לא סרט לעדינים, זה הדבר הראשון שאני יכולה לכתוב על “ארץ יבשה” (Lawless). אני מודה שחלקים מהסרט ראיתי בעיניים עצומות לרווחה – יותר מדי דם ואלימות ושיסוף גרונות ואיברים מבותרים. ככה זה כשנותנים לניק קייב לעבד תסריט שמבוסס על סיפור אמיתי בשם “המחוז הרטוב ביותר בעולם”. מה שהופך, אגב, את שם הסרט בעברית לאירוני, בעוד ששם הסרט באנגלית הוא ישיר ואכן יבש לגמרי: החיים במקום ובזמן שבהם אין דין ואין דיין, איש הישר בעיניו יעשה, וכולם – גם פורעי החוק וגם נציגי החוק – חיים ופועלים מחוץ לו (לחוק).

על אף שזה סרט גנגסטרים, שמתרחש בשנות השפל הכלכלי והיובש הגדול – כלומר בתחילת שנות ה-30 של המאה שעברה – מפתיע (או לא, בעצם) עד כמה הוא מרגיש כמו מערבון. אמנם הוא מתרחש במזרח (בוירג’יניה) ולא במערב, ובמקום סוסים יש כבר מכוניות, אבל המסבאה היא אותה מסבאה, ותחושת הסְפָר היא אותה תחושה, והאנשים שמניעים את העלילה הם אנשים שחיים מחוץ לחוק. והאנשים האלה, ה-outlaws, הם מרכיב מכונן במערבונים, שזו דרך אחרת להגיד שלדמות ה-outlaw יש תפקיד מרכזי ומכונן במיתולוגיה האמריקאית. כי כידוע, ה-outlaw, על אף שהוא פועל מחוץ לחוק, כלומר מחוץ למוסכמות ומחוץ בעצם לחברה, יכול להיות – והוא אכן כזה לעיתים קרובות במיתוס ובאתוס האמריקאי – אדם מוסרי, אנושי, ישר וטוב יותר מהאנשים שמופקדים, טכנית, על עשיית החוק. הוא איש הצדק האמיתי, לעומת אנשי החוק שהם לא פעם הרעים והמושחתים באמת.

אז זה מה שיש ב”ארץ יבשה”. כמו לא מעט מערבונים מודרניים, כלומר כאלה שעברו בשנים האחרונות דה-קונסטרוקציה, גם כאן ה”רעים” לכאורה – כלומר ה-bootleggers שעוברים על חוקי היובש ומזקקים ומוכרים אלכוהול – הם למעשה הטובים, ואילו “הטובים” לכאורה, המגולמים בדמותו של סוכן FBI סדיסט ומרושע – הם הרעים. במאמר מוסגר אפשר להרהר עד כמה דמותו של אותו סוכן בסרט, צ’רלי רייקס, מבוססת על דמותו האמיתית, המושמצת והמרושעת של ג’יי אדגר הובר, שהחל את הקריירה שלו במלחמת חורמה בגנגסטרים שהפרו את חוקי היובש, ושגם עליו נרמז לא פעם, כמו גם על רייקס בסרט, כי הוא הומוסקסואל לטנטי.

ההיפוך הזה בין טובים ורעים אינו מפתיע על רקע מציאות של משבר כלכלי קשה ומעמיק, בין שבשנות ה-30 של המאה הקודמת או בתקופה הנוכחית. מזקקי האלכוהול הקטנים אמנם עוברים על החוק, אבל הם בסך הכל מנסים לשרוד ולהתפרנס. לעומת זאת, אין נבל ושודד גדול יותר מהמדינה ונציגיה. זה בוודאי נכון במציאות הקפיטליסטית-תאגידית של ימינו, וזה מה שעושה את הסרט התקופתי המשוחזר בקפידה הזה – והוא מצולם נפלא, כמו רצף נע ומענג של תמונות אינסטגרם – לאקטואלי ורלוונטי כל כך.

ניק קייב לא רק עיבד את התסריט אלא גם יצר פסקול שאליו הוא הביא כמה מחבריו הקרובים פורעי החוק, ובראשם אחד, מארק לאנגן. הוא המטיר עליי אש וגופרית כבר בפתיחת הסרט, וחזר שוב פעם או פעמיים בהמשכו.

* * *

האולם בלב סמדר היה ריק כמעט לגמרי – מלחמה משאירה כנראה את כולם בבית, למרות שאלוהים יודע איזו נחמה אפשר לשאוב מהדברת הבלתי פוסקת בערוצי התקשורת – ככה שמצאתי לי מקום בודד באמצע שורה שבע. בדיוק כשהסרט התחיל הגיעו שני בחורים צעירים, והתיישבו בצמוד אליי. כשהחשיך, הבחור שנצמד אליי התכופף ולחש לי בחיוך, לא באמת חשבת שתהיה לך כל השורה ריקה לעצמך; התכופפתי ולחשתי לו חזרה, האמת היא שבניתי על זה שיהיה לי את כל האולם ריק לעצמי.

(מלחמה עושה אנשים מוזרים. אבל זה היה מתוק)

* * *

אני יושבת וכותבת בצהרי היום באוגנדה. כן, אני כבר בחופש וזה כיף גדול, מלחמה או לא מלחמה. אולה מנגנת דיסק שנשמע כמו הכלאה של הקרמפס עם דייויד יוג’ין אדוארדס. אחר כך מסתבר שזה כנראה הרכב שקוראים לו DNA (?). ופתאום היא בוקעת כמו משומקום: ברורה, חזקה ונחרצת – אזעקה. אולה ואני ושני הבחורים הנוספים שנמצאים שם מתכנסים במעבר הפנימי הקטן שלפני השירותים. אנחנו מחליפים בדיחות – ממילא אין שום דבר שאפשר לעשות, כך שזה אפילו לא מפחיד, זה סתם משונה. אזעקה באוגנדה – כמה מוזר. אז אנחנו צוחקים ומושכים בכתפיים חסרי אונים, וכשאנחנו מגיחים משם אחרי כמה דקות, אולה מחליפה את הדיסק למוזיקת סרף.