אלה הימים הכי טובים, הכי יפים, הכי נעימים לשוטט בתל אביב. זו העונה שלה. ככה יוצא שכבר כמה שבועות שאחת לשבוע בערך אני יוממת בעיר שעל אף ההיכרות רבת-השנים שלי איתה, היא לא העיר שלי. היא לא טבועה בי, לא חייתי בה אפילו עונה, אני לא יודעת איך משתנה בה האור במעבר מהקיץ לסתיו, איך נראים הרחובות שלה לפנות בוקר, איזה מקומות הם של המקומיים ולאן עפים הברווזים כשהאגם קופא. כל הדברים הקטנים האלה שהם הלחם והחמאה של מרקם החיים שמוכר לי כל כך בעיר שבה אני חיה כל כך הרבה שנים, שמחברים אותי לאוויר ולאדמה המקומית. בדיוק אותם דברים הופכים אותי לקלולסית מוחלטת כשאני מנסה לגזור תובנות מתוך שוטטויות בעיר זרה. אלה תובנות חסרות ערך וריקות, כאלה של תייר מזדמן שלא מכיר את כל המורכבויות וכל הרגישויות וכל ההיסטוריות וכל השכבות. אלה היקסמויות שלרוב הן שטחיות ומכל הסיבות הלא נכונות. הן תמיד מזכירות לי את המוני התיירים שגודשים את שוק מחנה יהודה ויוצרים פקק תנועה ליד מלך החלבה: כאילו, חלבה, מה נסגר אתכם; תרגיעו.

אז ככה אני משוטטת בתל אביב ומשאירה את חוט המחשבה להשתרך הרבה אחרי הרגליים הפוסעות.אני כמעט אף פעם לא מצפינה מעבר לאיזור הבימה-דיזנגוף סנטר, מה שאומר שאני מסתובבת בעיקר בחלקים המרכזיים והדרומיים של העיר. יש כמה נקודות שתמיד יופיעו במפה הפרטית שלי: רחוב הרכבת/יהודה הלוי וחנות הספרים “מגדלור”; הבתים המתפוררים ברחוב לבונטין; בתה וגריגה באלנבי פינת לבונטין; לילינבלום והבתים הישנים; רחוב הרצל שאני מחבבת בלי שום סיבה מיוחדת, כנראה שבעיקר מפני שהוא לוקח אותי לפלורנטין. הבר-קיימא. הגרפיטי. כל הרחובות הקטנים עם הבניינים הנמוכים שאף אחד עוד לא חידש ושיפץ, כל חנויות הפורצלנים וכלי המטבח וציוד הבישול, ואז שוק לוינסקי. הוא מצחיק אותי, שוק לוינסקי, כי הוא בקושי שוק, אבל הוא נחמד, עם היונים השמנות שאשכרה יושבות בתוך סלי הגרעינים והפיצוחים, וקפה קאימק המקסים, וברור שאני לא צריכה אפילו להגיד שאני מחבבת את המקומות האלה כי הם השתקפות ותמונת ראי של אותם מקומות שאני מחבבת בעיר שאני באה ממנה, למרות שבעיר שאני באה ממנה יש שני שווקים, זה של העיר המזרחית וזה של מערב העיר, שכל אחד מהם הוא בגודל של בערך 5-6 לוינסקים. כי הנה, נו, בסוף כל משפט שאני רוצה לכתוב על תל אביב יושבים הזקנים של שוק מחנה יהודה. לכל מקום שאתה הולך אתה לוקח איתך את מזג האוויר, את המזג שלך, את מפת הנפש שלך, ואני לא יכולה לפענח ולהבין שום דבר אלא לפי המקרא הפרטי והניסיון האישי שלי. אסוציאציות הן הכל ואני סוליפסיסטית לנצח.

למרות שאני מכירה פחות או יותר את הרחובות וכבר לא זקוקה למפה כדי להתמצא במרחב, אני עדיין זרה. לא יעזור לי שנולדתי כאן, שאבא שלי היה תל אביבי לפני שהוא היגר לעיר שעל ההר הקר, שסבתא שלי גרה עד מותה בסוף רחוב סוקולוב ותמיד הייתי באה לבקר ולהסתובב באיזור. אני לא מכאן. כלומר משם. כלומר איפה הוא כאן ואיפה שם. בין שתי ערים אני מרגישה בעיקר דיסאוריינטציה וּורטיגו. כנראה שאני לא לגמרי שייכת לאף אחת משתיהן. זו לא בהכרח הרגשה גרועה.

אני עולה עם נחלת בנימין ובשדרות רוטשילד אני חותכת דווקא לאלנבי, כי אני מחבבת את חנויות הספרים, ויבנה-מונטיפיורי-נחמני עם כל הבתים הישנים, הגותיים כמעט, שברור שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו חוץ מכמה אילי נדל”ן. אני מטפסת לקינג ג’ורג’, לפעמים אני נכנסת לפשפש בדיסקים באוזן השלישית, לפעמים אני ממשיכה לכיכר מסריק ולקפה מסריק, לחנות הספרים המשומשים “ויקרא”, וזו באמת הנקודה הצפונית ביותר שאני מגיעה אליה. אחר כך אני חוזרת על עקבותיי. התחנה הסופית שלי היא תמיד גינת חיסין ואחייניתי המתוקה מכל. כשאני עולה על האוטובוס שלוקח אותי חזרה מזרחה, אני מהרהרת אם אני לא אוקסידנטליסטית.