל ואינסטלציה, שבלעדיהן אי אפשר בכלל להתחיל לבנות את כל מיצבי ומיצגי האמנות. הודות לא’, שבא איתי בפעם השנייה שביקרתי במקום, שמתי לב גם למרפאה. בתוך חלל קטן עשוי משלד של סבכת ברזל, ותחת עץ חרוב עתיק, המרפאה פעלה לאיחוי והדבקה של כלים שבורים (המטאפורות הן באחריותו של הקורא). זו היתה עבודה מאוד פואטית ולירית בעיניי.

היה איזור קומפוסט ולידו מיצב תשליך של אבנים וקללות. ליד ה”בריכות” הוקם ה-South Beach, עם שרשראות הוואי פרחוניות, שמשיות צבעוניות ומוזיקת לאונג’. היו גינות נוי וירק קטנות, היה מוזיאון שהוקדש להיסטוריה של חוות הלימוד, לול שהוסב לבר, מקום מרכזי להבערת מדורה שעוצב בצורת מאפרה ענקית, והיו גם כל השטחים הפתוחים של החווה ההיסטורית עצמה: שטח פראי ונטוש, עם עצי ברושים, דקלים וחרובים עתיקים. לא ייאמן שהשטח הזה עומד נטוש כך כבר שנים בפאתי העיר. אבל כמו שא’ העיר באוזניי, האקט החברתי כאן הוא בעצם ההצבעה על שטחים נטושים כאלה, שמן הסתם ממתינים רק לכריש נדל”ן שיעשה מהם הון כסף, בעוד שהמדינה מתנערת מכל חובותיה ואנשים לא זוכים לפתרונות דיור ממשיים. למעשה, זו הנקודה של כל הפעולות של בית ריק.

ככל שהלכו והתקדמו הימים בשבוע, המארגנים במקום נראו יותר ויותר כמו גרסה של כריסטופר מקנדלס. פרועי זקן וסתורי שיער, מרובבים בבוץ ובאבק, עם מבט פראי בעיניים, אני מקווה שהם ייקחו לעצמם כמה ימים להתמוטט אחרי שכל זה יסתיים, ואז יחזרו לאט לאט לציביליזציה. מהבחינה הזאת, כל המפעל האדיר הזה הזכיר לי יותר מאשר קיבוץ את וולדן פונד של הנרי דייויד תורו.

אני חושבת שרק עכשיו, כשאני כותבת את הדברים, אני קולטת את העושר של כל הדברים במקום. אני בעיקר נפעמת מגודל השפע, הטוּב והנדיבות שהמקום הזה הרעיף על כל באיו. וזה עוד בכלל שהתחלתי לכתוב אפילו על ההרצאות וההופעות שהתרחשו כל ערב במקום. הערב: לבנון ומוג’הדין, ואם יהיה לי כוח ולא יתחיל לרדת גשם אני אלך לשם שוב. אני אבוא בשערי המקום המעתיר הזה בפעם האחרונה, ערב אחרון לפני שהוא ננטש, משאיר מאחוריו את עקבות הציביליזציה שהוקמה בו ולו גם לשישה ימים בלבד.

“ למעשה, סיפור בריאתנו לא התרחש מעולם, סיפור בריאת העולם החדש. אולי דווקא משום כך סיפרנו אותו לעצמנו שוב ושוב. שפה כתובה לא היתה לנו, וגם לא שפה שנוכל לתרגם באמצעותה את חיינו לעירוניים.

חשבנו שהמונים יצטרפו אלינו. גרעינים, מתנדבים מעבר לים, פועלי כל העולם. לא ידענו שנולדנו לכוכב שאורו מת מזמן, והוא נמצא בדרכו אל הים. לא ידענו שהתנועה הקיבוצית היתה בשיא יוקרתה בתקופת חומה ומגדל, בשנות ה-30; ושלפני הקמת המדינה, ב-1947, שיעור אוכלוסיית הקיבוצים הגיע לשיא של כל הזמנים ועמד על שבעה אחוזים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית. ב-48′ כבר הלכנו והתמעטנו, ובשנות ה-70 היה שיעורנו 3.3 אחוזים בלבד מכלל האוכלוסייה.

לא ידענו שכוכבנו מאיר רק את עצמו. חשבנו שאנחנו צומחים ובונים. “

(- יעל נאמן, “היינו העתיד”)