היה לי חשק עז ללכת לקנות דיסק. עם התשוקה הזאת התעטפתי במעיל וצעיף וכפפות ויצאתי אל מרכז העיר. היה קר, רק שש או שבע מעלות מעל האפס, ולא היו הרבה אנשים ברחובות למרות שהיה יום שישי. זה דווקא שימח אותי. נכנסתי לבית הקפה של עובד, שלמרות שהוא נמצא על קינג ג’ורג’ הסואן הוא קטן ושכונתי והכי נעים שיש, במיוחד בשלב שבו נמאס לי מבתי קפה סטודנטיאלים, היפסטריאלים, קומונאליים וכו’. עובד לא היה, אבל היו שני עובדים אחרים שלו, הבריסטה הצעיר הגבוה והטבח המבוגר, הנמוך והחייכן. לקחתי עיתונים וקפה והתיישבתי. היה שם זוג לא צעיר, כלומר בטח בגילי, עם כלב שחור גדול וחברותי שהשתטח על רצפת בית הקפה וכשכש באוזניים ובזנב. מהמטבח עלו ריחות של חביתה עם בצל והטבח הביא להם סלט קצוץ דק ולחם וטחינה סמיכה ואמיתית. אני הסתפקתי בקפה, עירסלתי אותו ובהיתי החוצה. ברקע היתה מוזיקה שנשמעה לי ערבית עם גיטרה ספרדית, אולי משהו מצפון אפריקה. חשבתי לעצמי שאני צריכה לקרוא את הספר של רפרם. צימצמתי עיניים ושקעתי באחת ממדיטציות בתי הקפה שלי. את האפור הרך בחוץ חצו מדי פעם כתמי צבע. הירוק של האוטובוסים החולפים. נערה עם שיער ורוד. נערה עם שיער סגול. צעיפים כרוכים לצווארי אנשים. כובעי צמר עם כיסויי אוזניים ופונפונים. אנשים מטיילים עם כלבים שעטופים במין שמיכה סקוטית משובצת. כמה זמן המקום הזה של עובד כבר קיים, אני מנסה להיזכר, ואיך זה שאף פעם לא כתבתי עליו. אולי דווקא בגלל שהוא כל כך קבוע ויציב וקלאסי ולא אופנתי. כשאני יושבת שם לפעמים בבקרים באמצע השבוע רוב הלקוחות הם פקידים ועורכי דין מהמשרדים שמסביב. עובד מכיר את כולם בשם ויודע איזו ארוחת בוקר להגיש לכל אחד מהם. הוא מדבר איתם על כותרות העיתונים ומשחקי כדורגל וענייני דיומא. הוא תמיד נראה לי כמו אחד מהפנתרים השחורים, או שאולי זו הקירבה לטעמון שמבלבלת אותי. אבל הוא באמת נראה כמו פנתר שחור, עובד. בינתיים נכנס עוד מישהו שנראה כמו אינטלקטואל צעיר, הוא מזמין קפה ומתיישב ופותח ספר. בחורה צעירה נכנסת בסערה ומטילה את עצמה בחיבוק על הבריסטה. זוגות, זיווגים. פעם, לפני המון זמן, כשרק התגרשתי, הפריע לי שכל העולם מסביב נראה כמו תיבת נוח מזויינת. היום אני אדישה לזה. וחוץ מזה רציתי לקנות דיסקים.

כל כך הרבה ימי שישי אפורים וקרים בצהריים בילית בחיפוש אחרי תקליטים ודיסקים לבלות איתם את השבת. עוד מגיל 15 או 16, ומתי זה היה, באמצע שנות ה-70, כשפיקדילי נפתחה ברח’ ש”ץ ובבן יהודה היו ספיר ורון-דלית, וגם רח’ ש”ץ וגם בן יהודה עוד לא היו מדרחובים ונסעו בהם מכוניות. שנים אחר כך את זוכרת את יום שישי הגשום ההוא, בחורף של 1993, שחמקת למצוא מחסה בפיקדילי ויעד התחיל לדבר איתך, יעד, שנמצא היום בבית המוזיקה ולפעמים את הולכת לשם, אבל אז הוא היה כל כך צעיר ועם תלתלים בלונדיניים עד אמצע הגב, כך שברור שהיה לך קראש עליו, וככה הוא מכר לך את כל הדיסקים של שנות התשעים שלך שמזמן כבר עברו לחדר של עומר כי מי יכול לשמוע את זה היום חוץ ממנו ומהחברים שלו שחושבים שאיזה מגניב זה שאמא שלו שמעה את הדברים האלה. או ימי שישי גשומים שהיית יוצאת מהעבודה – בתקופה שעבדת גם בימי שישי – והיית הולכת לקנות דיסקים של ג’אז בחנות של טאוור שהיתה אז ברחוב הלל. עופר עבד שם, ואחר כך הוא הצטרף ליורם בבאלאנס, במעלה רחוב ש”ץ, באלאנס שהחליפה בהתחלה את בית התקליט, שתי חנויות מעל פיקדילי, שעבדו בה אלי ויואב, ואז זה היה רק מסדרון צר וארוך ובקומה השנייה איזה בחור אנגלי (או סקוטי?) מכר תקליטי ג’אז, ולכן בחלון הראווה היה וילון קטיפה בורדו כמו בטווין פיקס וסקסופון גדול מוזהב והשלט Mo’ Jazz. אחר כך באלאנס עברה לחנות מרווחת יותר עוד שתי חנויות למעלה, וכשהיא נסגרה החליפה אותה מספרה ואז גלריה ואז מסעדה והיום יש שם מעדנייה.

כי ככה זה כשאת חיה בעיר אחת כל כך הרבה שנים, את מכירה את כל מוכרי התקליטים ואת כל השכבות הגיאולוגיות שלה, כמו שקף על שקף. את יודעת שמתחת למה שהוא עכשיו חנות הנעליים של שש – שש-שוּז כמו שקוראים לה בחינניות – היתה פעם חנות הספרים בית הלל של חוה, שהיתה הקשישה הכי מקסימה ומצחיקה שהכרת ותמיד אמרת שכשתהיי זקנה את רוצה להיות כמוה. וכשבן יהודה עוד היה כביש עם מכוניות ולא מדרחוב, היתה שם חנות ספרים בשם פרידמן בקומה השנייה של הבניין שיש בו היום את חנות הפרחים, והיו שם ספרי אמנות שלא יכולת להרשות לעצמך בדמי הכיס שלך כתיכוניסטית, וייחלת ליום שבו יהיה לך אוסף גדול של ספרי אמנות. ובסמטה הקטנה שליד, להרף עין קצר לפני כמה וכמה שנים, דודו שגם עבד עם יעד בפיקדילי פתח את פרוזאק, שהיתה חנות הדיסקים הכי קטנה בעולם. היום הוא עובד בתו השמיני. וכשאת עולה מרח’ שמאי לרח’ הלל, את יודעת שבמה שהוא היום סטודיו לאיפור ולפני כן חנות הנעליים שופרא, היתה פעם חנות הגלידה של בן אנד ג’רי. כמו שלפני נאדי היה קפה בלייזר. ולפני קפה בצלאל היתה חנות נעליים וחנות מכשירי חשמל וקפה קטן אחר שאת השם שלו את כבר אפילו לא זוכרת, אולי פשוט קראו גם לו קפה בצלאל. ובכל פעם שאת עוברת ברחוב נרקיס את זוכרת שבצריף האבן הקטן בחצר האחורית של בית התפילה הבפטיסטי היה הגלגול הראשון של קפה פרדיסו, זה שהחרדים זעמו ומחו והפגינו מולו כל שבת בצהריים. זה היה כבר אחרי ההפגנות הגדולות של פתיחת בתי הקולנוע בשבתות, בימים שהסינמטק עוד היה בבית אגרון וכמה סרטים ראית שם כשהיית בתיכון ובתחילת הצבא.

בסופו של דבר, את חושבת, כשאת מתהלכת בצהרי שישי אפורים וקרים בדרך לקנות דיסק, וכשיחד איתך הולכות עוד חצי מיליון רוחות רפאים וזה לא מפריע לך, רוחות רפאים יכולות להיות דווקא חברה נעימה מאוד, במיוחד בימי חורף סגריריים – מה זה משנה באיזו עיר חיית, כל עוד היא היתה מספיק גדולה כדי לספק לך חנויות תקליטים וחנויות ספרים ובתי קולנוע ובתי קפה. ערים גדולות, בסופו של דבר, הן ממילא כמו תלים של נמלים, מה כבר ההבדל הגדול בין תל אחד למשנהו ובין הנמלים האלה לנמלים האחרות. זה רק עוד תל של נמלים.  וככה את מגיעה בסוף לתו השמיני, ומוצאת את מה שבאת בשבילו: את Badlands של Dirty Beaches.