שבוע רע מבחינה גופנית. אחרי שוך המיגרנה בת שלושת הימים הגיע רצף של לילות עם שינה גרועה. השינה שלי הפכה למסתורין בשבילי. פעם הייתי הולכת לישון וקמה בבוקר. היום אני הולכת לישון ואני לא יודעת כמה פעמים אני אתעורר, לכמה זמן, האם אני ארדם מיד שוב, האם השינה שלי תהיה עמוקה או קלה. אני עומדת על ספו של גיל המעבר וכל הגוף שלי משתנה. השיער שלי מאפיר, יש לי קמטים בצוואר, המותניים שלי מתעבות. אין דרך יפה לתאר את זה, כי זה לא תהליך קל או יפה. קשה לי עם זה מאוד. אין שום דבר שמטריד אותי יותר בימים אלה מאשר ההזדקנות. זו לא בדיוק בגידה של הגוף כי אני לא מרגישה שהוא בוגד בי. להיפך, את כל הכאבים אני מכירה מגיל צעיר מאוד: את המיגרנות מגיל 12, כי הן קשורות למחזור החודשי; את הקיבה העצבנית; את העור הבעייתי; את התגובות האלרגיות החריפות לכל שטות. למעשה, דווקא בגלל שאני מכירה את כל זה מגיל צעיר יש לי חיבה אינטימית מאוד כלפי הגוף שלי. אני אסירת תודה לו ומלאת הערצה על זה שהוא מצליח לעבור את כל זה ולהתאושש כל פעם מחדש. It’s the greatest instrument I’ve ever owned, כמאמר השיר.
אבל זה כן עניין של היכרות מחדש והסתגלות לשינויים והם באמת לא קלים. אני קוראת בלילות את היומנים של וירג’יניה וולף ומשמח ומנחם אותי לגלות שבגיל ארבעים וארבע היא כותבת בדיוק על הדברים האלה וכמה הם קשים. “ראיתי את עצמי – הברק, הגאונות, הקסם, היופי שלי (וכו’ וכו’ – הפמליה שמשיטה אותי קדימה שנים רבות כל כך) – מתמעטת ונעלמת. לאמיתו של דבר איני אלא אישה חדלת אישים קשישה, מרושלת, נוקדנית, מכוערת, גאוותנית, פטפטנית וכושלת.”
אני מרגישה שאני הולכת ונעשית שקופה, עכשיו כשכל הצעירוּת שלי אבדה לעד. מעט היופי שהיה לי, שהיה קשור פשוט לזה שהייתי צעירה, נעלם. אני לא רוצה להתחיל לצבוע את השיער, אני לא רוצה לעשות דיאטה, אני רק רוצה לא להזדקן כל כך, אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי. אני לא יכולה לשאת עכשיו את חברתם של אנשים צעירים, בעיקר לא כאלה בשנות העשרים לחייהם, פשוט בגלל שהנעורים שלהם מדגישים ומחריפים את ההזדקנות שלי. אני רואה את זה בשיעורי יוגה, כשאין לי סבלנות לפטפוטים העליזים וחסרי הדאגה שלהם בסוף השיעור. אני רואה את זה בזה שכבר המון זמן אני לא יוצאת להופעות או לאירועים כי זה גורם לי להרגיש רע עם עצמי ופאתטית. אני מעדיפה להישאר בבית ולהסתגר עם הספרים. אבל מי צריך את כל הידע והשכל וההשכלה הספרותית הזו. אני מעדיפה לעבור לובוטומיה, אם זה רק היה מחזיר לי את הנעורים שלי.
איכשהו אני חושדת שברגע שכל הזוועה ההורמונלית הזאת שנקראת גיל המעבר תחלוף – עניין של שנתיים-שלוש מן הסתם – אני ארגיש הרבה יותר טוב, ולו רק מפני שהדברים יתייצבו ויהפכו להיות מוכרים. אבל כרגע זה כל כך מייסר ומדכדך אותי, ואני לא רואה שום קיצורי דרך בעניין.