יש כותבים של כותבים. כותבים שכל אדם כותב רוצה לכתוב כמוהם. קרואק, בוקובסקי, בולניו הם רק כמה מהשמות שעולים לי בראש, ועכשיו, כשקראתי את תומס וולף, אני יכולה לצרף גם את שמו לרשימה. “הנער האבוד” הוא נובלה יפהפיה על אובדן – אובדן של אח אהוב, אובדן הילדות, אובדן הזמן, אובדן הבית והמשפחה. ארבעה חלקים יש בנובלה, כשבכל אחד מהם נקודת המבט היא אחרת, על-פי הדובר בכל חלק. החלק הראשון מנסה לחדור אל תודעתו של גרובר, הנער בן ה-12, שעבורו קפא הזמן מלכת בגיל הזה, ורק בחלק הרביעי, החותם את הנובלה, יתברר כי הדובר הוא בעצם יוג’ין, האח הצעיר, שהיה בן 3 או 4 במותו של גרובר, והוא שמנסה לחזור בעקבות הזמן האבוד אל העיירה ואל הבית ואל החדר שבהם התרחש אז הכל, רק כדי לגלות – כשם ספר אחר של וולף – שאינך יכול לחזור הביתה.

“אור בא והלך ובא שוב”, כך נפתחת הנובלה, והמשפט הזה הולך ובא וחוזר שוב, באופן מהפנט, לאורך כל הספרון. זו התנועה של הזיכרון שהיא כמו התנועה של האור שהיא כמו התנועה של הזמן: כמו סימן האינסוף שנע הלוך וחזור ויוצא וחוזר שוב ושוב אל אותה נקודה, בתנועה אינסופית, שאין לה התחלה או אמצע או סוף.

“והאור שבא ומשתנה ושעתיד לחזור תמיד, וכל דבר שבא והולך ומשתנה בכיכר ועדיין עתיד להיות כשהיה. הנה גרובר הזקן, כמעט בן 12 שנים, והנה הכיכר שלעולם אינה משתנה, הנה גרובר, הנה החנות של אביו, והנה הזמן.”

בחלק השני של הנובלה הדוברת היא האם, ורק בחלק השלישי, שבו הדוברת היא האחות, אנו למדים כיצד גרובר מת. כבכל מוות חסר פשר, חסר כל צדק, שרירותי ואכזרי, גם כאן נשאלות השאלות שאין עליהן תשובות, כשהלן תובעת מיוג’ין: “קורה שיש לך הרגשה משונה – כשאתה מנסה להבין את הדברים האלה? אתה הלכת לקולג’, אתה אמור לדעת את התשובה – הייתי רוצה שתספר לי אם אתה יודע. אתה יכול להבין את זה? אתה יודע את התשובה? כי אם אתה יודע, אני מבקשת שתגיד לי…”

אבל אין תשובה, וכל מה שיש הוא שיר קינה, אלגיה, על הזמן שחולף, על שבריריותו של הזיכרון. “זה היה כל כך מזמן, אבל כשאני חושבת על זה הכל חוזר אליי, כאילו זה קרה אתמול. בינתיים כולכם או שמתתם או שגדלתם והלכתם לדרככם, ושום דבר כבר לא כמו שהוא היה אז. אבל כולכם הייתם שם איתי באותו בוקר, ובטח אני אמורה לזכור איך נראו האחרים, אבל איכשהו אני לא זוכרת. לעומת זאת אני עדיין רואה את גרובר בדיוק איך שהוא היה, איך שהוא נראה באותו בוקר כשחצינו את אינדיאנה, לאורך הנהר, בדרך ליריד.”

הפרוזה של של וולף היא פרוזה צלולה ומסוגננת וקפואה כבדולח, כזיכרון שקפא בנקודת זמן אחת. היא יפהפיה בניסיון ההירואי שלה לתאר מילולית את ההיעדר, את החלל (כמה יפה בהקשר הזה דו המשמעות של המילה בעברית) שמשאיר דבר מה אחריו. “וזכרתי איך אחרי הצהריים היה מתחמם בחוץ, ואיך הייתי מרגיש אז איזה היעדר ואיזו עצבות עמומה אחרי הצהריים, אחרי שכולם הלכו. הבית נדמה בודד כל כך אחר הצהריים, ולפעמים הייתי יושב בפנים, על המדרגה השנייה במבואה, ומקשיב לקול השקט ולהיעדר של אחר הצהריים. הייתי יושב שם ומקשיב. הייתי שומע את בת השכנים מתאמנת בנגינה בפסנתר בשעות אחר הצהריים, ושומע את החשמלית עוברת בין גדרות של חצרות אחוריות במרחק חצי רחוב משם, ומריח את ריחן היבש והכבד של גדרות החצרות, ריחם של עשבים גסים ורתוחים ליד מסילת החשמלית בשעות אחר הצהריים, ריח זפת, ריח אדני מסילה יבשים ומבוקעים, ריח שפת מסילה שחוקה ומלובנת, ומרגיש את בדידותן של חצרות אחוריות בשעות אחר הצהריים ומרגיש את ההיעדר, ההיעדר שנותר אחרי שעברה החשמלית.”

כמו פרוסט ב”בעקבות הזמן האבוד”, גם וולף ב”הנער האבוד” הולך בעקבות הריחות שנושאים עמם זיכרונות. יוג’ין, האח הצעיר, הוא הדובר כאן והוא המספר בן דמותו של וולף. לוולף יש ספר נוסף בשם “הזמן והנהר”, ולשניהם, כידוע, אי אפשר לחזור פעמיים. כל מה שנותר הוא רבדים של משמעות שרק הזמן מיייצר – יוג’ין נזכר איך בילדותו היה גרובר צוחק על לשונו הכלואה וחוסר היכולת שלו להגות נכון את שמו. לימים הפך יוג’ין לסופר, והוא שמספר את סיפורו של גרובר. ראוי לציון ההדפס המופיע על כריכת הספר, של נטע חמו, בו נראה נער צעיר מטיל צל ארוך שנדמה כאדם מבוגר. זה הצל הארוך שמטיל הנער האבוד על אחיו ששרד אחריו, זה גרובר שקפא בזמן בגיל 12, הגיל המבוגר ביותר שהגיע אליו. זו העיירה הדרומית הקטנה שטופת אור השמש והצללים הארוכים, בכיכר המרכזית שלה שאת כל בעלי החנויות שלה הוא הכיר, גרובר שהיה בנו של סתת מצבות, שהופך בתיאור מקדים מבשר רעות ומצמרר ל”אבן בפתח חנותו של אביו”.

“ואור בא והלך ובא שוב – אך שוב לא כדרך שבא והלך ובא לפנים. הנער ראה את קווי המתאר של הצורות המוכרות וידע כי הן הוות כפי שהיו מעולם. אך משהו הלך ואיננו, ומשהו בא שוב. הוא ידע רק כי משהו אבד – ומשהו נמצא לעולמים.”

 “וכל הדברים האלה ניחנו במין חיים, והם כמו מחכים בדריכות, הכי חיים והכי דמומים.”

התרגום המוקפד ללא דופי של עודד וולקשטיין מעביר ללא רק את השפה אלא גם את הקצב והמנגינה האיטית, המדודה, העצורה והמאופקת של כתיבתו של וולף, ועושה חסד עם הנובלה המופלאה הזו שהיא כל כולה ובעצמה חסד ענק, וטומנת בחובה אובדן נוסף, זה של תומס וולף עצמו, שמת בגיל 38 בלבד, ב-1938.

“כי הכל ישוב ויבוא, והרגשתי שלו יכולתי לשבת שם על המדרגות פעם נוספת בהיעדר, ההיעדר של אחר הצהריים, יכולתי להחזיר את זה. וזה יבוא וילך ויבוא שוב עד שזה יחזור אליי, יחזור אליי ויהיה שלי ואוכל לזכור את מה שראיתי והייתי, כשאורו של הזמן עוד האיר לפניי ואלף חיים הדהדו אפופי צללים – זכר בית אחד, ואור השמש, חודש אפריל, והעונות החולפות עם תנועת הצללים, רכבת, נהר, בוקר וגבעות הבית.”