אני יכולה לכתוב שנה אחרי שנה על הריח של הגויאבות הראשונות בשוק ועל הטעם של הקלמנטינות הראשונות בעונה, על מרק העדשים הראשון של השנה, על הקרמבו במכולת של ברגר ועל העונג שבלבישת קרדיגנים בשעות הקרירות של הבוקר והערב ובציוות השמלות הקייציות לגרביונים צבעוניים ונעלי סירה שטוחות – אני יכולה לכתוב על כל אלה שנה אחרי שנה ולדעת שאני ממחזרת קלישאות, אבל לא אכפת לי. כי בפעם הראשונה שבה אני לא אתרגש שוב מהסתיו – ואחר כך מהחורף, כי אלה שתי העונות שהכי מסעירות אותי – אני אדע שהגיע הזמן שלי להזדכות על הכתיבה, ועל החיים.

בימים האלה שבהם אני נכנסת לחודש האחרון שלי בעבודה אני יודעת שהחיים הישנים שלי הולכים וגוועים ומתחתם מתחילים להתפתח חיים חדשים. אין לי מושג עדיין איך הם ייראו. אני בעיקר מופתעת מכמה שאני שלווה ביחס לכל זה ולאן בכלל אני הולכת. הייתי שמחה מאוד לא “ללכת” לשום “מקום”. הייתי שמחה מאוד אם הייתי יכולה פשוט לא לעשות כלום, אם הייתי יכולה לחיות רק חיים של התבוננות. לקום בבוקר ולהסתכל על העננים. לחיות כמו הר, שפשוט קיים שם, בשמש ובגשם וברוח ובעננים. וגם לקרוא. ולכתוב. ולשוטט. ואולי להתחיל סופסוף לבשל. ולאפות – בעיקר לחם. לעשות משהו עם הידיים ולהביא קצת תועלת לאנושות החולה, תועלת שאין בשום עבודה תאגידית לאור הניאון וניהול טבלאות אקסל. למעשה, הייתי שמחה מאוד לא לראות עוד גיליון אקסל אחד עד סוף ימי חיי.

אז קודם כל יהיה חופש ואחר כך משהו חדש ובינתיים אני פשוט נהנית מהימים המזהירים האלה של תחילת הסתיו, ובכל פעם שאני מרגישה שאני מתה פה משיעמום בעיר הזאת ובחיים הנוכחיים שלי, אני מזכירה לעצמי שאני על ספו של שינוי שאין לי שום דרך להעריך או לצפות את סופו, ואני פשוט צריכה לזוז קצת הצידה ולתת לזה זמן.