בכניסה לתל אביב ירד גשם, מה שגרם לי לא לרדת בגשר לה גווארדיה כרגיל אלא להמשיך לתוך התחנה המרכזית. הדבר הראשון שאני מחפשת לקנות זו מטריה. כמובן שברגע שאני יוצאת החוצה ללוינסקי אני מגלה שהשמיים הפסיקו לדלוף, אם כי עדיין מעונן. אני הולכת ברחוב לוינסקי עד העלייה ושם אני מחפשת את קו 25 או 125 שייקח אותי ארבע או חמש תחנות עד יפו. מצחיק עד כמה העיר הזאת קומפקטית וקלה להתמצאות באופן מגוחך כמעט. הסתובבתי ביפו, בשוק הפשפשים, לפני שבועיים עם י’, אבל כשאת מסתובבת עם מישהו את פחות שקועה במה שאת רואה ויותר עסוקה בהקשבה ובשיחה. בגלל שנראה היה לי שהיו שם דברים שחיבבתי, חזרתי לכאן הפעם שוב. לבד.

נחמד שמערכת הכריזה באוטובוס מודיעה על דרך סלמה ולא על דרך שלמה. השלמה עם ההיסטוריה הערבית של האיזור היא בסיס טוב. הבניינים כאן נראים כמו סרייבו 1992. כל האיזור הזה של דרום-דרום תל אביב נראה כמו אחרי הפצצה או אחרי אסון טבע או אחרי איזשהו אסון. נראה שהקטסטרופה כבר כאן, במיוחד כשהשמיים אפורים ונמוכים וגשם כבד עומד לרדת. אני יורדת בשדרות ירושלים ומדלגת מעל שלולית מי אפסיים ישר לתוך קפה בן זומא. אני יושבת בחוץ על הפוך ועוגיות עם טעם של ציפורן והל ופיסטוקים ומי ורדים. נחמד כאן מאוד על גדת השדרה, השדרה הרחוצה עם העצים הענקיים וכל מאפיות הבורקס והממתקים הערביים.

רוב החנויות בשוק הפשפשים הן כבר ממוסדות ובורגניות אבל כמה מהן עוד שומרות על הד עבר קצת מסתורי ומבולגן. אני נכנסת לחנות שיש בה בעיקר סרוויסים ופורצלנים אבל גם ציוד להטבעת תקליטים וכלובים עם ציפורי שיר וגם קצת נעליים משומשות בחצר. מהסרוויסים אני בעיקר מוקסמת מסט יפני ומסט מתוצרת נעמן שפעם היה סטנדרטי בכל בית בשנות השבעים ומי היה מאמין אז שהצלחות שפעם חשבנו שהן מכוערות יהפכו לפריט וינטג’ נכסף. אני נכנסת לעוד כמה חנויות דומות, ונזכרת בברונו שולץ שקרא להן, באחד מהדימויים היפים ביותר שאני מכירה בספרות, חנויות קינמון.

“ בלילה שכזה אין לשער שתוכל ללכת ברחוב פודוואלנה או בכל רחוב אחר מאלה הרחובות האפלים שהם הצד ההפוך, כעין ביטנות של ארבעת קווי הכיכר, מבלי להיזכר שבשעה מאוחרת זו פתוחות עדיין לעיתים אי-אלו מאותן החנויות המשונות והמפתות שבימים כתקנם נוהגים לשכוח את דבר קיומן. אני מכנה אותן חנויות קינמון בשל הטפטים הכהים בצבע קינמון שהן מרוצפות בהן. הפנים המואר קלושות, הכהה והחגיגי שלהם, מעלה ריח עמוק של צבעים, לכה, קטורת, ניחוחות של ארצות רחוקות וחומרים נדירים. יכולת למצוא שם אש בנגאלית, קופסאות קסמים, בולים של ארצות אבודות זה כבר, מדבקות סיניות, תבלין הודיים, שרף ממאלאבר, ביצים של חרקים אקזוטיים, תוכיים, סלמנדרות חיות ושלדגים מיובשים, שורש הדודאים, מנגנונים נירנברגיים, הומונקולסים הנתונים בעציצים, מיקרוסקופים ומשקפות, ומעל לכל ספרים נדירים ומיוחדים, כרכים נושנים המלאים תחריטים מופלאים ומעשיות מהממות.

נישא על כנפי התשוקה לבקר בחנויות הקינמון סטיתי לרחוב המוכר לי וטסתי יותר משהלכתי, מקפיד שלא לטעות בדרכי. “

בכיכר פורשים הרוכלים את אוצרות הסידקית שלהם על הארץ. על חנויות המעצבים והחנויות החדשות אני פוסחת. מחוץ למספרת שאפה אני חוככת בדעתי – בשערי – אם להסתפר, אבל אני לא בטוחה שאני כבר בנויה לתת אמון במספרה אורגנית. אני יושבת על הספסל שלפני המספרה ובוהה בבניין הלבנים הישן שממול, שיש לו תריסי עץ תכולים ובחזיתו צומח עץ תאנה עתיק ענק.

אני חושבת על י’ שעבר לכאן מירושלים, ואני חושבת על זה שיפו לא נראית ולא נשמעת ולא מרגישה בכלל כמו תל אביב. היא עיר אחרת לגמרי. ואני נזכרת ששמעתי פעם את גילי הנער אומר למישהו שהמקום היחידי בתל אביב שבו ירושלמים מרגישים בבית זו יפו. כמעט בלי שאני הרגשתי הגעתי לקפה יאפא. אני מאבדת תחושה של זמן כשאני יושבת שם עם תה לואיזה וספרי שירה. כשאני יוצאת, השמש כבר קופחת מרום הרקיע ונעשה חם. קשה להאמין שבבוקר ירד גשם. אני הולכת חזרה לשדרות ירושלים ומגלה את הבניין ההיסטורי של תיאטרון אלהמברה. שוב סלמה העלייה לוינסקי והתחנה המרכזית. קו 405 מחזיר אותי לעיר שעל ההר ואני נזכרת ששוב לא הגעתי עד הים. בפעם הבאה. מהתחנה המרכזית אני הולכת ברגל דרך גן סאקר ועמק המצלבה – קצת טבע עירוני אחרי יום ברחובות מפוייחים מנקה לי את הראש והריאות – ובפילבוקס אני עולה לכיוון גינת ברודי ואני שוב בבית.

***

הרבה שבתות אני מבלה בעיר המזרחית. כשהעיר המערבית נחנקת מכובד השכינה, בעיר העתיקה הכל חי ורועש וגועש ומבעבע וצבעוני. לסלאח א-דין יש את חנויות הקינמון שלו, וכשיש לי סבלנות וכוח אני מטפסת במעלה הרון אל-רשיד אל המאפיה הקטנה של זלטימו, וקונה כמה עוגיות ממולאות תמרים ואגוזים שכל אחת מהן עטופה בנייר מרשרש כמו תכשיט יקר. בצדק. אני משוטטת בין שער שכם לשער יפו. קפה אני שותה קרוב לשער החדש, יש שם ליד בית ספר לנערות ולנערים שאפשר לראות שהם באים מבתים בעלי אמצעים. כאלה שמסוגלים לקנות לילדיהם חינוך והשכלה קצת מעבר למה שנגזר על אחרים מעבר לקווים האלה. בפעם האחרונה שהייתי שם התאספו כמה נערים עם אופניים שנראו בדיוק כמו מקביליהם ממערב, עם אותן תספורות אופנתיות דמויות מוהוק, ואותם בגדים ונעליים, אותה שפת גוף ועישון סיגריות והבעה כללית של נערים מתבגרים. בעל בית הקפה הכין להם קרפים עם ממרח נוטלה, אחד מאבות המזון של נערים מתבגרים בכל מקום. עברו שם שלושה או ארבעה פאנקיסטים שאני מזהה ממערב העיר, והנערים האלה ניסו למשוך את תשומת לבם ולשאול אותם באנגלית מאיפה הם. אפשר היה לראות שהם מוקסמים. אבל הפאנקיסטים סובבו ראש וזקפו חוטם והמשיכו ללכת בלי להעיף מבט אחד נוסף. הלב שלי התכווץ בצער ותחושה כבדה של החמצה. כשקמתי משרפרף הקש שבסמטה הרגשתי כמו הרבה פעמים בעיר הזאת שאני יושבת על סכין גילוח.