החופש הזה עושה אותי עצלה. מאושרת, אבל עצלה – לפחות בכל הנוגע לכתיבה. ואולי זה קשור, מפני שכל עוד עבדתי כמו צמיתה בעבודה יומיומית תאגידית-משרדית, הייתי זקוקה לכתיבה כדי לייצר לעצמי מקום שבו אני חופשיה. עכשיו אני מאושרת כמו צדפה על זה שאני חופשיה, אבל צדפה כנראה לא זקוקה לכתיבה. טוב שלפחות חוש הסדר שלי מושיב אותי לכתוב, כדי לשמר ולו רק את הרציפות של דו”ח הקריאה החודשי.

המשכתי לקרוא ספרות צ’כית. אחרי “מהנדס הנפשות” של שקבורצקי קראתי את “לביאה קטנה” שלו, שבמסגרת של עלילה דמוית מותחן הוא מותח ביקורת סאטירית על חוגי הספרות והאינטלקטואלים המשתפים פעולה מרצון עם הצנזורה והמשטר הקומוניסטי בימים שלפני האביב של פראג, בתמורה למנעמים וכיבודים כאלה ואחרים. קראתי את “לגרגר זפת” של יאכים טופול שהוא מופע מרהיב של ספרות דמיונית הכתובה כריאליסטית, המתרחשת גם היא בדמדומי אותו אביב ודריסתו הגסה תחת מגף הדיכוי הסובייטי. קראתי את “חלמתי לך” המוצלח למדי של ג’ורג’ שפירו ההונגרי, שגם בו הסיפורים נעים בטווח הזמן שבין סוף מלחמת העולם השנייה ושלהי הקומוניזם והכיבוש הסובייטי.

אני חושבת שאפשר לומר די בבטחה שאני מחבבת ספרות פוסט-קומוניסטית. אני חושבת שדי ברור גם למה. הספרים האלה מתארים מצב קיומי של חיים תחת דיכוי מתמשך, ומשרטטים את אופציות ההתנגדות והמאבק, גם אם אלה מצומצמות להחריד. אלה חיים של גלות פנימית ודיסידנטיות כמצב תודעתי, הליכה נגד הזרם וסימפטיה לכל תרבות שוליים או תנועת אנדרגראונד, שוב, כמצב קיומי. זו האלטרנטיבה היחידה לחיים האפרוריים, החונקים, המוחקים את האדם כפרט ואת זכויותיו הבסיסיות, וכל זה בלי לדבר עוד בכלל על הדלות הכלכלית, החברתית והתרבותית. אלה הדברים שטופול דיבר עליהם פחות או יותר במסגרת המפגש של הקהל איתו ביריד הספרים הבינלאומי לפני כשבועיים-שלושה. במסגרת היריד הלכתי לשמוע גם את אנטוניו מוניוס מולינה, חתן הפרס השנה, והשאלה האחרונה שטל ניצן, המתרגמת שלו, שאלה אותו היתה על הלחצים שהופעלו עליו שלא להגיע לארץ ולא לקבל את הפרס. מולינה השיב באריכות על כך שהיה לו חשוב להגיע לכאן מפני שהוא רואה בישראל דמוקרטיה, שיש בה עיתונות חופשית, ושכל הוויכוחים וחילוקי הדעות והביקורת מתנהלים בה בגלוי ובשקיפות, וכמה זה חשוב וכו’ וכו’ וכו’. בשלב הזה הקהל נחלק לשניים: אלה שפרצו במחיאות כפיים סוערות ואלה שהתחילו לזוז בחוסר נחת (ונוחות) בכיסאותיהם.

שוּר אינאף, כמו שאומרים באמריקאית, למחרת בבוקר התפוצצה בקול רעש אדיר פרשת העציר X . אם יש משהו שאני אוהבת עוד יותר מאירוניה בספרים, זו אירוניה בחיים.

קראתי גם את “זה אני, אדיצ’קה” של אדוארד לימונוב הרוסי/אוקראיני, שהוא יומן ניו יורק שלו מאמצע שנות ה-70, אז נמלט מברית המועצות למערב, רק כדי לגלות שגם במערב לא הכל נוצץ ושהקפיטליזם לא בהכרח טוב יותר מהקומוניזם. לימונוב מתאר את החיים בתחתיות הביבים של הלואר איסט סייד על העניים, המהגרים, העקורים, המכורים, הזונות, הדחויים והנידחים החיים בו. בסגנון הכתיבה הבוטה שלו ובמשיכה שלו אל האשפתות והביבים הוא מזכיר קצת את בוקובסקי.

ולבסוף, קראתי את “פילבי הצעיר” של רוברט ליטל (שכתב את “חרוזים לסטלין” שחיבבתי). אני לא יודעת אם זה האופן שבו מאיר ליטל את דמותו של פילבי מכמה זוויות שונות דרך דוברים שונים, או העובדה (שוב) שקראתי את הספר בעיצומן של הרמות הבלתי-נתפסות בעוצמתן של הבחילה והשנאה שחשתי כלפי כל מה שהלך והתחוור לנוכח קטסטרופת העציר X – אבל ללא ספק חיבבתי מאוד את דמותו של פילבי. אני זוכרת שבסוף הסרט “החפרפרת” נשאל הסוכן הכפול מה גרם לו “לבגוד” ב”מולדתו” ולהעביר את נאמנותו לצד הרוסי, והתשובה שלו היתה שהמערב נהיה די גועלי.

וזה נכון. וזו גם הסיבה שאני מזדהה כל כך עם כל תחושות המיאוס והטינה והעוינות והניכור האלה. המדינה הזאת היא גועלית.