אם אני אכתוב שכבר כמה ימים שאני שומעת פחות או יותר בריפיט את קורט וייל כולם יחשבו שהכוונה לקורט וייל ההוא, שהלחין שירים של ברכט כמו מקי סכינאי ושיר אלבמה, אבל אני מתכוונת ל-Kurt Vile, לא ל-Kurt Weill. מעניין מה עבר להורים שלו בראש כשהם נתנו לו את השם הכל-כך מזוהה הזה, האם הם באמת הכירו וידעו על קורט וייל ההוא. נראה לי שכן, אבל זה לא ממש משנה. קורט וייל שאני מדברת עליו הוא זמר-כותב שירים מפילדלפיה, יוצא הלהקה בעלת השם הנפלא The War on Drugs. לפני שבועיים בערך ישבתי אחר-צהריים אחד בקפה בצלאל, שהיה ריק חוץ ממני ועוד בחור אחד עם לפ-טופ. בחוץ נשבה רוח שטלטלה את העצים ואת אחרוני עלי השלכת שעוד היו תלויים עליהם. השמיים היו אפורים ומעוננים, ועל כוס קפה ותוך כדי כתיבה המוח שלי קלט שהמוזיקה שאני שומעת ברקע היא לא משהו שמתנגן מתוך שאפל אקראי, אלא שיר אחרי שיר של אותו זמר. היה בו משהו שהזכיר לי את בק בתקופת Mutations, איזה פולק אורבני יחד עם וינטג’-פסיכדליה שהזכירה לי בתורה את דירהאנטר ו-Halcyon Digest. ונזכרתי גם באותו יום חורפי שישבתי לפני כמה שנים בנוקטורנו (הישן, שבינתיים עבר כמה מטרים למבנה של מרכז המעצבים ועדיין נעים בו מאוד, למרות שהוא כבר הרבה יותר מסוגנן ומעוצב עכשיו, והרבה פחות זרוק) ו-Mutations התנגן ברקע. יש משהו במוזיקה חורפית מהסוג הזה שעושה מאוד נעים, במיוחד כשנמצאים בתוך הבית או בבית קפה מוגן וחמים ומשקיפים החוצה – על האנשים שמהדקים את צווארון המעיל לגופם, על המטריות המתהפכות ברוח ואיך בימי הסופה העיר הופכת לבית קברות ענק לגוויות מטריות, על השתקפות פנסי המכוניות בכביש הרטוב. יש משהו מנחם במוזיקה הזאת – של בק, למשל, ושל קורט וייל – שהיא קוּלית מאוד מצד אחד, ומצד שני יש בה הרבה חום אנושי, בקול שלו ובאופן שבו הוא שר. כשהמלצרית עברה לידי שאלתי אותה מה הם שומעים. היא לא ידעה, אבל היא היתה מספיק נחמדה ללכת ולברר עם הטבח או רב המלצרים או אחראי המשמרת או מי שזה לא יהיה ולחזור עם התשובה. כמו בטלפון שבור, שתי המילים היחידות שהבנתי ממנה היו Smoke ו-Hollow. בבית, במאמץ אדיר של שני קליקים באינטרנט, הגעתי ל-Smoke Ring for My Halo. עכשיו אני כבר יודעת שיש במוזיקה שלו דברים שמזכירים לי גם את ניק דרייק (שאותו שמעתי בצהרי יום סגרירי אחר בבית הקהווה), ואת בדלי דראון בוי (שבתורו מזכיר את אליוט סמית), ולפעמים הוא גם נשמע כמו בוב דילן צעיר וקצת סרקסטי וזועם. הוא מאוד מוכשר, אי אפשר לראות את זה על המראה ההיפסטרי שלו עם הבייבי-פייס והשיער הארוך ונעלי האולסטאר השחורות. הוא מנגן נפלא בגיטרה, ובינתיים, בתחילת החורף הזה ובעיצומה של הסערה הזאת, הלב שלי שייך לו לגמרי.