אני תוהה אם זו רק אני או שבאמת אין השנה מה לראות בפסטיבל הסרטים. הפכתי והפכתי בתוכניה ואין שום סרט שממש מתחשק לי לראות. מה שאומר שלראשונה מזה 30 שנה, כלומר מאז 1983, אני לא אהיה בפסטיבל. בעצם, היתה כבר שנה אחת שלא הייתי בו, אבל זה היה ביולי 1995 כשהייתי במסע החוף המערבי שלי בארצות הברית. איך הזמן טס. גם כשנהנים וגם כשלא. בכל אופן, לא הספקתי אפילו לכתוב לך שהלכתי לראות את גטסבי הגדול כבר לפני כמה שבועות. לך אני לא צריכה לספר שגטסבי הוא ככל הנראה הספר האהוב עליי ביותר, הספר היחידי שהייתי לוקחת איתי לאי בודד (אם הייתי מאמינה בקונספט הזה), הספר שלפי דעתי מכיל כל מה שצריך לדעת על המין האנושי –התקוות הטהורות והנשגבות ביותר שלנו ונקודות השפל הבזויות ביותר שלנו וכל האהבה והתשוקה והתאווה והאשליה והחמדנות שביניהן – וזה למרות שמבחינת האורך שלו הוא לא יותר מנובלה של פחות ממאתיים עמודים. עד היום יש לי את העותק המקורי, הישן שלו, שיצא בתרגום לעברית ב-1974, שקראתי לראשונה בגיל 16 או 17, גיל כל-כך נוח להתרשם, עם כריכה לבנה (ולא ירוקה) שהדפים כבר נופלים ממנה מרוב שקראתי אותו אינספור פעמים. אני מסרבת להיפרד ממנו לטובת עותק חדש, ובטח ובטח שלא לטובת תרגום חדש שנראה לי לגמרי מיותר, כי שום דבר לא התיישן בתרגום הנפלא של גדעון טורי מאז.
אז לכאורה לא הייתי אמורה ללכת לראות את הסרט, כי מי תרצה להרוס לעצמה את הספר הטוב ביותר בעיניה עלי אדמות ובכל הזמנים עם איזו גרסת כיסוי קולנועית. אבל אני בכוונה משתמשת במושג גרסת כיסוי ולא עיבוד, כי בעיניי זה מה שבאז לורמן עושה (וראיתי בזמנו את רומיאו וג’ולייט שלו). וכמו במוזיקה, לגרסת כיסוי טובה יכול להיות קיום עצמאי בנפרד מהמקור, ובמקרה הממש ממש טוב היא מצליחה להאיר עוד פינה בגרסה המקורית שלא שמת לב אליה. אז אמנם היה שם ג’יי זי במקום ג’אז, ופסקול שבעצמו נשמע כמו אוסף של גרסאות כיסוי, אבל באופן פרדוקסלי ומוזר (או לא), ככל שהסרט הזה הלך רחוק יותר ונועז יותר מהמקור, ככה הוא העניק לו רק עוד מימד של עומק, ומימד שהיה דווקא נאמן לו מאוד בעיניי. כל הספקטקל הראוותני הזה עם נערות הגו-גו וגו’ הבהיר לי פתאום שאני צופה בעצם במקהלה יוונית, ואז הבנתי שגטסבי הוא אכן טרגדיה יוונית. לא רק סיפור האהבה של גטסבי ודייזי, לא רק סיפור החניכה של ניק, לא רק הפיברוק של העבר בתור היבריס, אלא דווקא התקווה, התקווה התמימה ביותר, בעולם בלתי תמים לחלוטין, היא שמביאה על גטסבי את חורבנו.
(וגם חשבתי על סיפור המלך מידאס, שמגע ידו הופך כל מה שהוא נוגע בו לזהב, אבל כך נשלל ממנו מה שהוא זקוק לו באמת כדי לחיות – מזון ומים, ובמקרה של גטסבי, ככל שמגע הזהב שלו הולך ומתעצם נשלל ממנו מגע אנושי אמיתי)
וברור שהטרגדיה היוונית הזאת היא היפוכו של החלום האמריקאי, והיא שהופכת את הספר הזה לקלאסי ואוניברסלי ורלוונטי כל כך כבר קרוב ל-100 שנה. אני חושבת שדיברנו על זה פעם, שפיצג’רלד מתאר בגטסבי את שברו של החלום האמריקאי 3 או 4 שנים לפני המשבר הגדול, אבל אני חושבת שהוא הולך בגטסבי אפילו יותר רחוק: הוא חוזה לא רק את שברו של החלום אלא מבין באופן העמוק ביותר שהחלום הזה הוא שקרי ומזויף מיסודו, שהוא אשליה שמי שמאמין בה נידון לאסון. יש את הדיאלוג המפורסם הזה בין פיצג’רלד להמינגוויי שבו סקוט אומר לארנסט שהעשירים הם אכן שונים מאיתנו, וארנסט עונה לו בציניות שכן, יש להם יותר כסף, אבל זה רק מראה שפיצג’רלד תפס משהו הרבה יותר עמוק ממה שהמינגוויי אפילו לא היה מסוגל להתקרב אליו, כי לא היתה לו אפילו עשירית מהרגישות האנושית והחברתית של פיצג’רלד, שהבין שהכסף כן משנה הכל. שהוא משנה את כל הכללים. שהוא הופך אנשים לאחרים. כמו שניק מציין לקראת הסוף, “הם היו אנשים לא זהירים , טום ודייזי – הם הרסו חפצים ויצורים, ואחר כך חזרו ונסוגו לתוך כספם או אל תוך אי הזהירות העצומה שלהם או אל תוך הדבר – יהיה טיבו אשר יהיה – שהחזיק אותם יחד, והניחו לאנשים אחרים לנקות את הלכלוך שהם עשו.”
ואני יודעת שאמרתי לך את זה אלף פעם, אבל אני אגיד את זה שוב, שלספר הזה יש גם את משפט הפתיחה וגם את משפט הסיום מהיפים והמדויקים ביותר שקראתי אי פעם. אני שמחה שהסרט לא הרס לי ממנו כלום, אבל אני חושבת שהלכתי אליו מלכתחילה כי ידעתי שכבר אי אפשר להרוס לי את הספר הזה, הוא כבר הרבה מעל ומעבר לכל זה. וחוץ מזה, אמרתי לעצמי, אני תמיד יכולה לצפות בו בתור תצוגת אופנה ומפגן מרהיב של שמלות וינטג’ משנות ה-20.
