אבל לפני כן הספרים של חודש דצמבר: איכשהו יצא שמיד אחרי “שיחות טלפון” של בולניו עברתי לקרוא סופר צ’ילני אחר, ארנן ריברה לטלייר ו“האיש שידע להעיר את המתים” שלו. זה ספר נהדר, מצחיק ומעורר מחשבה, על ישו מאלקי – ישו עממי בלוי-סחבות שנודד בין מחנות הכורים במדבריות המלחת של צפון צ’ילה, ומטיף לחזרה בתשובה. חוץ מהטפות ודרשות, וכשהרשויות אינן מאשפזות אותו בבית חולים לחולי נפש בעוון “טירוף מיסטי כרוני” (קצת הזכיר לי את דייויד יוג’ין אדוארדס, אבל אלה רק האסוציאציות המוזיקליות הפרטיות שלי), ישו מחלק בנדיבות מרשמי ריפוי עממיים והגיגים כלליים על החיים. הוא גם אינו מתנזר ממין – ובלבד שתלמידותיו המסורות, צאן מרעיתו, יעשו את זה איתו “מכל הלב ובלי שום גינוני צניעות” (שהאמת, זו באמת הדרך היחידה להפוך את המין לאקט טהור). ישו יוצא לחפש אחר פרוצה שמסורה כל כך למקצועה וייעודה, עד ששמה יצא לפניה בכל מכרות המלחת בסביבה כקדושה. ולא רק שהפרוצה הזו קדושה, אלא ששמה מגלנה, מה שכמובן אינו מקרי. כאמור, ספר נהדר, והתרגום של פרידה פרס-דניאלי נהדר לא פחות.
דבר אופטימי, הוצאת ספרים; אם לעשות פרפראזה על דברי המשורר. אני עפר לרגלי אוריאל קון ומפעלותיו, שייסד עכשיו הוצאת ספרים עצמאית חדשה בשם “זיקית” (אחרי שהיתה לו כבר את “סמטאות”). תחת הסיסמה “100% מו”לות עצמאית”, ועם חותמת של Day 1 שהוטבעה בעותק שלי שנרכש ביום השקת ההוצאה, נהניתי מאוד מ“פרנסוס על גלגלים” של כריסטופר מורלי. כפי שביבליופילים אוהבים לומר, זה ספר לאוהבי ספרים (הוא קצת הזכיר לי באמת את “בית הנייר” של קרלוס מריה דומינגס). הספר נכתב ב-1917 ונושבות בו רוחות פמיניסטית חדשות, לצד הרבה הומור וסוף רומנטי (כי בכל זאת, 1917). פרנסוס (Parnassus) שבספר הוא מין ספריה ניידת, או ליתר דיוק חנות ספרים נודדת, בתוך כרכרה גדולה רתומה לסוסה. פרנסוס במקור הוא שם ההר ביוון שיוחס למשכנן של המוזות (ומכאן ההקשר לספרים). מן הסתם המילה “פרנסה” התגלגלה לעברית משם, רק חבל כל-כך שבימינו קשה להתפרנס מהמוזות (אבל אני מקווה שהוצאת “זיקית” תצליח).
על הוצאת “כתב”, לעומת זאת, אני לא יודעת כמעט כלום. או בעצם את זה: שהם תרגמו מפולנית את “הלוך ושוב” של אנדז’יי בארט ומגיע לענת זיידמן, שהיא מתרגמת טובה, עריכה והגהה קפדניות יותר, ולאנדז’יי בארט מגיעה עטיפה יפה יותר מהדבר המכוער הזה שהם הוציאו לאור. “הלוך ושוב” מוגדר כ”נובלה קולנעית”, ואכן, הספר אף הפך לפני כמה שנים לסרט בפולין. אני חיבבתי את הספר על אף כל הפגמים שלעיל, אבל זו לא ממש חוכמה, כי אני מחבבת כל מה שיש לו נגיעה לעברה הקומוניסטי של פולין וכל מה שנוגע ונגוע באווירה פוסט-קומוניסטית. במיוחד כשהוא מערב הומור שחור, כי באמת, איזו עוד דרך יותר אפקטיבית יכולה להיות כדי להתמודד עם החיים בצורת המשטר הזאת.
בעצם, יש עוד דרך לא פחות אפקטיבית: קוראים לה שירה. ובאופן ספציפי יותר – צ’סלב מילוש. זביגנייב הרברט. ויסלבה שימבורסקה. אדם זגייבסקי. רישרד קריניצקי. אם השמות האלה אומרים משהו למישהו מהקוראים בעברית, הרי זה בזכות דוד וינפלד, שפתח להם דלת ענקית לרווחה לתוך הספרות העברית. “הכנסת אורחים”, קרא לזה דרור בורשטיין בהקדמה שלו לחוברת “הליקון” שראתה אור החודש, והוקדשה לתרגומיו של וינפלד מפולנית, מאנגלית ומיידיש. אם יש משהו שמאפיין את השירה של המשוררים הפולניים האלה, זה השילוב הנדיר, המזוקק, של איפוק ואירוניה דקה מצד אחד עם הומניות ואמפתיה אנושית ענקית מצד שני. “השירה היא שמחה שמתחתיה מסתתר הייאוש. ומתחת לייאוש שוב שמחה”, אם לצטט רק שורה אחת מאדם זגייבסקי (“אנטנות בגשם”). בתודה ענקית לדוד וינפלד.
אחרי כל רצף הקריאה המוצלח הזה היתה לי אכזבה בדמות “זעם” של פיליפ רות. בתחושה שלי פיליפ רות הוא יותר סופר “יהודי” מאשר “אמריקאי”, ולכן לא קראתי שום דבר משלו עד היום. משהו ברקע שבו מתרחשת העלילה – שנות ה-50 באמריקה, מלחמת קוריאה, אווירת הקמפוסים – כן משך אותי לקרוא את “זעם”, והוא אכן קריא מאוד. אבל אין שום דבר, שום רגש ושום דמות בסיפור שגרמו לי לאיזושהי הזדהות.
* * *
עכשיו סוף דצמבר, ושנת 2012 נפתחה ונסגרה אצלי עם רוברטו בולניו – “בלשי הפרא” בתחילת השנה, ו“שיחות טלפון” בסופה. אני לא אותה קוראת שהייתי לפני שבלשי הפרא נכנסו לחיי. קראתי את “נוקטורנו בצ’ילה” ו”כוכב רחוק” כשהם תורגמו לעברית (אלוהים רק יכול אולי להבין למה התרגום של יצירות בולניו לעברית נעשה בסדר כרונולגי הפוך, מהסוף להתחלה), והם מצוינים; אבל שום דבר בהם לא מכין אותך לחיוניות, לעוצמה, לפראות, לתחושת האובדן (והאבדון) של ה”בלשים”, ובעיקר: לדחיפות העצומה והצורך האנושי הנואש כמעט בספרות (ובכתיבה), כדי להפוך את החיים לקצת פחות חסרי פשר וקצת פחות וולגריים. אני מתגעגעת אליך לעיתים כל כך קרובות, רוברטו.
“שקיעת הקולונל” של מחמוד דולת אבאדי (עם עובד) ו“דודי נפוליאון” של איראג’ פזשכזאד (חרגול-עם עובד), שניהם בתרגומים מעולים מפרסית של אורלי נוי, פתחו לי צוהר לספרות של אומה טרגית, מיוסרת, גאה ומפוארת שאני, כמו לא מעט אנשים אחרים, מסרבת לראות בה אויב.
“משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם” – דייויד פוסטר וואלאס (מאנגלית: אלינוער ברגר, ספרית פועלים). מסה מבריקה מ-1997 שתורגמה לעברית רק עכשיו. על תרבות הצריכה, נהנתנות, הזדקנות, כיף מאורגן והקו הדק שמפריד בין מסע “תענוגות” לסיוט קיומי.
“הנשים” – ת.ק. בויל (מאנגלית: ליה נירגד, חרגול-עם עובד). חייו ופועלו של האדריכל האמריקאי פרנק לויד רייט, כפי שהם משתקפים דרך הרומנים הסוערים שלו עם ארבע נשותיו, ויותר מזה: האופן שבו כל אחת מהנשים משתקפת בחיי קודמתה.
“העבודה” – אניבל חרקובסקי (מספרדית: פרידה פרס-דניאל, הוצאת כרמל). חרקובסקי הארגנטינאי כתב רומן על חיים בצל משבר כלכלי מרסק ומוחץ, ובתור שכזה הספר הזה רלוונטי ואקטואלי גם למקומותינו. הוא גם מזכיר שמי שחשופים ופגיעים יותר לפגיעה כלכלית הן הנשים (ואני מזכירה: רוב העניים הן עניות). היכולת שלהן להתגבר על משברים כלכליים נעוצה ביתרונות שיש להן, כנראה, על פני גברים: בכוח הסבל והסיבולת שלהן, בגמישות מחשבתית ובפתרונות יצירתיים. עדיין, זה ספר מדכדך על המחירים (pun intended) הכבדים מנשוא, ובלתי נסבלים לעיתים, שהן נאלצות לשלם.
“ניאבק בצללים” – לידיה ז’ורז’ (מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה). פורטוגל, פתח האלף החדש, פסיכואנליטיקן ואחת ממטופלותיו, וברקע: סחר בבני אדם, פליטים, מהגרי עבודה וכל הבעיות שאירופה מתמודדת עמן בתחילת המאה ה-21.
“הר החול” – יואנה באטור (מפולנית: עילי הלפרן, הוצאת כתר). שלוש נשים, שלושה דורות, “ובאמצע שתי תקופות כיבוש, שני צבאות לא אנושיים”, אם להידרש שוב לאדם זגייבסקי (בשיר “פרידה מזביגנייב הרברט”).
שירים – זביגנייב הרברט (מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת כרמל). בעיניי, ספר השירה הנפלא ביותר שיצא השנה בעברית. הרברט הוא משורר ענק, אין לי בכלל מילים שיכולות להתחיל אפילו לתאר אותו. כך שאני חוזרת שוב (ושוב) לאדם זגייבסקי, ולשורה החותמת את שירו “פרידה מזביגנייב הרברט”:
“אני מתפעל מגאוות המלכים של שיריך.”
(וב-2013 יראה אור אוסף שירים של צ’סלב מילוש. יש למה לחכות)
“משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם” ספר מופלא, מחכה שיתרגמו עוד מספריו בקרוב.
היי גלי גירל – טוב לראות אותך שוב! מסכימה איתך לגמרי.