(ואולי זו פרשיית אהבים אחרונה) / מיטל ניסים
אולי זו פרשיית אהבים אחרונה
שגורמת לך לזהור כך
מתחת למצח הלבן
חולצתך הפרומה חושפת
עור קמוט ומעודן
לכאורה אין עין שתבחין בך
שזור חוטי אור כמחרוזת פנינה
ובכל זאת בוקעת התמונה ממנה
אתה ניבט כציפור מוזרה
אשר לרגע אחד נדמה
שהיא עקומה וצווחת
(אבל ברור שהיא שרה)
נ.ב.
רק על הישבן שלי אתה חושב
לא משנה באיזה שלב היחסים האנאליים
שלנו
רק עליו אתה חושב
אני אומרת לך
אין מזור לבדידות הזאת
אחרי הכל החור שלי מדמם לבד
יוהן / מעין לוי בן סטון
לא מזיז לי שאתה מבוגר ממני בשלושים שנה.
אנחנו משחקים קלפים,
ואתה מחייך כמו הג’וקר,
“woman”, אתה אומר
ומניח ידך על ידי.
“מה שלומך? מה עשית היום?”,
“nothing”, אתה עונה לי בכזה חן,
כאילו זה הדבר הכי מעניין שעשית בחיים.
בחדרך המעופש
מאירים רק העצים,
סיגריה בוערת במאפרה.
“הגבר שלי”, אני אומרת, “צריך שיהיה כמו נגטיב,
רגיש לאור, חזק מספיק לשרוד בחושך.”
מתישהו אתה אומר
שרק בשביל זה היה שווה להיפגש –
שנתחבק ונהיה לב אחד.
כשאני מעזה להניח את ראשי בחיקך,
הזמן קופא ומוריד עליי
פתיתי שלג מזקנך הלבן.
מה ידעתי אז / מעין לוי בן סטון
עדיין לא כתבתי עליך.
לפעמים צריך שהזמן ירפא.
בסוף נפרדנו,
שבע שנים אחרי שתיקנת לי את הסוזוקי
בידיים מלאות גשם.
הייתי מוכנה אז להתאהב בלי נימוס,
כמו ששותים מים ישר מבקבוק.
זה שאתה ערבי
רק הגביר את התשוקה.
כולם אמרו שזה לא יילך.
כולם שאלו, איך הולך?
מה ידעתי אז?
שאני לא מפסיקה לחשוב
איך פתחת לי את הג’ינס
במושב האחורי
והחזרת לי צהלה.
כמו וולבק, רק הפוך.
(מקווה שהכל בסדר וזה)
הכל בסדר, הסערה חלפה:) מצבי שוב יציב.
תצטרך להסביר לי בהזדמנות לגבי מה שכתבת עם וולבק, שלבושתי עוד לא קראתי ממנו כלום.
בשמחה.
חוצמזה, יש פה עותק של “החלקיקים האלמנטריים” שממתין לך, אם מתחשק לך.
מתחשק לי מאוד! אכתוב לך עוד מעט ונקבע החלפת ספרים.