סילבסטר בהיפסטרדום – כלומר באוגנדה – היה משמח מאוד, על אף העובדה שריכוז כזה צפוף וסמיך של סקיני ג’ינס ובלוריות לא יצא לי לראות, לפי דעתי, מעולם בעבר. מצד שני, אני בעצמי לבושה שמלת וינטג’ – אני לובשת שמלת ערב צמודה וחגיגית שהיתה של סבתא שלי בשנות ה-50 או ה-60 של המאה שעברה, עם גרביונים שחורים ונעלי בובה שחורות, עטופה במעיל שחור, כפפות עם הדפס שושנים שנקנו בשוק פורטובלו בלונדון ב-1986 (לפי דעתי כמה מההיפסטרים עוד לא נולדו בכלל אז), וארנק ערב כסוף מחנות יד שנייה. אחרי הכל, כמה עוד ערבים בשנה מספקים תירוץ מושלם לקצת זוהר? ליל הסדר? צריך לפעמים לבזוק קצת נצנצים וליפסטיק דובדבן על החיים הרגילים.

אבל האמת היא, כמובן, שהדבר היחידי שיכול להוציא אותי מהבית בערב הסילבסטר הוא מוזיקה, וועדת חריגים נשמעת לי מסקרנת מאוד. האושר הוא גיטריסט חלומי, בסיסט אימתני ומתופף חיה רעה. לא צריך יותר משלישייה כדי להקים רעש מחורר אוזניים, ובמקרה של ועדת חריגים הרעש הזה הוא גם מלודי מאוד. זה שוגייז שמזכיר לי מאוד את ג’יזס אנד מרי צ’יין ומיי בלאדי ולנטיין – מסכים של גיטרות פידבק ודיסטורשן שמסתירים מאחוריהם (בכוונה) את השירה של הסולן. יובל הרינג, הגיטריסט והסולן (מלהקת לבנון), ודן בלוך, הבסיסט (מלהקת אנטיביוטיקה), מסתתרים גם מאחורי בלוריות ארוכות שמכסות להם את העיניים. מיי בלאדי סילבסטר, האוזניים שלי מדממות מלודיות מהפנטות, והאמת היא שזה מענג באופן כמעט פרוורטי.

לפני ועדת חריגים הופיעה להקה חדשה שלא קלטתי לגמרי את שמה (חסאן? הסאם? על יריעת הבד שהם תלו מאחוריהם היה כתוב HaXXan). כל מה שאני יודעת זה שהמתופף שלהם זה המתופף של רוצי בובה, שזה כבר מעולה, ושהם מנגנים רוקנ’רול-גאראג’ בסיסי וגולמי, עם כל האנרגיה המתפרצת והכיף המשתמע מזה.

האוזניים שלי ממוסכות לגמרי כשאני יוצאת החוצה מהחדרון של ההופעה. בסמטה בחוץ, על אף הקור, מקובצים הרבה אנשים, ואני עומדת ומדברת עם דודו, בעיקר על מוזיקה וקצת על עבודה והחיים. באיזור של הבר צפוף אימים, ומישהו שופך בלי כוונה קצת בירה על המעיל שלי ומתנצל עמוקות. זה ממש לא מפריע לי, כל הקסם הישן של אוגנדה פועל עליי הערב ואני חושבת איזה פלא זה שעדיין, אחרי כל השנים ולמרות כל ההיפסטרים, אני מרגישה כאן כל כך בנוח. רק משהו אחד כנראה בכל זאת השתנה: כשאני מוסרת בבוקר את המעיל לניקוי במכבסה, אני חושבת על זה שאני חייבת להתחיל לשים אטמים בהופעות. לפחות בהופעות של להקות שוגייז מחוררות אוזניים.