אני חוזרת לרחוב סאלח א-דין, והיום הזה לא יכול להיות שונה יותר מהיום הגותי ההוא שבו הלכתי כאן לפני כמה שבועות. השמיים תכולים ובהירים לגמרי, לא כמו ביום ההוא שבו נתלו בשמיים ערימות של עננים תלת-מימדיים, בגוונים משתנים של אפור, עם קרני שמש נשברות שיצרו את הרושם שבכל רגע יבזיק ברק ומבין העננים יגיח יצור מאגי כלשהו ואחריו תתחולל סערה.

אבל היום שקט לגמרי, גם בחוץ וגם בפנים. זה יום טוב להסתובב בעיר המזרחית, אנשים מאחלים לי שיהיה יום טוב ורק שלום. בחנות הספרים החינוכית אני מזמינה קפה ויושבת על המדרכה בחוץ. לאורך הרחוב יושבות הפלאחיות שמוכרות את כל סוגי העלים הירוקים שאני מכירה וגם כאלה שלא. אני קונה קלמנטינות “אמיתיות” – כאלה שמחוברים אליהן עוד גבעולים ועלים, שני חצילים וחופן צימוקים בשביל עוגה (אלוהים יעזור לי שהתחלתי לאפות עוגות). אני ממשיכה לשער שכם ונכנסת לתוך העיר העתיקה, עולה עד שער יפו וחותכת לשער החדש. כמה שבועות לפני חג המולד, וכבר אפשר לראות פה ושם בובות סנטה קלאוס וקישוטים לעצים.

לוח השנה שלי אומר שזה הזמן שבו אני אמורה לכתוב על ספרים שקראתי בחודש החולף. הספר שהותיר בי את הרושם העז ביותר הוא ספר הביכורים של נעם פרתום, “להבעיר את המים באש”. פרתום היא לא רק משוררת אלא גם אמנית ספוקן-וורד, והדבר ניכר בשירים שלה. היא משוררת של צלילים ושל קצב מוזיקלי, של ביט ושל ביטים אלקטרוניים, הדימויים שלה פיזיים וקונקרטיים וגם סקסיים מאוד, הפואטיקה שלה פרוזאית ודיבורית (אחרי הכל ספוקן-וורד), ואין אצלה שום מינימליזם וחסכנות אלא להיפך: שפע וגודש. היא מזכירה לא רק את הכתיבה של משוררי הביט אלא גם של אביהם הגדול, וולט וויטמן. שירת האני-ואני-ואני שלה יכולה להיות קצת מעיקה ככל שהספר מתקדם, אבל גם וולט וויטמן כתב את “שירת עצמי” (Song of Myself). מצד שני, וויטמן היה קצת מבוגר יותר כשהוא כתב את “אני עצום, אני מכיל המונים”. היא עדיין לא שם, היא עוד צעירה, אבל היא גם “בלתי ניתנת ל-ע-צ-י-ר-ה” כמו שהיא מכריזה בהצהרת הכוונות שבשיר הראשון, ומבחינתי אלה חדשות טובות מאוד.

עוד ספר מעורר השראה הוא “האיש בכובע הקסקט” של אברי הרלינג. כמו קודמו, “סליחה איך מגיעים מכאן”, הוא מחובר מאוד למקום ספציפי – דרום תל אביב, על האנשים, המראות, הריחות והטעמים שלה (יש לא מעט התייחסויות לאוכל ולבישול בשני הספרים, והרלינג כתב גם ספר הרפתקאות ובישול לילדים בשם “ארוחה מנצחת”). לאיש בכובע הקסקט אין שם, והוא מסוג האנשים שאף אחד לא מבחין בהם: אנשים שקטים ואפורים ושקופים. אלא שברגע אחד האיש השקט והשקוף והאפור הזה  – אלמן מזה שנתיים ובן 70 – מגלה בעצמו כוח התנגדות למשהו שמקומם אותו עמוקות, והוא מתרגם את ההתנגדות הזאת לאקט מחאה פיזי של ממש.

לעומת שני אלה, התחושה שלי לגבי “אחות שמש” של דרור בורשטיין היא שמדובר בספר יפהפה, אבל סתום. יש לו לכאורה עלילה ברורה, אבל ההרגשה שלי היא שיש משהו במשפחה הגרעינית המתוארת בו – אב, אם, אח ואחות שהתאבדה – שהוא לא לגמרי ברור. אם “נתניה” היה ספר שנכתב מנקודת התבוננות טלסקופית – המבט מופנה אל היקום והחלל והכוכבים והגלקסיות, הרי ש”אחות שמש” שהוא ספר שנכתב מנקודת התבוננות מיקרוסקופית – המבט מופנה פנימה אל המערכות העדינות והמסובכות המרכיבות את גוף האדם. התחושה הסתומה שהספר עורר בי הזכירה לי קצת את קואן הזן על מחיאת כף יד אחת.

קראתי את “טיסת לילה” של סנט אקזופרי, שהיה עצוב וצובט לב כמו “הנסיך הקטן”, ואת “פתיונות חיים” של פאביו ג’נובזי שהיה מצחיק מאוד. לג’נובזי יש הומור דק ואירוני, וחלק גדול מהפרקים בספר יכולים להיקרא גם כסיפורים קצרצרים שעומדים בפני עצמם. אני מודה שדילגתי על הפרקים המתארים מירוצי אופניים, אבל קראתי באדיקות את הפרקים על דייג במים מעופשים (איפשהו בטח מסתתרת כאן מטאפורה לחיים). בעיקר ברור שקראתי את הספר בגלל הרומן הגמלוני שמתרקם בו בין נער בן 19 ואישה בת 32, ובגלל שאותו נער מנגן בלהקת הבי מטאל בשם “מטאל דווסטיישן” ולובש חולצות של Social Distortion. יש דברים שלנצח תהיה לי נקודה רכה כלפיהם.