מה בסך הכל ביקשתי, קצת אותנטיות? ג’ק המסכן, שכל חייו חיפש אחרי אותנטיות – אחרי הקול המדויק ביותר, אחרי המנגינה הנכונה, אחרי הקצב המושלם וכל הג’אז הזה; ג’ק, שאת הספר פורץ הדרך שלו עיבדו לסרט שנראה כמו 136 דקות של סרטון פרסומת לאמריקן אפרל; ג’ק, שהייתי נותנת את האונה הימנית והכליה השמאלית כדי לכתוב כמוהו; כמה אירוניה צריכה להיות כדי שאחרי אינספור סרטי מסע, סרט המסע שנעשה על-פי הספר שלו – הספר שהוא הסמן המגדיר את כל ספרי וסרטי המסע באשר הם – יצא כל כך מדולל ומלוקק? הרבה יותר מדי מסוגנן ומיופיף, חף מכל חספוס, גולמיות וגרעיניות, שהם בדיוק הדברים שג’ק חיפש אחריהם בנואשות כל חייו.
וזה לא שאי אפשר לעבד את רוח הביט לסרט – העובדה היא שלפני שנתיים או שלוש יצא Howl, על היצירה הגדולה לא פחות של אלן גינסברג, וזה היה סרט מסעיר ומרגש על היצירה ועל יוצרה. הוא הרגיש נכון ואותנטי, לא כמו הסרט הנוכחי, עם השחקן הראשי שלו שנראה כמו גולם גמור בתפקיד סאל, כלומר בתפקיד ג’ק עצמו. סאל, סאל פרדייז, שבספר הוא כל כך מתוק ושברירי וחשוף ופגיע, כמו ג’ק בחיים, כנראה. מזל שלפחות הדמות של דין מוריארטי (ניל קסדי במציאות), שהיא הציר המרכזי שאליו מתנקזות כל הדרכים, מעבירה את הכריזמה המחשמלת שלו, זו שבזכותה כולן וכולם – כולל אלן גינסברג וכולל ג’ק עצמו – התאהבו בו עד כלות. חבל רק שלשחקן שגילם אותו היו שיניים הרבה יותר מדי לבנות, באופן שהוא מעל ומעבר לטבעי, אבל ככה זה בסרט פרסומת. בניגוד לספר, שבו ג’ק הפך את דין מוריארטי – הארצי, הפגום, הדפוק – לאימורטלי.
וכל הנופים האלה, גלויות אמריקנה מושלמות שמרוב שהן מושלמות השאירו אותי אדישה לגמרי. רק בסוף הצלחתי להתרגש באמת, אבל זה לא מפתיע כי זה קרה בקטע שהוא למעשה חיצוני לספר ולסרט והוא הקטע שמראה איך (לפי כל המיתולוגיות) ג’ק כתב את הספר, כשהוא מחבר דפי נייר למגילה אחת ארוכה, זו המגילה המקודשת, שנראתה בעצמה כמו הדרך שעודנה נפקחת לאורך, נמתחת לאופק, משחיל אותה למכונת הכתיבה ומתחיל לתקתק בכל הכוח וללא הפסקה, מתודלק בבנזדרין, מוצא את הקול הנכון, את הקצב המושלם, את המנגינה המדויקת.
זו לא כתיבה, זו הקלדה, אמר על זה טרומן קפוטה, אבל לטרומן היה הכישרון שלו וגם הבעיות שלו. מה שמסעיר באמת בכתיבה של ג’ק זה שלמרות שהיא נראית כמו פרוזה היא נקראת כמו שירה. זה הולך לאיבוד לפעמים בתרגום, והלוואי ויגיע היום שבו מישהו יתרגם לעברית את השירים של ג’ק והלוואי שהמישהו הזה יהיה משורר, כי אפילו כשקוראים בקריאה דמומה את הפרוזה המקורית והדחוסה של ג’ק, לא כל שכן בקול רם, אי אפשר שלא לשמוע את הצלילים ואת הקצב ואת המנגינה:
“So in America when the sun goes down and I sit on the old broken-down river pier watching the long, long skies over New Jersey and sense all that raw land that rolls in one unbelievable huge bulge over to the West Coast, and all that road going, and all the people dreaming in the immensity of it, and in Iowa I know by now the children must be crying in the land where they let the children cry, and tonight the stars’ll be out, and don’t you know that God is Pooh Bear? the evening star must be drooping and shedding her sparkler dims on the prairie, which is just before the coming of complete night that blesses the earth, darkens all the rivers, cups the peaks and folds the final shore in, and nobody, nobody knows what’s going to happen to anybody besides the forlorn rags of growing old, I think of Dean Moriarty, I even think of Old Dean Moriarty the father we never found, I think of Dean Moriarty.”
לא לחינם היה זה ג’ק שטבע עבורם את השם “ביט”.
אני חושב שבשלב זה בקריירה שלה, יש להתייחס כתמרור אזהרה לכל סרט שבו קריסטין סטיוארט נמצאת בתפקיד מוביל.
בשלב הזה של חיי, אני לא מכירה אף אחת מהשחקניות האלה, שנראות לי למען האמת כולן אותו הדבר.
את טוענת שלא ראית את סדרת סרטי דמדומים?
חור בהשכלה!
עדיין לא מאוחר לתקן, את יודעת*
*זה בצחוק כן? הייתי שמח לשכוח שאי פעם נתקלתי בסרטים האלה.
אותה שחקנית מככבת בלא מעט דברים כאלה
http://25.media.tumblr.com/tumblr_loo9tjHFo61qhw5bpo1_500.jpg
ולא ששאר הדמויות מעניינות יותר.
אז כאן הסתתרת כל השנים הללו.
כל אחד צריך לרדת למחתרת לפעמים.