היו ערבי שישי בשנה האחרונה שבערך בשעה הזאת אורי היה מתקשר ומאוחר יותר הייתי נוסעת אליו והיינו מבלים את לילות שישי ביחד. ואם לא היה יוצא לנו בימי שישי אז היינו נפגשים במוצאי שבת. היתה לנו כבר כמעט שגרה של ערבים ביתיים של טלוויזיה/עיתונים וסקס ודיבורים וקפה/תה ואוכל, ואז הייתי חוזרת הביתה כי עד הסוף לא ישנתי איתו בעצם אף לילה אחד. אני לא חושבת שזה עצוב, זה פשוט ככה, זה מה שהיה יותר נוח לי. ולא עצוב לי שאנחנו כבר לא ביחד, כי ניסינו שלוש פעמים ובכל פעם נפרדנו ואחרי כמה חודשים הוא היה תמיד מתקשר – אני אלופת עולם בלא להתקשר, זה עניין של משמעת עצמית, אבל זה בסדר, יש לי חולשות אחרות – ואני הייתי אומרת לעצמי שנחמד לי עם זה שיש מישהו שאוהב אותי ושיש לי סקס בחיים וזה גם תירגול בלהיות בקשר ואולי כדאי לי לנסות את זה – אבל זה אף פעם לא החזיק מעמד יותר מכמה שבועות. מהסיבות שלי ומהסיבות שלו. זה מי שאנחנו, זה מה שאנחנו מסוגלים לו, וזה מה שהיה וזה בסדר.

 ב-7 בספטמבר ישבתי ב-5 במאי, שהוא בית הקפה החביב עליי בשוק, והעתקתי את מספרי הטלפון מהיומן הקודם שלי ליומן החדש. זאת הפעם הראשונה מזה חמש או שש שנים שאין לי את יומן הבלגן של סלון מזל. אבל ממילא זה תלוי בי איזה מועדים לפורענות יהיו לי השנה. שני בעלי המקום (צעירים וחמודים, שתמיד מביך אותי עד כמה הם נחמדים אליי), הסתכלו עליי בתימהון – אני לא חושבת שיש עוד אנשים שמעתיקים בכתב מספרי טלפון מיומן ליומן. אבל הזיכרונות שלי הם אנלוגיים, לא דיגיטליים, ובתחילת כל שנה יש כאלה שממשיכים איתי ליומן החדש ויש כאלה שלא. ובכל זאת כתבתי את המספר של אורי, כי אני לא רוצה למחוק אותו; וגם את ק’, למרות שהלב שלי הרפה השנה גם מהאחיזה שלי בו.

 עכשיו שישי בערב ואני אחרי מקלחת וחפופה. בצהריים ניקיתי את הבית, ועכשיו זה מיטה ועיתונים וספרים.