זה היה הסקס הראשון אחרי הרבה יותר מדי זמן, ואני הייתי קצרת רוח וחמדנית ולהוטה, כמו בת 17 שנחושה להיפטר מבתוליה. לא היה אכפת לי אם יהיה סקס טוב או לא, אם אני אגמור או לא, כל מה שרציתי הוא לעשות את זה ולעבור הלאה. גברים שרציתי לאחרונה לא רצו אותי חזרה, ואני הרגשתי בודדה ועצובה ואבודה כמו אבוריג’ינים במקלחת. כמה שתגידי לעצמך שזה לא את וזה לא קשור אלייך, דחייה היא תמיד דבר אישי והיא אף פעם לא נעימה. כאילו גם ככה את לא מרגישה מספיק חריגה וצורמת. הייתי מוכנה לוותר על כל ההקדמות שבעל פה, אבל הוא לא ומזל, כי זה הזכיר לי איך זה מרגיש כשגבר טומן את ראשו בין ירכייך. כשהוא עלה אליי נישקתי אותו ואז היה תורי לגמול לו. הוא אסף לי את השיער ואחר כך פרע אותו, וככה עליתי אליו פרועה והתיישבתי עליו לאט. הוא חיבק לי את המותניים ואני רציתי לבכות, כי עבר כבר כל כך הרבה זמן ושכחתי איך זה מרגיש בתוך הכוס שלי ועל הזין שלו. כל תחושות הכיעור והדחייה שליוו אותי כל כך הרבה זמן נעלמו, כל ההנחות התבטלו, כל התחושות שהגברים האחרונים גרמו לי להרגיש כאילו אני בלתי מספיקה. לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, לא מספיק חתיכה, לא מספיק מושכת, לא מספיק מגניבה, לא מספיק פתוחה, לא מספיק ייצוגית, לא מספיק טובה. הוא הוריד אותי ממנו בעדינות והתהפכנו. הוא ליקק אותי לאורך עמוד השדרה ולחש לי באוזן אם אני מרשה, ואני הנהנתי ולרגע פתאום נבהלתי שאולי הוא יחשוב שעשיתי לא, כי הראש שלי היה קבור בכרית. אבל הוא הבין היטב והרגשתי אותו נחרץ מאחוריי, הודף לאט את דרכו בכאב בהתחלה ואז בהדרגה העונג. ואני קיוויתי שהוא לא יגמור מהר מדי ולחשתי לו תעשה את זה לאט, והתמסרתי לגמרי למיליון התחושות שבמיליון קצות העצבים שבין הרגליים שלי, ולא היה אכפת לי מכלום חוץ מהמתיקות האינסופית הזאת, שאת הסמיכות שלה יכולתי להרגיש כמעט בפה. וכשגמרתי שמעתי את הקול שלי מגיע אליי ממעמקים ומרחקים, קול זר ולא מוכר וחייתי, וכשהוא גנח ידעתי שהוא עומד לגמור, והוא יצא ממני והרגשתי את הזרע שלו במורד הגב שלי, וככה שכבנו עוד כמה שניות צמודים ודביקים עד שהתפרדנו. ואני ידעתי שכמו סינדרלה גם הנשף הזה נגמר, וכמו שאני מכירה את החיים, אחרי שהדלת תיסגר מאחוריו גם הוא לא ירצה לראות אותי שוב. אבל זה היה שווה את זה, ההפוגה הקצרה, מקסם השווא השברירי, החד פעמי, בתוך אפרוריות הבדידות המתמשכת, בתקופה הזו שבה אני לא אהובה ולא נאהבת ולא מאהבת, ואין לי ברירה אלא לשאת את זה ולמצוא איזו דרך של כבוד לחיות עם זה עד שיום אחד אולי זה שוב ישתנה.