ביום ראשון אחרי האולטרסאונד-כבד השנתי שלי אני נכנסת לחנות ספרים ואז אני רואה את זה – אני נשבעת שלא יכולתי להמציא את צירוף המקרים הזה, רק המציאות הוולגרית יכולה לזמן אותו – ובבת אחת אני מרגישה שהכל מבפנים ומבחוץ עוצר בחריקת בלמים –
ספר חדש בתרגום לעברית של בולניו.

“החיים הם לא רק וולגריים אלא גם חסרי פשר”, כותב בולניו בסיפור “אנריקה מרטין”. ואני אומרת שלפעמים גם הכיוון השני הוא נכון: החיים הם לא רק חסרי פשר אלא גם וולגריים.

בולניו הוא סופר של סופרים, וכותב של כותבים – אני חושבת שכל מי שקרא אותו ולו גם קצת יודע את זה, ובעיקר מי שקרא את “בלשי הפרא”. זה לא רק שהגיבורים שלו הם אנשים כותבים – משוררים, סופרים, עיתונאים, כל אותם “בישי מזל, בודדים או בעלי תפיסה ייחודית של חברותיות”, ש”שותפים למקצוע הכתיבה המפרך” ושכולם “שרויים זה עם זה ביחסי ידידות או שנאה”, שדרכם היא “דרך מסוכנת שאחריתה כנראה כשלון” ושנתונים ב”מירוץ אינסופי, מפרך וחסר משמעות” בחיפוש אחר “פרסום, כסף וקהל קוראים, שלוש השאיפות הגדולות (בסדר הזה) שאיש-ספר שואף אליהן” – אלא שקו של דימיון גם נמתח אצלו כל הזמן בין סופרים וכותבים לבין נוודים, עקורים, קבצנים, חולי נפש, פושעים ושאר דמויות תלושות החיות בשולי החברה: מפני שאלה וגם אלה רודפים אחרי ונרדפים בידי רוחות רפאים, והכתיבה היא קו הביצורים האחרון שמפריד בין הסופרים, או אותם אנשים שנגזר גורלם לכתוב, לבין השיגעון. שיגעון שהוא “תוצר של פחדים נעלמים, של מערכת עצבים שחוקה מרוב שנים של עבודה קשה ושל אלמוניות”, שיגעון שהוא תוצר של “חיים בעוני, לא עוני מוחלט אלא כזה של המעמד הבינוני הנמוך: נמוך, ביש מזל והגון”, שיגעון שהוא תוצאה של חיים בלתי פוסקים של תסכול, טינה, זעם וקנאה. אלה החיים הזוהרים, המתגמלים ומלאי הסיפוק של אנשים כותבים.

אבל צריך לומר עוד לפני כן, וקודם כל, שקובץ הסיפורים הזה, שראה אור במקור בשנת 1997, מקדים בשנה את שנת פירסומו של “בלשי הפרא”, ב-1998. בהשאלה מעולם המוזיקה, אם “בלשי הפרא” הוא הרומן המלא והשלם, הרי ש”שיחות טלפון” הוא אוסף ה-b-sides או ה-EP המקדים את היצירה המלאה. כל הרעיונות שהוגשמו בשלמותם – תוכנית וסגנונית – ב”בלשי הפרא”, כבר נמצאים כאן. הסיפור-בתוך סיפור-בתוך סיפור, הכתיבה והחיים כאוסף של פרגמנטים ואפיזודות כאוטיות, שרירותיות, חסרות פשר ואבסורדיות, הסופר (וגם הקורא) כבלש שמנסה לאסוף כביכול “עדויות”, כלומר להבין מה קרה שם “באמת”, מהי האמת ומהי המציאות, כלומר איך אפשר לבנות מכל אותן אפיזודות כאוטיות ושרירותיות איזושהי תמונה קוהרנטית בעלת משמעות וממנה לשאוב גם נחמה.

וחייבים גם לומר שלמרות שהסיפורים של בולניו מלאים תמיד בהתאבדויות, מחלות, רציחות, אהבות אבודות, פרידות מזעזעות, מזל רע וסתם ימים גרועים – הם לעיתים קרובות מצחיקים, חכמים, מלאים בתנופה והשראה, וסקסיים. כן, סקסיים. הם פשוט מלאי חיים, למרות כל המוות ושאר הדברים הגרועים. כמו שבולניו, או ליתר דיוק ארטורו בלאנו, בן דמותו גם בקובץ הזה וגם ב”בלשי הפרא”, מעיר באחד הסיפורים כאן, קמתי בבוקר עם מרץ, ומרץ זה מספיק קרוב למצב רוח טוב.

14 סיפורים קצרים מכיל הקובץ “שיחות טלפון”, והוא מחולק ל-3 שערים: “שיחות טלפון”, “בלשים” ו”חייה של אן מור”. מה שמניע את עלילות כל הסיפורים הם שיחות טלפון, מכתבים והתכתבויות – “התכתבות בלתי סדירה, בלתי צפויה ומיוסרת, בבואה נאמנה לכולנו, שהתחלנו לאבד את נעורינו, להשלים עם קץ החלומות”; וגם שיחות בין ידידים ועם אנשים זרים, סיפורים שמועברים מאחד לשני, מונולוגים ודיאלוגים. דווקא המקבץ האמצעי, “בלשים”, הוא החלש יותר לטעמי, אבל שני המקבצים האחרים מצוינים. הסיפור הבולט בקובץ הראשון הוא “סנסיני”, אשר סובב סביב תחרויות ספרותיות: סופר גולה ותיק ומוערך מדריך סופר גולה צעיר וטירון איך לגשת לכמה שיותר תחרויות ספרותיות, מתוך כוונה וניסיון להתפרנס מהן. מי שזוכר את האפיזודה המבריקה על הסופר שהזמין את המבקר שלו לדו-קרב (ועוד לפני שהמבקר כתב עליו מילה אחת!) ב”בלשי פרא”, יזהה כאן את אותה תחושה של אבסורד גמור מצד אחד, לצד ההרגשה שזה לגמרי הגיוני מצד שני. כמו בחיים.

“ תשובתו של סנסיני היתה עניינית ונרחבת, לפחות בכל הנוגע לתהליך היצירה ולתחרויות. בדף פוליו כתוב משני צדיו במרווח יחיד, הוא הציג מין אסטרטגיה כוללת לזכייה בפרסי ספרות פרובינציאליים. אני מדבר מתוך ניסיון, כתב. המכתב פתח בדברי הלל (שלא נודע לי מעולם אם נאמרו ברצינות או בצחוק) לפרסים כמקור פרנסה לחיי היומיום. בהזכירו את נותני החסויות, העיריות והבנקים, כינה אותם “האנשים הטובים האלה שמאמינים בספרות”, או “הקוראים בעל כורחם הטהורים האלה”. לעומת זאת לא היו לו שום אשליות ביחס לידיעות שהיו לאותם “אנשים טובים” על אותם קוראים שסביר להניח (או לא סביר להניח) שיצרכו את הספרים הבלתי נראים הללו. הוא עמד במפגיע על כך שאשתתף בתחרויות רבות ככל האפשר, אם כי הציע, כאמצעי זהירות, שאשנה את הכותרות של הסיפורים אם בכוונתי, למשל, לשלוח אותו סיפור לשלוש תחרויות שונות שמתקיימות באותם תאריכים. כדוגמה הזכיר את סיפורו “בעת הזריחה”, סיפור שלא הכרתי  וששלח לכמה תחרויות ספרות כמין ניסוי, כמו שפן שמשתמשים בו כדי לבחון את השפעתו של חיסון חדש. לתחרות הראשונה, זו עם הפרס הגבוה ביותר, נשלח “בעת הזריחה” בכותרת “בעת הזריחה”, בתחרות השנייה הוצג כ”הגאוצ’וס”, בתחרות השלישית הכותרת היתה “בפמפה האחרת”, ובתחרות האחרונה “ללא חרטה”. הוא זכה בתחרות השנייה ובאחרונה, והכסף הספיק לו לשלם חודש וחצי של שכר דירה, שהרי המחירים במדריד בשמיים. למותר לציין שאיש לא הבחין ש”הגאוצ’וס” ו”ללא חרטה” הם אותו סיפור בשינוי כותרת, אם כי הסיכון שאותו חבר שופטים ישפוט בשתי תחרויות בו זמנית קיים תמיד, כי בספרד ממלאת את התפקיד הייחודי הזה שוב ושוב אותה פליאדה של משוררים זוטרים וסופרים שזכו בפרסים קודמים. עולם הספרות הוא נורא, ואף מגוחך, הוא אמר, והוסיף שאפילו מפגש חוזר עם אותו חבר שופטים הוא לא באמת מסוכן, מאחר שהם בדרך כלל לא קוראים את היצירות, או קוראים אותן ברישול או לחצאין. זאת ועוד, אמר, מי יודע, אולי “הגאוצ’וס” ו”ללא חרטה” הם באמת שני סיפורים שונים שייחודם נעוץ דווקא בשמם. דומים, ואפילו דומים מאוד, אבל שונים. לסיום מדגיש המכתב שעדיף היה לעשות משהו אחר, למשל לחיות ולכתוב בבואנוס איירס, בזה אין כל ספק, אבל המציאות היא המציאות, ואדם צריך להרוויח את לחמו, ולעת עתה זו הדרך. “

(תרגם מספרדית: אדם רון בלומנטל)

אבל בעיניי, הפנינה האמיתית של הספר, הסיפור המושלם, זה שמזקק את כל הגדולה והברק והכישרון האדיר שהיה רוברטו בולניו, הוא “ג’ואנה סילבסטרי” – מונולוג רציף בן 18 עמודים בלי שום שבירת פסקאות, שנקרא גם ברצף אחד עוצר נשימה, מפיה של שחקנית פורנו איטלקייה בשם ג’ואנה סילבסטרי. שחקנית הפורנו הזאת מגיעה ללוס אנג’לס לצלם כמה סרטים בכיכובה, בימים שבהם ג’ק הולמס – ללא ספק רפרור לשחקן הפורנו ג’ון הולמס – גוסס (ג’ון הולמס מת מאיידס). ג’ואנה, שמכירה אותו מסרטים קודמים שבהם שיחקו שניהם, יוצרת עמו קשר וסועדת אותו בימיו האחרונים, כלומר, מעניקה לו את אהבתה כאישה, אהבה רומנטית וארוטית אחרונה, על אף מחלתו האיומה שמבודדת ומוקיעה אותו כמנודה וכמצורע בעיר המלאכים. כלומר ג’ואנה מעניקה לו מחסדיה במובן הכי טהור ומזוקק של המילה חסד. חסד, פיאטה, מריה מגדלנה לישו הצלוב, הקדושה והקדשה, ארכיטיפ הבן האובד (prodigal son) והחיפוש אחרי גאולה, שהם כה מרכזיים בנצרות ובברית החדשה ובהמשך גם בכל תולדות האמנות המערבית – הכל נמצא כאן, דווקא בתוך העולם הכי סליזי, הכי מטונף, הכי קינקי, הכי לא לגיטימי של תעשיית הפורנו. יש שם סצינה מופלאה שמתרחשת על הסט של הסרט הפורנוגרפי, בעיצומו של האקט הפורנוגרפי הבוטה והגרפי, שבו ג’ק מגיע לסט וג’ואנה לא יכולה לראות אותו בגלל התנוחה שהיא נמצאת בה, אבל היא מרגישה לפי תגובות הפרטנרים שלה שמשהו מתרחש שם, ורק בדיעבד היא מבינה שמה שקרה שם זה שנוכחותו של ג’ק “כמו קידשה את הסט, או ככה חשבתי אחר כך, הרבה אחר כך, כששיחזרתי את המצב הזה שוב ושוב. נדמה היה לי שהוא מקדש את הסרט שלנו ואת העבודה שלנו ואת החיים שלנו.”

צריך לקרוא את הפרוזה הנפלאה של בולניו, את התיאור המדויק כל כך של סצינה פורנוגרפית שעוברת הקדשה, וגם את זה:

“ היה לי עוד שבוע עבודה, אבל החלטתי להישאר עוד קצת בלוס אנג’לס אחרי הצילומים. ברור שהיו לי התחייבויות אחרות, באיטליה ובצרפת, אבל תכננתי לדחות אותן או לשכנע את ג’ק שיבוא איתי, הוא היה כבר באיטליה כמה פעמים, עשה כמה סרטים מאוד מצליחים עם צ’יצ’ולינה וגם כמה איתי ואפילו עם שתינו ביחד, ג’ק אהב את איטליה, ולילה אחד הצעתי לו לנסוע אבל נאלצתי לעזוב את הרעיון, לעקור אותו מהמוח, מהלב, נאלצתי לכרות את הרעיון או את התקווה הזאת שיצאה לי מהכּוּס, כמו שאומרים הנפוליטנים בטורה דל גרקו, ולמרות שלא הרמתי ידיים, באיזשהו אופן שאני לא יכולה להסביר, דווקא הבנתי את הסיבות של ג’ק, או את האין-סיבות שלו, את השקט המאיר והרענן, האיטי, שעטף אותו ואת מילותיו המעטות, כאילו הדמות הגבוהה והרזה הזו הולכת ונמוגה, ואיתה קליפורניה כולה, ושמחתי, למרות שהדבר שחשבתי עד אז בתור האושר שלי, הדבר הזה הלך והתנדף, הבנתי שההסתלקות או הפרידה הזאת היא גם צורה של התגבשות – צורה מוזרה, חריגה, סודית כמעט, אבל בכל זאת התגבשות לכל דבר – והידיעה הזאת, אם אפשר לקרוא לה כך, עשתה אותי מאושרת ובאותו זמן העלתה בי דמעות, ובגללה הייתי מאושרת, ובכיתי, איפרתי שוב ושוב את העיניים וראיתי הכל בעיניים אחרות, כאילו יש לי קרני רנטגן, והכוח הזה או כוח-העל הזה הלחיץ אותי , אבל גם מצא חן בעיניי, הרגשתי כמו וונדרוומן, כמו הבת של מלכת האמזונס… “

בולניו אובחן כחולה בשחמת הכבד ב-1993, ואני לא יכולה שלא לתהות אם את כל הכוח הרגשי העצום של הסיפור הזה ואת כל האמפטיה שלו הוא לא שאב בדיוק משם. אין עוד מחלה שכרוכה בכזה קלון ונידוי חברתי כמו איידס, אבל יש משהו בשחמת הכבד, לא רק בסופניות ובמוות הנורא שהיא נושאת איתה, אלא גם בעובדה שאף היא מחלה שיש לה קשר לאלכוהול, סמים (שימוש במחטים) וריבוי פרטנרים מיניים, שאולי הופך אותה, לפחות בעיניי נושאה, ללא מאוד רחוקה מאנשים גוועים מאיידס כמו ג’ק הולמס.