חופש פסח ואני נמלטת מעיר אחת לעיר שנייה. צפוף ופקוק בכל מקום, אבל על גשר לה גווארדיה עיר המפלט מקדמת את פניי בריח ים משכר, ובנייני הכרום והזכוכית משקפים את מסע העננים בשמיים. המסע הרגלי שלי מכאן לתוככי העיר עובר דרך בנייני הכוח שלה אבל מסתיים בפוסט-אפוקליפסה שהיא רחוב אלנבי. הבניינים ברחוב הזה מעידים שהקטסטרופה כבר התרחשה, אבל גם במצבם הפוסט-טראומתי הם משמרים לא מעט מזוהר עברם. ברחוב הירקון הבתים הישנים והנמוכים אכולים ומתפוררים מקצף גל ועננה ומלח ויוד והחצרות מוזנחות.  אני יושבת בקפה שלג (בדרך אל הים) וצופה אל שני הדקלים באופק ופרוסת הים שבקצה הרחוב שאליהם מובילה הגאולה, גאולה ים תיכונית ובית קפה לבנטיני שדומים לו נמצאים בוודאי גם ביפו, ביירות, אלכסנדריה, תוניס, אלג’יר. אני שותה קפה ובוהה בצמרות העצים המתנועעות ברוח. הרחק מההמון הסואן ברחוב קינג ג’ורג’ מוביל טשרניחובסקי אל גן מאיר מעברו השני, ואני חוצה אותו מתחת לפיקוסים הענקיים וחושבת על זה שהחשיפה הכמעט יחידה שלי לטבע היא דרך טבע עירוני בלבד.

באחד מימי שלישי האחרונים מוסה אסף אותי בערב ונסענו צפונה לקיבוץ. מהנסיעה הזאת אני זוכרת את כביש שש חותך דרך הצפיפות של מרכז הארץ וקלקסיקו בנגן הדיסקים. בלילה התחיל לרדת גשם שוטף והוא דפק ודפק על גגות הקיבוץ ואני התכרבלתי עמוק בתוך השמיכה החמה בספה הנפתחת שעודד ואסתר, בני דור הוותיקים, הציעו לי. בבוקר חיבקתי את כוס הקפה בחוץ, עם ריח האדמה והגינות הרטובות, שמיים תכולים לבנים ואוויר פריך מניקיון. נסעתי עם מוסה לראות מרבדי תורמוסים פורחים בסגול, כלניות אחרונות שסיימו את פריחתן, חוטמיות זיפניות, פשתה ואחירותם. חצינו ברגל שדה חיטה ומוסה אמר שאיוושת הרוח בשיבולים היא הצליל המושלם בעולם. לפני כן עצרנו לקפה בקניון המסחרי שבעיר המחוז ובזמן שמוסה עבד על הלפ-טופ ואחר כך הלך לפגישה, אני ישבתי ובהיתי בצלע ההר המוריק שממול ובנערות הפרובינציה היפות והעצובות, שכמו בית הקפה הרשתי הזה היו חפות מכל פוזה אורבנית. אז הבנתי עד כמה אני לא מכירה בכלל את הארץ הזאת ואת תושביה, כי בין שתי הערים שבהן אני מסתובבת, שתיהן לא מייצגות כלום.

ביום שישי בצהריים אחרי שחזרתי הלכתי לאוגנדה, כי ניגנו שם כמה להקות בצהרי היום וזה משהו שלא עשיתי המון זמן. זה היה החמסין הראשון של סוף החורף אבל בסמטה המוצלת עדיין היה קריר ונעים והיו הרבה אנשים והפתיע אותי שיש עוד פרצופים שאני מזהה. האוריונז ניגנו סרף מעולה. הם קרויים אולי על שם קבוצת כוכבים, אבל הם באים מהים, כך הם אומרים. בפינה הזאת של הים התיכון הגלים רדודים אבל החלומות גבוהים, ואין כמו לשמוע סרף בעיר שיש בה רק הרים.