שני הספרים הטובים ביותר שקראתי במהלך השבועות האחרונים היו “קלאס” של חוליו קורטסאר ו“סחרחורת” של וו.ג. זבאלד. הקסם של “קלאס” טמון מבחינתי – כמו ב”בלשי הפרא” של בולניו וכמו ב”בדרכים” של ג’ק קרואק – בגרעין המרכזי או בליבה שלו, שאינה עושה הפרדה בין הספרות לחיים. החיים הם הספרות והספרות היא החיים. גיבור הספר, הורסיו אוליביירה, חי חיי גולה בוהמי בפריז יחד עם חבריו ועם אהובתו לה מאגה (הקוסמת, או המכשפה). הם חיים פחות או יותר מהיד לפה וחייהם סובבים סביב ספרות, מוזיקת ג’אז, שירה, כתיבה, קולנוע ועצם החיים בעיר כמו פריז. במילים אחרות, הם מנהלים חיים של חיפוש מטאפיזי וקיומי, שבו יש מקום מרכזי לאמנות, לחופש ולאהבה (לא פלא שהספר הילך קסמים על נערים מתבגרים בארגנטינה של שנות ה-70, כפי שכותב יפה אוריאל קון בהקדמה מאירת העיניים שלו לספר). לאחר שאוליביירה ולה מאגה נפרדים, אוליביירה חוזר לבואנוס איירס. שם, בכרך הגדול השני, הוא מנסה למצוא את עקבותיה של לה מאגה ומתחבר שוב לחברי נעוריו. שני חלקים יש לספר בן 640 העמודים הזה, הראשון נקרא “מהצד ההוא” והשני “מצדדים אחרים”, שהם גם צדדיו הסוריאליסטיים והסגנוניים יותר של הספר. שם גם מיטשטשות ההבחנות בין מציאות ודמיון, בין ספרות לשבירת כל הכללים לכתיבת ספרות וגם כתיבה עליה. על אף ש”קלאס” יצא ב-1963, הוא אחד המופעים המרהיבים והמקסימים של כתיבה פוסט-מודרנית. כמו קלאס, אפשר לקרוא אותו קדימה, אחורה, לצדדים, ישר או בקפיצות ודילוגים. ואי אפשר גם בלי לציין שהתרגום של יורם מלצר לרומן הכביר הזה הוא לא פחות ממופתי (כולל משחקי לשון, שפה פרטית ועוד).

כמו ולטר בנימין, גם זבאלד הוא בן-דמות המשוטט הכותב (או הכותב המשוטט). כמו בשיטוט כך גם בכתיבה באות לידי ביטוי אותן תכונות או איכויות כגון אינטרוספקטיביות, מדיטטיביות, רפיטטיביות, אותו הלך רוח או מצב נפשי מהורהר ומלנכולי. הרגליים משוטטות והמחשבות איתן, הנופים משתנים ועמם גם התחושות. שני קבצים של מסות-מסע של זבאלד כבר תורגמו לעברית – “טבעות שבתאי” ו”קמפו סנטו” (אני מודה שקראתי אותם קריאה מרפרפת בלבד, ולא ממש הצלחתי לצלול לעומקם). גם ב”סחרחורת” יש ארבע מסות על מסעות: מסעו של אנרי בל (הידוע יותר – למי שהוא ידוע – בשם העט הספרותי שלו סטנדאל) החוצה יחד עם נפוליאון את האלפים בשנת 1800; נסיעתו של סגן המזכיר של המוסד לביטוח מפני תאונות עבודה בפראג, ד”ר ק’ (הלא הוא קפקא) למרחצאות בצפון איטליה (סיפור מסע נוסף של קפקא, קצר יותר,  מופיע ב”קמפו סנטו”, כאמור); ושתי נסיעות של זבאלד עצמו: האחת דרך אוסטריה לוונציה, והשנייה ביקור בכפר ילדותו בצפון האלפים בבוואריה שבגרמניה (ממנה היגר לימים לאנגליה). המשותף לכולם הוא תחושת החורבן הממשמשת לבוא על אירופה כולה, מצפון או מדרום לאלפים. גם כאן התרגום של טלי קונס הוא ללא רבב, והוא מעביר בשלמות את הלך הרוח, והלך הרגליים, של זבאלד.

עוד קראתי: “מתחילים” של ריימונד קארבר, שהוא גרסת-הבמאי של “על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה”, שלצורך העניין הוא גרסת העורך (גורדון ליש). קארבר הוא קארבר הוא קארבר, עם או בלי עורך, לפני עשרים שנה וגם היום, ואותם סיפורים שאהבתי אז אהבתי באותו אופן ובאותה מידה גם הפעם.

“על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק” של נתן אנגלנדר הוא טייק-אוף על השם והשלד של אותו סיפור מפורסם של קארבר. גם כאן שני זוגות נפגשים ומתפתחת ביניהם שיחה על מהי אהבה, רק כדי לחשוף את הסדקים הניבעים בעומק מערכת יחסיהם. לא ממש קראתי את שאר הסיפורים בקובץ, שברובם עוסקים ביהודים ויהדות, מפני שאם יש משהו שמעורר בי רפלקס של דחייה או הקאה זה כל מה שקשור ביהדות. זה מה שקורה אחרי 50 שנות חיים במדינת היהודים ואינדוקטרינציה שנתחבת לך בכוח במורד הגרון, באדיבות המימסד הדתי.

אז קראתי את “הנץ ממלטה” של דשיל האמט, עם סם ספייד: בלש פרטי, שהוא כל כך ציני, מניפולטיבי ונעדר כל עכבות מוסריות, שהוא גורם לך להיות בצד של הפושעים מרוב שהוא בלתי נסבל. נראה לי שזו הגדולה של האמט, שיצר בלש פרטי שמטשטש לחלוטין את הגבולות וההבדלים שבין ה”טובים” וה”רעים”.

אני מתעבת את הז’אנר הקרוי צ’יק-ליט, ואין שום סיכוי בעולם שאני אקרא ספר שהשם שלו הוא “קיץ ללא גברים” ושהתקציר שלו על גב העטיפה הוא “בעלה של מיה זה 30 שנה, מדען מוח מהולל, הופך את עולמה כשהוא מודיע לה שהוא זקוק להפוגה ביחסיהם”. מה לי ולחוויות האלה. אבל הסופרת היא סירי הוסטווט והספרים הקודמים שלה שקראתי היו טובים מאוד, אז ניסיתי בכל זאת. התוצאה: זה עדיין צ’יק ליט וזה רע וזה מאכזב מאוד כי סירי הוסטווט כותבת נהדר וחבל על הזבל הזה. גם הרפרנסים לספרים ולסופרים ולפילוסופים לא הופכים את זה לספר ראוי יותר. המקום היחידי שבו האינטרטקסטואליות המתחכמת והמייגעת הצחיקה אותי היתה כשהוסטוודט כותבת: “אין בכך שום שיטה וסדר, מתאם אינו סיבתיות. זו רק “מוסיקת המקרה”, כפי שניסח זאת מחבר רומנים אמריקאי נחשב”.*

 *  הוסטווט היא אשתו של פול אוסטר.