הלכתי לראות את “לא” בקולנוע סמדר – הסרט שמגולל את קמפיין משאל העם שניהלו מתנגדי פינושה בצ’ילה ב-1988, קמפיין שהסתיים באופן כמעט לא ייאמן בקץ הדיקטטורה של החונטה הצבאית לאחר 15 שנות שלטון אימים. יש משהו קצת מתעתע בסרט הזה: כמו קמפיין פירסומי בעצמו, הוא מנסה לגרום לצופה להאמין שבאמת הקמפיין הפירסומי – ששם לעצמו מטרה למכור ערכים כמו “חופש” ו”אושר” בדיוק כמו שמוכרים משקה קל, כלומר עם ג’ינגלים קליטים, בחורות יפות, שמש, ים וחיים טובים – הוא שהוריד את החונטה ופינושה מכס השלטון. אבל מספיקה צפייה קצת יותר מדוקדקת בסרט עצמו, ובעיקר בשתי סצינות לקראת סופו, כדי להבין שהמציאות כרגיל, וכדרכה הנלוזה, קצת יותר מורכבת. הסצינה הראשונה שאני מתכוונת אליה היא ההפגנות סמוך ליום משאל העם שפוזרו באלימות וברוטליות על ידי המשטרה, כלומר על ידי הזרוע המבצעת של השלטון. תגובת היתר הזאת שידרה פחד אמיתי, וסביר להניח שיצרה גם רתיעה ודחייה גדולה מאוד בקרב ציבור המצביעים ביחס להמשך השלטון הכוחני והטוטליטרי של הרודן. הגורם השני הוא הלחץ הבינלאומי וההכרה בכך ששלטונו של פינושה אינו לגיטימי, ויותר מזה: הכרה כזו מצד כמה מן הגנרלים הבכירים בקרב החונטה עצמה, גנרלים ששאפו בעצמם להחזיר את הדמוקרטיה לצ’ילה. כשהולכות ומתבררות תוצאות האמת של משאל העם מנסה פינושה בניסיון נואש אחרון לזייף ולעוות אותן; אלא שמפקד חיל האוויר מתנער ממנו ומודיע קבל עם שהחונטה מקבלת את תוצאות המשאל שפירושן לא להמשך הדיקטטורה.
כל אחד יכול לגזור מזה את המקבילות האקטואליות ומוסר ההשכל שהוא רוצה לגזור. אחד הדברים הנחמדים בסרט היה כשאולם מלא גיחך בבוז מול המסך כשנשמעו סיסמאות מוכרות כגון “הנס הכלכלי” של צ’ילה (כידוע, לא רק שבהפיכה הצבאית של פינושה היה מעורב מימשל ניקסון וה-CIA, אלא ש”נערי שיקגו” מבית מדרשו של מילטון פרידמן הם שעיצבו את הכלכלה החדשה של צ’ילה ברוח השוק החופשי והניאו-ליברליזם שהתחיל אמנם בצמיחה גדולה, אבל הסתיים במיתון, אבטלה ופערים אדירים בין שכבה דקה של עשירים ושכבה הולכת ומתרחבת של עניים), והניסיון להפחיד ולתייג כל מתנגד משטר כקומוניסט/מרקסיסט/טרוריסט.
כשיצאתי מהסרט המשכתי ישר להפגנה בכיכר צרפת. לא היו שם הרבה אנשים, אני מעריכה שמשהו כמו 300 – 400, ברובם אנשי מר”צ, דעם והתנועה הירוקה (בעיקר בשל הקשר לסוגיית הגז, התמלוגים, הון-שלטון וכד’). בפתח קיץ 2013 אני מרגישה אמביוולנטית לגבי התחדשות ההפגנות. עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה אפילו שבא לי ללכת להפגנה. לא, זה לא מדויק: יהיה מדויק יותר לומר שהלכתי להפגנה למרות שממש לא בא לי. אני לא מסוגלת לשמוע יותר את אותן סיסמאות. אבל בין הדוברים בהפגנה הקטנה הזאת היתה ויקי וענונו שנשאה נאום שובר לב ומרסק. היא אמרה שכל מה שהיא רוצה זה ללכת הביתה, שכבר שנתיים היא חוטפת מכות משוטרים ושנתיים שהיא מנסה לעזור לאנשים שנזרקים מהבית לרחוב, והיא מרגישה ששום דבר לא קורה ושום דבר לא משתנה. התחושה הזאת של קיר עבה שאפילו לא נסדק, של גלגול האבן מחדש במעלה ההר, של טיפוס במעלה מפל המים היא תחושת התיסכול הגדולה ביותר שלי. אם הפגנות המונים של שנתיים מסתיימות במינוי של האדם האחרון המתאים לתפקיד שר אוצר – המינוי המעוות והחולני ביותר בערך מאז שקליגולה מינה את הסוס שלו לסנאט הרומי – אז המדינה הזאת באמת מעוותת וחולה. אני לא מרגישה שום חשק או מוטיבציה לחזור לרחובות להפגין, בטח שלא בעוד הפגנות שקטות ומנומסות ונחמדות. מצד שני, איזו זכות יש לי לייחל להפגנות אלימות אם אני בעצמי לא מוכנה להיפגע או להיעצר בהפגנות. כל מה שאני יודעת הוא שכל עוד ויקי וענונו ממשיכה להיאבק אין לי כנראה גם שום זכות מוסרית להשאיר אותה לבד. המאבק שלה הוא המאבק שלי.
