קטגוריה: רעידות אדמה קטנות

הוא חיכה לי בפינה העליונה של גינת חיסין ואסף אותי אליו בחיבוק גדול, לא צפוי. נסענו לפתיחה של איזו תערוכה באיזור גן החשמל, אבל בדרך עצרנו לשתות באלבּי. שתינו תה וחלקנו עוגיית טחינה (הוא), מעמול (אני) ועוגיית ריבה. דיברנו, על החיים ועל בכלל. עברה בערך חצי שנה מאז הפעם האחרונה שהתראינו, וגם היא באה אחרי כמה חודשים מהפגישה הראשונה שלנו. קשה להגיד שאנחנו יותר מידידים אגביים, אבל כיף איתו והוא איש שיחה נהדר. אחרי התערוכה הלכנו לשבת מחוץ לאיזה בר באיזור הר סיני – לא מקום שאני הייתי מגיעה אליו בהתנדבות; הרבה יותר מדי תל אביבי, הרבה יותר מדי מלא והומה, הרבה יותר מדי אופנתי וטרנדי – ואמרתי לו, ולא חשוב איך הגענו לזה, שסקס הוא תמיד אופציה, כי כבר בפעם הראשונה שנפגשנו חשבתי והרגשתי שהוא גבר מושך. ואמרתי לו שאני לא מתכוונת להגיד אף מילה נוספת מעבר לזה, ובאמת, עברנו הלאה והמשכנו לדבר על כל השאר, ואחר כך הוא הקפיץ אותי לתחנה המרכזית, וכשנפרדנו הוא נישק אותי על השפתיים. פעמיים. הוא שאל אם זה בסדר ואמר שיום אחד נבדוק את האופציה ההיא. אני זוכרת שהנהנתי ויצאתי מהמכונית ונכנסתי לתחנה המרכזית שבשעה כזאת של הלילה היא שטח הפקר נטוש ברובו ומאיים ולא נעים. עליתי על קו 405 שלשמחתי כבר עמד בתחנה – לא הייתי רוצה לעמוד בתחנה הזאת לבד דקה אחת מיותרת – והתיישבתי ליד החלון והשענתי את הראש על הזגוגית. בחוץ היה חושך ולא רציתי להיזכר בגבר האחרון שאופציית הסקס בינינו מעולם לא מומשה עד שיום אחד הוא מת, הוציאו אותו באמבולנס אל העתיד, ובזה זה נגמר. וידעתי שגם ההצעה הנוכחית היא לא יותר מתייקי תחת עתיד מושלם. העתיד תמיד מושלם, זה רק ההווה שהורג אותי כל פעם קצת, עם כל התקוות שאף פעם לא מתממשות, עם כל החלומות שלא מתגשמים, עם כל הציפיות שנזרות כמו עפר לרוח. תקווה היא אכן טרגדיה, כמו שאמר לי האיש שקרא בדיוק את הספר של שלום אוסלנדר, ונמאס לי ממנה לגמרי. העיניים שלי כבר מזמן יבשות, אני לא מזילה אפילו חצי דמעה על מה שלא קורה, אני מפוכחת כמו תרנגול הודו קר בחג ההודיה. יכול להיות שיש לי על מה להודות, אבל ממש לא בא לי. אין לי שום אשליות, שום הפתעות, שום אזעקות ושום צפירות ארגעה. יום יבוא ושום דבר לא יוציא אותי יותר מהמיטה אפילו אם זה יגיע ממש אליי, לא סקס, לא אהבה, לא עומר, בטח שלא כסף או קריירה או תהילה, ורק כשיגיע הרגע הזה שבו הכל יאבד סופית משמעות, כולל הנערה שפעם היתה אני ושהאמינה בכל כך הרבה הדברים, אני סופסוף אהיה חופשיה.

יש בקרים שבהם אני קמה בידיעה ברורה שחיי לא יהיו חיים בלי לאכול בעזורה. לפעמים זה קורה לי עם מורדוך, אבל ככה או ככה זה אומר שאני מוצאת את עצמי בצהרי היום בתוך תור של אנשים בשוק. אחד היתרונות הגדולים בלהיות לבד הוא שתמיד ימצאו לך מקום די מהר. אם יש לך מזל יצרפו אותך לאחד השולחנות של זקני השוק, ואם יש לך עוד יותר מזל השולחן הזה ישקיף אל המטבח כך שתוכלי לראות את כל הסירים והפתיליות, ואת הטבחים הצעירים של עזורה – בטח נערים פלסטיניים – סובבים זה סביב זה במטבח בכוריאוגרפיה מושלמת. חותכים, קוצצים, מערבבים, מוזגים, מנגבים. את מוקסמת מזה לחלוטין עד שאחד מהם מרים פתאום עיניים ואת נבוכה מזה שהוא תפס אותך נועצת מבט. אבל באמת, באותם צהריים על צלחת מהבילה של אוכל ביתי שאף פעם לא היה לך בבית, אין דבר יפה יותר ושלו יותר ומקסים יותר והוליסטי יותר מהמחול הזה במטבח.

כבר חודש וחצי שאני בחופש. אני קמה בבוקר ומכינה לי קפה וקערת גרנולה. אני פותחת את המחשב ועוברת על מיילים וכותרות היום. אני מתמתחת ומסתכלת על העננים בחוץ. אחרי שאני מתקלחת ומתלבשת אני חושבת לאן אני רוצה ללכת היום. התשובה היא לרוב לאן שייקחו אותי הרגליים. אני יוצאת לשיטוטים ארוכים ברחבי העיר. אני משתדלת ללכת כל פעם בדרך אחרת, וככה להכיר רחובות וסמטאות ומעברים וחצרות וגינות חדשות. כשעומר מחפש אותי הוא שואל, באיזו סמטת עכברושים אני תופס אותך הפעם. אני אסירת תודה לוולטר בנימין על הקונספט של המשוטט, אבל יותר ממנו אני אסירת תודה לוירג’יניה וולף על שהפכה את הקונספט הזה ללגיטימי גם לנשים (חפשי את המסה “שוטטות ברחובות” מתוך “מות העש”, ובכלל את המקום שתופסת שוטטות ברומנים שלה). כמובן, כבמקרה של הביקורת המעמדית על “חדר משלך”, גם כאן צריך לזכור ששוטטות היא פריבילגיה של מי שיש לה פנאי וכסף. ועדיין, להיות משוטטת זה אקט פמיניסטי, אז צריך להודות לוירג’יניה. כשעומר מתעצבן לפעמים על הפמיניזם שלי הוא מתחיל לקרוא לי וירג’יניה. הכל בסדר, וירג’יניה? שמעתי אותך, וירג’יניה.

בימים שאני מסתובבת בשוק אני חוזרת הביתה עם שלל צבעוני, ואחרי שאני פורקת אותו אני שמה מוזיקה ומבשלת. אני מבשלת מרקים וקטניות ואורז מלא ואופה עוגות. אני אופה עוגות מפירות של חורף: עוגת תפוזים, לחם בננות, פאי תפוחים, עוגת פרג ואגסים. אני מבשלת מרקים: מרק אפונה, מרק עדשים, מרק פטריות וגריסים, מרק חומוס וכרשה, מרק דלעת ותפוחי אדמה ופסטה. אני מכינה אורז מלא עם תרד, עגבניות ובצל, ואורז מלא צהוב עם שומר ואפונה. אני מבשלת עדשים ירוקות עם גזר ותפוחי אדמה. אני מכינה בטטות ותפוחי אדמה עם רוזמרין בתנור (הכי קלישאה). אני מקפיצה ברוקולי ושום ושקדים עם פסטה מקמח מלא. אני מאדה שעועית ירוקה דקיקה עם שמיר. איש אחד קרא לזה אוכל פשוט לאנשים מורכבים, ואני יכולה רק להצטער שהוא לא כותב יותר. אני קוראת לזה ירקות ירוקים הם טובים לכבד ופחמימות טובות לנשמה, ועומר נמצא רוב הזמן על סף דמעות מכל הבישול הביתי הזה. הייתי שמחה לחיות כך לנצח, בין השוטטות בחוץ והבישול והספרים בבית, ואני מקווה למשוך את זה עוד כמה שבועות עד שלא תהיה לי ברירה אלא לחזור לסדנאות היזע ולעבודה במכרות.

זה היה הסקס הראשון אחרי הרבה יותר מדי זמן, ואני הייתי קצרת רוח וחמדנית ולהוטה, כמו בת 17 שנחושה להיפטר מבתוליה. לא היה אכפת לי אם יהיה סקס טוב או לא, אם אני אגמור או לא, כל מה שרציתי הוא לעשות את זה ולעבור הלאה. גברים שרציתי לאחרונה לא רצו אותי חזרה, ואני הרגשתי בודדה ועצובה ואבודה כמו אבוריג’ינים במקלחת. כמה שתגידי לעצמך שזה לא את וזה לא קשור אלייך, דחייה היא תמיד דבר אישי והיא אף פעם לא נעימה. כאילו גם ככה את לא מרגישה מספיק חריגה וצורמת. הייתי מוכנה לוותר על כל ההקדמות שבעל פה, אבל הוא לא ומזל, כי זה הזכיר לי איך זה מרגיש כשגבר טומן את ראשו בין ירכייך. כשהוא עלה אליי נישקתי אותו ואז היה תורי לגמול לו. הוא אסף לי את השיער ואחר כך פרע אותו, וככה עליתי אליו פרועה והתיישבתי עליו לאט. הוא חיבק לי את המותניים ואני רציתי לבכות, כי עבר כבר כל כך הרבה זמן ושכחתי איך זה מרגיש בתוך הכוס שלי ועל הזין שלו. כל תחושות הכיעור והדחייה שליוו אותי כל כך הרבה זמן נעלמו, כל ההנחות התבטלו, כל התחושות שהגברים האחרונים גרמו לי להרגיש כאילו אני בלתי מספיקה. לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, לא מספיק חתיכה, לא מספיק מושכת, לא מספיק מגניבה, לא מספיק פתוחה, לא מספיק ייצוגית, לא מספיק טובה. הוא הוריד אותי ממנו בעדינות והתהפכנו. הוא ליקק אותי לאורך עמוד השדרה ולחש לי באוזן אם אני מרשה, ואני הנהנתי ולרגע פתאום נבהלתי שאולי הוא יחשוב שעשיתי לא, כי הראש שלי היה קבור בכרית. אבל הוא הבין היטב והרגשתי אותו נחרץ מאחוריי, הודף לאט את דרכו בכאב בהתחלה ואז בהדרגה העונג. ואני קיוויתי שהוא לא יגמור מהר מדי ולחשתי לו תעשה את זה לאט, והתמסרתי לגמרי למיליון התחושות שבמיליון קצות העצבים שבין הרגליים שלי, ולא היה אכפת לי מכלום חוץ מהמתיקות האינסופית הזאת, שאת הסמיכות שלה יכולתי להרגיש כמעט בפה. וכשגמרתי שמעתי את הקול שלי מגיע אליי ממעמקים ומרחקים, קול זר ולא מוכר וחייתי, וכשהוא גנח ידעתי שהוא עומד לגמור, והוא יצא ממני והרגשתי את הזרע שלו במורד הגב שלי, וככה שכבנו עוד כמה שניות צמודים ודביקים עד שהתפרדנו. ואני ידעתי שכמו סינדרלה גם הנשף הזה נגמר, וכמו שאני מכירה את החיים, אחרי שהדלת תיסגר מאחוריו גם הוא לא ירצה לראות אותי שוב. אבל זה היה שווה את זה, ההפוגה הקצרה, מקסם השווא השברירי, החד פעמי, בתוך אפרוריות הבדידות המתמשכת, בתקופה הזו שבה אני לא אהובה ולא נאהבת ולא מאהבת, ואין לי ברירה אלא לשאת את זה ולמצוא איזו דרך של כבוד לחיות עם זה עד שיום אחד אולי זה שוב ישתנה.

אני יכולה לכתוב שנה אחרי שנה על הריח של הגויאבות הראשונות בשוק ועל הטעם של הקלמנטינות הראשונות בעונה, על מרק העדשים הראשון של השנה, על הקרמבו במכולת של ברגר ועל העונג שבלבישת קרדיגנים בשעות הקרירות של הבוקר והערב ובציוות השמלות הקייציות לגרביונים צבעוניים ונעלי סירה שטוחות – אני יכולה לכתוב על כל אלה שנה אחרי שנה ולדעת שאני ממחזרת קלישאות, אבל לא אכפת לי. כי בפעם הראשונה שבה אני לא אתרגש שוב מהסתיו – ואחר כך מהחורף, כי אלה שתי העונות שהכי מסעירות אותי – אני אדע שהגיע הזמן שלי להזדכות על הכתיבה, ועל החיים.

בימים האלה שבהם אני נכנסת לחודש האחרון שלי בעבודה אני יודעת שהחיים הישנים שלי הולכים וגוועים ומתחתם מתחילים להתפתח חיים חדשים. אין לי מושג עדיין איך הם ייראו. אני בעיקר מופתעת מכמה שאני שלווה ביחס לכל זה ולאן בכלל אני הולכת. הייתי שמחה מאוד לא “ללכת” לשום “מקום”. הייתי שמחה מאוד אם הייתי יכולה פשוט לא לעשות כלום, אם הייתי יכולה לחיות רק חיים של התבוננות. לקום בבוקר ולהסתכל על העננים. לחיות כמו הר, שפשוט קיים שם, בשמש ובגשם וברוח ובעננים. וגם לקרוא. ולכתוב. ולשוטט. ואולי להתחיל סופסוף לבשל. ולאפות – בעיקר לחם. לעשות משהו עם הידיים ולהביא קצת תועלת לאנושות החולה, תועלת שאין בשום עבודה תאגידית לאור הניאון וניהול טבלאות אקסל. למעשה, הייתי שמחה מאוד לא לראות עוד גיליון אקסל אחד עד סוף ימי חיי.

אז קודם כל יהיה חופש ואחר כך משהו חדש ובינתיים אני פשוט נהנית מהימים המזהירים האלה של תחילת הסתיו, ובכל פעם שאני מרגישה שאני מתה פה משיעמום בעיר הזאת ובחיים הנוכחיים שלי, אני מזכירה לעצמי שאני על ספו של שינוי שאין לי שום דרך להעריך או לצפות את סופו, ואני פשוט צריכה לזוז קצת הצידה ולתת לזה זמן.

אוי מותק זה הכי גרוע שיכול להיות למה את תמיד חייבת להתאהב במה שהוא מסובך ובלתי אפשרי זה אפילו לא להתאהב סתם כמיהה וערגה וכיסופים למשהו ששום גבר בעולם לא יוכל לספק למה שלא תמצאי מישהו שפשוט יהיה שם איתך כשתזדקני ותחלי ולא תצטרכי להיות לבד למה שלא תמצאי פשוט מישהו לשכב איתו סקס סקס סקס סקס כמה זה מסובך למצוא בעיר הזאת מישהו להזדיין איתו אז עכשיו את רוצה אותו הוא מסעיר אותך ומצית לך את הדימיון אבל אני נותנת לזה גג שבועיים וזה בהערכה נדיבה ואחר כך ייקח לך שנתיים להתגבר על זה ולשכוח כי זה לא נעשה קל יותר עם השנים להפך הלב שלך נעשה רך יותר ופגיע יותר ודווקא בגלל זה חומות ההגנה שלך הולכות ומתקשחות וברור שהוא ישבור לך את הלב לרסיסים בגלל שהוא אמן קשוח ובלתי מתפשר והוא אפילו עוד לא עשה צעד בכיוון שלך הוא נחמד אלייך פשוט בגלל שהוא מחונך היטב וזה מזעזע שזה מספיק בשבילך בכדי לחשוב שיש שם משהו רך מתחת שאת רוצה לחשוף ולגעת בו אבל אני אומרת לך תעזבי את זה שום דבר טוב לא יצמח מזה רק שברון לב חרטה וייסורים עדיף שתשכחי מזה והכי חשוב אל תעשי מעצמך צחוק בזה שתתחילי איתו את טוב אם את חייבת

ואמרת לי אבל זה לא אומר שלא התגעגעתי אלייך. את זו שסיימת את הקשר בינינו. אני לא יכול להאשים אותך, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר. הוא חיבק אותי ונישק אותי ונגע בי וזה היה לי נעים, אבל לא היה לי שום רצון לשכב איתו. הוא לחש תעשי איתי סקס, ואני סירבתי. הוא אמר שהוא מתגעגע לגוף שלי ולשדיים שלי ולסקס איתי כי זה היה הכי נפלא, והיה לי נעים לשמוע את זה בגלל האגו הטפשי שלי, האגו שהרגיש כישלון חרוץ וצורב על זה שכל מה שלא הצליח בינינו קורה עכשיו איתה. ועמדו לי דמעות בעיניים וגוש חונק בגרון בגלל תחושת הכישלון הזאת, למרות שאני יודעת היטב שאני לא רציתי בזה, שזה היה חונק אותי, שזה לא התאים לי, שכשהלכתי הרגשתי שנחלצתי מגורל אכזר ונשמתי לרווחה. ואני לא אשכב איתו יותר גם בגלל שיש לו מישהי אחרת וגם ובעיקר בגלל שאני כבר חתמתי וסגרתי את זה והלכתי משם, ואם אני רוצה סקס ואהבה אני רוצה אותם ממישהו אחר. גם אחרי שמונה או תשעה חודשים בלי סקס חוץ מסקס אוטו-ארוטי אין שום כוח בעולם שיביא אותי לפתוח שוב את מערכת היחסים הזאת ולשכב איתו. אבל אני חייבת להגיד את האמת שהיה רגע שבו הצתת סיגריה והתבוננתי בך מהצד והתנועה הזאת היתה כמו חץ שמפלח אותי לשניים כמו הזין שלך פעם מפני שככה בדיוק התאהבתי בך לפני כך-וכך שנים, איש המרלבורו, בוקרים הם החולשה שלי. זה והחולשה למבט שלך שהיה מאוהב והעריץ את הגוף שלי וזה תמיד חירמן אותי. אז כשחזרתי ממך הביתה אחרי שלא שכבתי איתך התפשטתי מול המראה רק כדי לראות את הגוף שלי שוב. הגוף שלא ראיתי למעשה כל החורף הארוך כי היה כל כך קר להתפשט, והתבוננתי בגוף דרך העיניים שלך וחיבבתי אותו כמו שאני מחבבת אותו תמיד. האובדן של האהבה ושל ההערצה הוא אובדן מכאיב, אבל ככל שעובר עוד זמן מאז שעזבתי אני בסדר עם זה.

5 באפריל ב-5 במאי, יום הולדת חמישים. השוק מלא אנשים. ערב לפני ליל הסדר, חמסין ראשון והתקף אלרגיה, מצאתי פינה לבד בתוך ההמון הסואן. לשאלת המשורר מה עשיתי מן החיים התשובה היא כלום. לא עשיתי שום דבר בעל משמעות, לא חצבתי שום דרכים אל תוך הנצח. החיים שלי דילטנטיים רוב הזמן. הפרספקטיבה היא פרס הניחומים של הגיל, אבל אני בכלל לא בטוחה שיש לי פרספקטיבה. רוב הזמן אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה נקודות עיוורות שזה פלא בכלל שאני מצליחה לראות משהו. כמה תקוות ותוכניות נגוזו עם הרוח. רק לשמור על שפיות במשך חמישים שנה היה הישג ענק. resistance, persistence כמו שרותם היה נוהג לומר. מעניין באמת מה עם רותם, לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן. לפחות חמש או שש שנים. כל כך הרבה אנשים איבדתי בדרך. אני כל כך גרועה בלשמור על אנשים. לפעמים צריך לשחרר את השיחרור, אומר דהרמה החתול. לפני שבוע כשעברתי במדרחוב ביום שישי לפני הצהריים שמעתי מישהי מדברת בנייד שלה והיא אמרה בקול נשבר אני בת שלושים וחמש ולא היה לי יום אחד שמח בחיים שלי. זה שבר לי את הלב. אני לא יכולה להגיד דבר כזה. היו לי ימים שמחים, גם אם אני לא יכולה לכמת את המספר שלהם או החלק שלהם ביחס לימים הנוראים. אז זה לא רק רצף של תקוות וחלומות שנמוגו עם הרוח, לא רק החמצות ושיברונות והחלטות גרועות ומחירים גרועים עוד יותר. וגם אם כן, עצם העובדה שהיו לך החמצות וחרטות ומכאובים ושברונות הם העדות הברורה ביותר לכך שהיו כאן חיים. עלינו לדמיין את סיזיפוס מאושר.

זו המתיקוּת שאחרי שבה אני מחבקת אותו חזק והוא אותי ומסביבנו הכל קופא כאילו אין שם עוד חמישים אנשים שעומדים ומחכים לתחילת ההופעה*. המבטים שלנו ניצתים שוב. עברו שנתיים מאז שהוא לימד אותי לנגן על בס. משהו קרה שם ולמרות שהיתה תקופה באמצע שחשבתי שאולי הכל התרחש בדימיון שלי, היום אני יודעת שזה היה וזה היה אמיתי וחזק ולא יכולנו אלא להתנתק. אני שמחה בשבילו שיש לו חברה. אני שמחה בשבילו שהוא עבר לתל אביב. אני שמחה בשבילו שתיכף הוא מסיים את הלימודים וממשיך לתואר שני בחו”ל. הוא הולך ומתבגר, הוא כבר לא אותו נער שהוא היה רק לפני שנתיים. לעולם לא אצטער על זה שהלב שלי נפתח כך כלפיו, גם אם בסוף זה נחתך בכאב. ביום בהיר מותר לי לאהוב, גם אם אהבתי אותו הרבה יותר מכפי שראוי לאישה בת 48 לחוש כלפי נער בן 24. עכשיו אני יכולה רק לחייך.

 * ההופעה של אשכרה מתים באוגנדה, שאותה אני יכולה לסכם בשלוש מילים: כאוס, בוקה ומבולקה.

אני רוצה לדבר על סקס אצל יאפים עם ג’יפים דווקא בגלל שלקח לי כל כך הרבה זמן לגלות אותו. לחובתי יש להודות שרוב הזמן אני די סתומה. להגנתי אני יכולה לציין שהם מסתירים אותו די טוב. וליתר דיוק, זה לא בדיוק שהם ממש מסתירים אותו, זה פשוט שהריקבון החברתי בשירים שלהם כל-כך מאפיל על כל השאר. וכל השאר זה סקס.

לכן, ברגע הראשון ששמעתי את “עכשיו את תסתובבי על הבטן / לאט, תסתובבי על הבטן” (שק לי בשקר 2) חשבתי ששמעתי לא נכון. רק כמה שניות אחר-כך חילחלה ההכרה (המענגת) ששמעתי לגמרי נכון. ואז הכל התחבר: הבת של הדיקאן שנהנית מסאדו וקוקאין, ואחריה הבת של הבישוף עם הסקס הקולוניאליסטי (מסתבר שהיאפים הם סקס פוליטי; כאילו שיש סקס שהוא לא פוליטי. כיבוש הוא כיבוש!) והדימויים הדי ברורים של הטיפי שלו ומשולש ברמודה שלה.

אלא שסקס אצל היאפים הוא עניין קצת יותר מורכב, ואני חושבת שהמורכבות הזאת קשורה לירושלמיות שלהם. זה סקס ירושלמי – עטוף בשכבות ובחומות של פוריטניות והסתרה ובושה ועוד כמה סוודרים נגד הקור. לא מפתיע שללהקה האחות של יאפים עם ג’יפים קוראים פוריטנים צעירים, ושכדי להוציא את “מוזיקה למזמוזים” הישיר והמפורש, ישי קיצ’לס היה צריך להרחיק לתל אביב ולאמסטרדם.* פיק-אפ סקס סליזי וזול הוא לא צורת חיים כל כך נפוצה בעיר הזאת, ולכן אצל היאפים סקס הוא יותר מין כמיהה וערגה לרגש גולמי וטהור ונוגע גם כשהוא מנוכר וחטוף ומסורבל. ככה אפשר גם למצוא אצלם סובלימציה פואטית כמו “מחוף אל חוף, מתקדם עם הרוח / מרחף על זרמים של תשוקה / אבקן נודד אל הדרך נישא.”

וכמובן, העטיפה:

(אופיר דור, מוטל 2)

אני עוברת על הסט-ליסט של ההופעה שלהם בצוללת ונזכרת בשיר “אהבה אחרי (שקיעה)” – שיר של ישי קיצ’לס מתוך “מוזיקה למזמוזים”, על סיטואציית פוסט-זיון שבה הגבר קם ללכת והוא לא מרגיש כלום. או שני השירים שסגרו את הסט: “בקשר לבשר” ו-BD. בקשר לבשר, צריך לומר שבמקום שיש בו כל כך הרבה ריקבון והתפוררות כמו בשירים של היאפים יהיה גם הרבה סקס: אחרי הכל, כבר למדנו שמין ומוות מגיעים מאותו המקום. ובקשר ל-BD  – בלקסיקון שלי זה קשירה ושליטה (כמו בהתחלה של BDSM).

אני מקווה שהם יופיעו שוב. אני חייבת לראות אותם פעם נוספת, לפני שהם נעלמים שוב לשמונה או עשר או נצח שנים.

* מדריך למבולבלים: יאפים עם ג’יפים היא הלהקה והחזון של דניאל קיצ’לס, אבל משתתף בה גם אחיו, ישי קיצ’לס. פוריטנים צעירים היתה הלהקה והחזון של ישי קיצ’לס, אבל השתתף בה גם דניאל קיצ’לס. דניאל קיצ’לס הפיק (יחד עם אורן להב) את “מוזיקה למזמוזים” של ישי קיצ’לס.

ערן (…) רציתי לראות אותך בסוכות אחרי שלא התראינו – כמה – ארבע או חמש שנים. רציתי לישון איתך ולשכב איתך ולשמוע איתך מוזיקה ולדבר איתך. אבל אתה אפילו לא ענית לי על מייל. ועכשיו פתאום המייל שלך. געגוע ואהבה שהתלקחה. אני מחשבת בן כמה אתה עכשיו ואיך זה קרה אז בינינו. היה איזה לפנות-ערב קייצי אחד שנסענו לראות איזו להקת פאנק באיזה מקום בתלפיות – אחד מאותם מקומות שהיו קיימים להרף עין ונשכחו בן רגע – הבננה אולי? לא חשוב. נזכרתי שחסרים מים באוטו ופתחתי את מכסה המנוע וצילמת אותי ככה, מוסיפה מים למנוע. אני זוכרת שלבשתי באותו יום שמלת קומבינזון בצבע ירקרק ועליה גופייה בצבע בורדו והשיער שלי, שהיה אז הרבה יותר ארוך ופרוע, היה אסוף בקוקו גבוה שאז תמיד צחקתי שהוא נראה כמו אננס או עץ דקל. היום יש לי שיער קצר יותר ויש לי הרבה יותר שערות לבנות. אי אפשר להגיד שלא רואים עליי את סימני הגיל. יש לי קמט ארוך ודק משמאל לזווית השמאלית של הפה והייתי רוצה להגיד שזה קמט של צחוק, אבל כבר כמה חודשים שאני לא זוכרת איך לצחוק. אם תבוא תצחיק אותי? אתמול בערב הייתי באיזו פתיחת תערוכה והופעות בבית ישן וגדול ליד השוק, וחשבתי שאם היית בא היינו יכולים ללכת לראות את זה יחד. זוכר את ההופעות שראינו יחד בסירה ובתלפיות? אחר כך היית נשאר כאן והיינו שוכבים וישנים ביחד ובבוקר היית נוסע חזרה לשפלה. אתמול בסוף הערב ירד גשם שהלך והתגבר ונסעתי הביתה במונית וראיתי את הגשם יורד בחוץ וכאב לי הלב ושרפו לי העיניים כי הרגשתי כל כך לבד. שנים עוברות ואני בטח לא נהיית צעירה. אם יש משהו שהגיל לימד אותי זה שאי אפשר לדחות דברים. אני זוכרת אותך רזה וגבוה וכהה ויפה, ולא היינו מספיק זמן אז ביחד כדי להתאים את הסקס האיטי והעצל שלי עם הסקס המהיר והנחרץ שלך. אני זוכרת שמצצתי לך וגמרת לי בפה ואמרת שזאת פעם ראשונה שלך וחשבתי שזה מטורף שמישהו יכול להגיע לגיל 30 בלי שיהיה לו מין אוראלי. אבל משכת בכתף ואמרת שהחברות הקודמות שלך לא אהבו לעשות את זה וזה עדיין הדהים אותי שיש בעולם בחורות שלא רוצות לעשות מין אוראלי. והיו עוד כמה פעמים, ואינספור שיחות שניהלנו על בוקובסקי וקרואק, ועוד ערב אחד שראינו סרט של גרג אראקי בדי.וי.די, ואחר כך חוץ מכמה שיחות טלפון אקראיות כבר לא התראינו. עברו כבר – כמה – חמש או שש שנים, היום אני כבר קוראת הרבה יותר ספרות רוסית מאשר אמריקאית, ואין לי קוקו פרוע, והשמלה ההיא כבר בקושי עולה עליי, אבל תבוא ואני אקח אותך ונשכב ואחר כך מי יודע.