10.12.2012

נהג המונית לא יודע איפה זה רחוב העמל אז אני אומרת לו שזה באיזור של רחוב שוקן, וככה אנחנו חוצים את העיר מצפון לדרום בסופת הברקים, הרוחות והגשם. למרות כל הרעמים והברקים והרוחות והגשם, אחד הדברים המפתיעים אותי ביותר בעיר הזאת זה כמה לא קר כאן. בעיר שאני באה ממנה כבר קר מאוד ועוד יילך ויתקרר ככל שהחורף יעמיק. הגעתי לתל אביב כבר בצהריים ושמתי את הדברים שלי במלון, ועכשיו אני בדרך להופעה של מארק לאנגן בבארבי, ולפני כן קבעתי להיפגש עם א’ בא-לה רמפה.

רחוב העמל, כעולה משמו, הוא רחוב תעשייתי ובשעה הזאת הוא נטוש ושומם. אבל אז מבליחה בחשכה גרלנדת אורות מנצנצים ונהג המונית אומר שזה נראה כמו המקום היחידי בסוף העולם הזה, אז זה בטח זה ומי המטורף שפותח בר כזה במקום כזה ועוד בערב כזה. כסאות גלמודים זנוחים בערבוביה על הרמפה הרטובה, והבעלים והטבחים יושבים מכורבלים ומעשנים. הם די המומים כשאישה אחת מגיעה לבד ושואלת אם אפשר להיכנס. הם מתעשתים מיד ועורכים לי את הכנסת האורחים הכי מסבירת פנים והכי מתוקה שיכולה להיות. אני יושבת על הספה ושותה מים בזמן שאני ממתינה לא’, וחושבת שהמקום הזה כל כך נעים שהייתי יכולה לבלות כאן את כל הערב, לבד או לא לבד. בחוץ מבזיק ברק ואחריו מתגלגל הרעם, ואחד הבעלים פותח את הפסנתר ומתחיל לנגן הונקי-טונק ורגטיים. ריח של בישול עולה מהמטבח החצי פתוח, וכוסות מצוחצחים תלויים על מגרפה הפוכה. יש ציורים מעניינים על הקירות ובפינה יש ספרייה עם ספרוני מערבונים ישנים בהוצאת מ. מזרחי. כנראה שהגעתי לפונדק האחרון בקצה המערב הפרוע.

א’ המתוק ואני מדברים המון עד שמגיע הזמן שלי לקום וללכת להופעה של מארק לאנגן. הגשם קצת הפסיק ואני מבוססת במגפיים בתוך נחלי המים ששוטפים את רחוב שוקן וקיבוץ גלויות. כשאני מגיעה לבארבי שיר מסמסת לי שהיא כבר מול הבמה, אבל עד שאני נכנסת כבר מלא וצפוף, אז אני מוצאת מקום קצת יותר מאחור וחושבת שזה בסדר, ראיתי אותו מספיק מקרוב בהופעה הקודמת.

זו לא היתה הופעה טובה. כל מה שחשבתי על האלבום האחרון היה גם בהופעה. אני לא מצליחה להבין למה הלהקה היתה צריכה לנגן בווליום כל כך חזק עד שהיא הטביעה את הקול של לאנגן – את הקול של מארק לאנגן, בשם אלוהים. הוא היה צריך ממש להתאמץ כדי להישמע. רק בשירים השקטים והאיטיים יותר, כמו One Hundred Days או One Way Street,  אין ללהקת ספיינאל-טאפ הזאת ברירה אלא להוריד את העוצמה בכמה דרגות, ואז אפשר פתאום לשמוע אותו סופסוף. לשמוע ולהרגיש. איזה הבדל. האיש האילם-וגבוה-ודק לא חייך ורק שתק (כשהוא לא שר). הוא נע בגמלוניות ותופף באצבעותיו על סטנד המיקרופון כשהלהקה ניגנה. לא ראיתי את זה מהמקום שבו עמדתי, אבל שיר סיפרה שזרקו לו פרחים אל הבמה, ובסוף ההדרן הוא התכופף לאסוף אותם. האיש החיוור-וגבוה-ודק עם הפרחים, יורד בהליכה הכפופה שלו מהבמה. אני יכולה רק לדמיין את המחווה המקסימה הזאת.

ארובות השמיים שוב נפתחות בדיוק כששיר ואני עוצרות מונית מחוץ לבארבי. אנחנו עושות את הדרך ברחובות העיר הרחוצים, ואחרי ששיר יורדת ביד אליהו אני חושבת לעצמי שיש חלקים שלמים בעיר הזאת שאני בכלל לא מכירה. כשאני נכנסת למלון השעה כבר אחת, ופקיד הלילה מקדם את פניי בשקט. אני נכנסת לחדר והולכת להתקלח. כל כך דומם במלון הקטן בשעה הזאת, שאני כמעט פוחדת להשתעל.

20.5.2010

חמישי בלילה, זאפה תל אביב, אני מוקפת לובשי שחורים, וזה כולל כמובן גם אותי. לא שזה מפתיע – אחרי הכל זו הופעה של מארק לאנגן. אפשר היה לקיים אותה בקתדרלה גותית. קתדרלת סנט מארק. בעשר-ועשרה אני עדיין לא מבינה איך יכול להיות שההופעה הזאת היא סולד-אאוט אם כל כך דליל כאן. בעשר-ועשרים כבר אין מקום לנשום. דחוס וצפוף ומתח של ציפייה דרוכה באוויר. מצד ימין שלי עומד בחור בחולצה שחורה של Faith No More. מצד שמאל שלי עומד בחור עם חולצה שחורה של Alice In Chains. מאחוריי שניים בחולצות שחורות של ג’ק דניאלס ושל בירה גינס, ואני בדיוק חושבת כמה זה לא מנומס להגיע להופעה הזאת עם החולצות האלכוהוליות האלה, כשהוא בדיוק עולה לבמה ולופת את המיקרופון בידי הכוכבים שלו ו –

הקול הזה – הקול הזה –

הראייה שלי מיטשטשת ואני עומדת כל כך קרוב לבמה ותחת אלומת האור הלבנה אני יכולה לראות שהפנים שלו כבר חרושות קמטים. הוא כבר לא האיש הצעיר שאחרי הקריירה המוזיקלית שלו התחלתי לעקוב לפני כמעט עשרים שנה. והקול הזה. הקול הזה שבשלב הנוכחי של חייו ושל הקריירה המוזיקלית שלו הוא נקי ומזוקק לגמרי. נקי ומזוקק ועגול ומלא, מלא נשמה ונחמה. בשלב הזה הוא כבר בן בלי גיל. כמו ג’וני קאש וטום ווייטס. כל השירים שלו נשמעים בני מאה לפחות, עתיקים כמו הבלוז ורלוונטיים כמוהו. וממילא אי אפשר אף פעם לדעת אם השירים שלו הם מקוריים או גירסאות כיסוי, בגלל שהם נשמעים בני מאה לפחות.

מהפתיחה המהממת של When Your Number Isn’t Up ועד הסיום המצמרר של The Hanging Tree, זה היה רק הוא וגיטריסט אקוסטי. הבמה עירומה לגמרי, אין שום פעלולי סאונד ותאורה, רק הוא והשירים שלו והקול שלו והנוכחות שלו בכל תו ותו ובכל מילה ומילה. הוא אוחז את המיקרופון כאילו הוא נאחז בחייו. זה אינטימי וחשוף וגורם לעיניים שלי להתערפל ולגרון שלי להשתנק ולשערות שלי לסמור. כי הוא שר על הרוחות הקרות המייללות בקצה היקום, הרוחות הקשוחות של הבדידות והסופיות, ומלאך המוות שנשימתו מלחיתה תמיד על העורף, והצער על כל ההחמצות והאכזבות והאובדנים. אבל כל כך הרבה כבוד יש אצלו, כל כך הרבה כבוד אנושי בסיסי –  dignity היא המילה שאני חושבת עליה באנגלית – לנוכח כל הצער והבדידות והסופיות של כולנו. הוא עמד תמיד בכל התלאות הללו בכל כך הרבה כבוד ובלי שום רחמים. לא כמו עלה נידף ברוח אלא כמו עץ עצום וענקי.

אני לא זוכרת את השיר המסיים של הסט, אבל הוא הסתיים במילים I’m Going Home . וכשהוא עלה להדרן הוא שר את Traveler וחשבתי על זה שהוא באמת נוסע מכאן חזרה הביתה. סוף סוף הביתה. שבע דרכים ונדודים, כמו אחרון גיבורי המערבונים שהוא. משאיר אחריו את זיכרון היותו כאן. ובאמצע הלילה התעוררתי לרגע וחשבתי, איזה חלום נפלא זה היה, חלמתי שראיתי את מארק לאנגן בהופעה. באיזה רגע הזיכרון הופך לחלום והחלום הופך לזיכרון –

31.8.2006

הייתי רוצה לספר איך ביולי 1995 הורדתי מהמדף בחנות של סאב-פופ בסיאטל, שאז עוד שכנה בשדרה השנייה, 200 מטר מהקרוקודיל – מאז היא הספיקה לשנות מיקום עוד פעמיים – את שני אלבומי הסולו הראשונים של מארק לאנגן ואת כל האלבומים המוקדמים של ה-Screaming Trees עוד מימי SST שלהם. ואיך אחר-כך כשחזרתי לארץ וסיפרתי עליו לכל מי שהיה מוכן לשמוע, וגם למי שלא, אף אחד לא ידע על מה אני מדברת. מארק מי??

קצת יותר מעשר שנים מאוחר יותר, הבארבי היה מלא עד אפס מקום ורוחש בציפייה דרוכה למארק לאנגן וגרג דוּלי. באפלולית ובצפיפות של המועדון, וממש לפני התו הראשון, התייצב מולי פתאום ברינקס. הוא ליטף לי את הכתף וחייך ואמר, הרבה זמן את אוהבת אותו.

הייתי רוצה גם לספר איך בשמונה וחצי בערב השארתי מאחוריי אדמה חרוכה: יום עבודה שהתחיל בשבע בבוקר ונגמר בחמש, ערימת כלים בכיור, שאריות של משלוח שאיחר להגיע מהסופר ועוד לא הוכנס לארון, שתי מכונות כביסה שהמתינו לתלייה – עזבתי הכל רק כדי להספיק להתקלח ולהתלבש ולצאת לדרך לתל אביב. מעט מאוד דברים בעולם היו מוציאים אותי מהבית באמצע השבוע, בתשע בערב, אחרי יום עבודה, כדי לנהוג עד תל אביב. אבל אז נזכרתי במה שאיש אחד אמר לי פעם לפני שהוא טס לשיקגו כדי לראות משחק של הבּוּלז באחת מעונות השיא של מייקל ג’ורדן: For once in your life you have got to see God play.

אז לפעמים אישה צריכה לעשות מה שאישה צריכה לעשות, וזה לנסוע קילומטרים כדי לשמוע את אלוהים שר.

בשלב הזה של קריירת השחקן-חיזוק שלו, לאנגן לא צריך לעשות יותר מלעלות ולשיר ארבעה-חמישה שירים. אבל אני לא מתלוננת. היו תקופות שחשבתי שהוא לא יחיה עוד הרבה זמן, ואיכשהו, דווקא בדמותו הגותית הנוכחית, הכל-שחורה, היה משהו מרגיע מאוד. יש איזה שלב שבו אתה מבין שאם מישהו עבר את כל מה שהוא עבר ושרד את זה, הוא כבר יחיה הרבה אחרי כולם. אז האיש שכוכבים מקועקעים על פרקי אצבעותיו שר באמת כמו אלוהים, גם אם זה היה מעט מדי, גם אם לבצע את Where Did You Sleep Last Night כבר בשיר השני זה אנטי-קליימקס מזעזע, גם אם אני עדיין רוצה לראות אותו בהופעה אחת מלאה משל עצמו.

הייתי רוצה לספר גם שכשחציתי את תל אביב ממרכז העיר לדרומה, מצאתי בה הרבה יופי בלילה. את היופי הזה של תל אביב בליל סוף אוגוסט אף אחד לא יוכל לקחת ממנה. והייתי רוצה לספר גם שבדרך חזרה הביתה שרפו לי העיניים מהעשן והזיעה ובעיקר מהעייפות שבסופה של יממה ארוכה שהתחילה כמעט 20 שעות קודם לכן. אבל עכשיו, בזמן שאני כותבת את השורות האלה, דוּלי ולאנגן שוב ממלאים את הבארבי, ואני קצת מקנאה באנשים שנמצאים שם הערב. זו היתה אחת ההופעות המופלאות שראיתי בימי חיי. אלוהים פועל בדרכים מסתוריות, בין שהוא בא לבד או בצמד. ולפחות פעם אחת בחיים חייבים לראות אותו בפעולה.