הלכתי לראות את “לא” בקולנוע סמדר – הסרט שמגולל את קמפיין משאל העם שניהלו מתנגדי פינושה בצ’ילה ב-1988, קמפיין שהסתיים באופן כמעט לא ייאמן בקץ הדיקטטורה של החונטה הצבאית לאחר 15 שנות שלטון אימים. יש משהו קצת מתעתע בסרט הזה: כמו קמפיין פירסומי בעצמו, הוא מנסה לגרום לצופה להאמין שבאמת הקמפיין הפירסומי – ששם לעצמו מטרה למכור ערכים כמו “חופש” ו”אושר” בדיוק כמו שמוכרים משקה קל, כלומר עם ג’ינגלים קליטים, בחורות יפות, שמש, ים וחיים טובים – הוא שהוריד את החונטה ופינושה מכס השלטון. אבל מספיקה צפייה קצת יותר מדוקדקת בסרט עצמו, ובעיקר בשתי סצינות לקראת סופו, כדי להבין שהמציאות כרגיל, וכדרכה הנלוזה, קצת יותר מורכבת. הסצינה הראשונה שאני מתכוונת אליה היא ההפגנות סמוך ליום משאל העם שפוזרו באלימות וברוטליות על ידי המשטרה, כלומר על ידי הזרוע המבצעת של השלטון. תגובת היתר הזאת שידרה פחד אמיתי, וסביר להניח שיצרה גם רתיעה ודחייה גדולה מאוד בקרב ציבור המצביעים ביחס להמשך השלטון הכוחני והטוטליטרי של הרודן. הגורם השני הוא הלחץ הבינלאומי וההכרה בכך ששלטונו של פינושה אינו לגיטימי, ויותר מזה: הכרה כזו מצד כמה מן הגנרלים הבכירים בקרב החונטה עצמה, גנרלים ששאפו בעצמם להחזיר את הדמוקרטיה לצ’ילה. כשהולכות ומתבררות תוצאות האמת של משאל העם מנסה פינושה בניסיון נואש אחרון לזייף ולעוות אותן; אלא שמפקד חיל האוויר מתנער ממנו ומודיע קבל עם שהחונטה מקבלת את תוצאות המשאל שפירושן לא להמשך הדיקטטורה.

כל אחד יכול לגזור מזה את המקבילות האקטואליות ומוסר ההשכל שהוא רוצה לגזור. אחד הדברים הנחמדים בסרט היה כשאולם מלא גיחך בבוז מול המסך כשנשמעו סיסמאות מוכרות כגון “הנס הכלכלי” של צ’ילה (כידוע, לא רק שבהפיכה הצבאית של פינושה היה מעורב מימשל ניקסון וה-CIA, אלא ש”נערי שיקגו” מבית מדרשו של מילטון פרידמן הם שעיצבו את הכלכלה החדשה של צ’ילה ברוח השוק החופשי והניאו-ליברליזם שהתחיל אמנם בצמיחה גדולה, אבל הסתיים במיתון, אבטלה ופערים אדירים בין שכבה דקה של עשירים ושכבה הולכת ומתרחבת של עניים), והניסיון להפחיד ולתייג כל מתנגד משטר כקומוניסט/מרקסיסט/טרוריסט.

כשיצאתי מהסרט המשכתי ישר להפגנה בכיכר צרפת. לא היו שם הרבה אנשים, אני מעריכה שמשהו כמו 300 – 400, ברובם אנשי מר”צ, דעם והתנועה הירוקה (בעיקר בשל הקשר לסוגיית הגז, התמלוגים, הון-שלטון וכד’).  בפתח קיץ 2013 אני מרגישה אמביוולנטית לגבי התחדשות ההפגנות. עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה אפילו שבא לי ללכת להפגנה. לא, זה לא מדויק: יהיה מדויק יותר לומר שהלכתי להפגנה למרות שממש לא בא לי. אני לא מסוגלת לשמוע יותר את אותן סיסמאות. אבל בין הדוברים בהפגנה הקטנה הזאת היתה ויקי וענונו שנשאה נאום שובר לב ומרסק. היא אמרה שכל מה שהיא רוצה זה ללכת הביתה, שכבר שנתיים היא חוטפת מכות משוטרים ושנתיים שהיא מנסה לעזור לאנשים שנזרקים מהבית לרחוב, והיא מרגישה ששום דבר לא קורה ושום דבר לא משתנה. התחושה הזאת של קיר עבה שאפילו לא נסדק, של גלגול האבן מחדש במעלה ההר, של טיפוס במעלה מפל המים היא תחושת התיסכול הגדולה ביותר שלי. אם הפגנות המונים של שנתיים מסתיימות במינוי של האדם האחרון המתאים לתפקיד שר אוצר – המינוי המעוות והחולני ביותר בערך מאז שקליגולה מינה את הסוס שלו לסנאט הרומי – אז המדינה הזאת באמת מעוותת וחולה. אני לא מרגישה שום חשק או מוטיבציה לחזור לרחובות להפגין, בטח שלא בעוד הפגנות שקטות ומנומסות ונחמדות. מצד שני, איזו זכות יש לי לייחל להפגנות אלימות אם אני בעצמי לא מוכנה להיפגע או להיעצר בהפגנות. כל מה שאני יודעת הוא שכל עוד ויקי וענונו ממשיכה להיאבק אין לי כנראה גם שום זכות מוסרית להשאיר אותה לבד. המאבק שלה הוא המאבק שלי.

צ’ינקו דה מאיו ב-5 במאי (או להיפך). 1 במאי ואני מתחילה לחפש עבודה (כמה מדכדך). 7 במאי ואני הולכת לראות את ההצגה “מוסררה” (כותרת משנה: הפנינג תיאטרון בהשראת הפנתרים השחורים) של תיאטרון פסיק בבית מזי”א. יש מעט מאוד מקומות בעיר הזאת שהשם שלהם מהלך עליי כל כך הרבה קסם, על גבול הכישוף, כמו מוסררה. מוסררה מון אמור, השכונה ותושביה וההיסטוריה שלה והסמלים שלה. ועל אף שסיפור הפנתרים השחורים הוא כבר מוכר וידוע ומתועד ומכובד, אני אף פעם לא נלאית מלשמוע אותו שוב.

musrara_poster

גיבורי ההצגה הם ארבעה צעירים תושבי השכונה, שבתחילת שנות ה-70 היא שכונת-תפר מוכת עוני, הזנחה ותחנות סמים: אייבי ליבראטי, פרוספר מלול, יעיש בוזגלו ואתי “כפרה”, אחותו הקטנה והיפה. למרות שבתוכניה מוצהר במפורש כי “לדמויות אין קשר למציאות” (כן, בטח), כל אחד יכול לפרק ולהרכיב מחדש את הדמויות על בסיס סיפוריהם של סעדיה מרציאנו, צ’רלי ביטון, ראובן אברג’יל, איילה סבאג וחבריהם למאבק. ויש גם עיתונאי בשם גרשון ויגודסקי, שמקוטלג בהצגה תחת “אשכנזים טובי לב” – לרוב מצפניסטים-מצפוניסטים שחוש הצדק שלהם הציב אותם לימין (או לשמאל) הפנתרים – שמביא את מאבקם לתודעת הציבור הרחב. לא נפקד מקומם של גולדה, המשטרה, השב”כ ושאר כוחות המימסד, שראו בפנתרים גורם חתרני מסוכן ועשו הכל (וכנראה גם הצליחו) כדי לקרוע אותם מבפנים.

ואולי לא לגמרי הצליחו. עובדה שהסיפור של הפנתרים ושל מוסררה מהדהד בעוצמה כזאת עד היום, עמוק לתוך כל המחאות החברתיות מאז ועד בכלל.

תיאטרון הוא לא אחת מצורות האמנות שיוצא לי לפקוד לעיתים קרובות, בטח לא תיאטרון קלאסי ממוסד שלא ממש מדבר אליי. אבל פה ושם יש דברים חריגים ויוצאי דופן – הדוגמה שעולה לי תמיד בראש היא ההצגה “לייקה: נבואות והספדים”, שראיתי לפני שנתיים בערך, והיתה אחת מעבודות האמנות הטובות ביותר, היפות ביותר, והנוגעות ללב ביותר שראיתי אי פעם. במקרה של “מוסררה” ושל תיאטרון פסיק, שהוא תיאטרון עירוני-קהילתי קטן, זו היתה הצגה מחשמלת, עם קאסט של שישה שחקנים שביצעו לפחות כפול תפקידים, יחד עם מוזיקה חיה על הבמה (הרכב של גיטרה-בס-תופים שסיפק את הפסקול), תפאורה, אביזרים, קטעים מוקלטים, וידאו ארט ועוד.

בערב, בדרך לתיאטרון מזי”א, ראיתי פתאום שקפה טעמון נסגר. עוד מוסד מיתולוגי שנסגר בעצם הימים האלה. מה יישאר כאן אחרי בית המוזיקה, האוזן השלישית, טעמון ומי יודע מי הבא בתור? אני זוכרת איך היינו חולפים בתור תיכוניסטים בשנות ה-70 על פניו של טעמון ולא מסוגלים להיכנס פנימה מפאת היראה. זה היה המקום שישבו בו אנשים שהיו בעינינו ענקיים: הפנתרים, המצפניסטים, אריה בובר, המורה שלנו להיסטוריה (שהיה מגיע לבית הספר במונית והיינו צוחקים על התודעה הקומוניסטית שלו), דנה, המורה שלנו לספרות. שנים רבות אחר כך כבר יצא לי לשבת פעם או פעמיים בטעמון, אבל זה כבר לא היה המוסד ההוא. חלק מהאווירה של אז נשמר בבית הקפה של עובד, כמה מטרים משם, וסביר להניח שבגלל זה אני כל כך מחבבת אותו. מנחם אותי לדעת שאת בית הקפה קנה ויפתח באיזשהו גלגול מחודש יהודה אסלן, שהוא איש שאני מעריכה ומחבבת מאוד. אני מעריכה ומחבבת מאוד כל אחד שמצליח להחזיק בעיר הזאת כבר שנים בית קפה שפתוח בשבת.

בכניסה לתל אביב ירד גשם, מה שגרם לי לא לרדת בגשר לה גווארדיה כרגיל אלא להמשיך לתוך התחנה המרכזית. הדבר הראשון שאני מחפשת לקנות זו מטריה. כמובן שברגע שאני יוצאת החוצה ללוינסקי אני מגלה שהשמיים הפסיקו לדלוף, אם כי עדיין מעונן. אני הולכת ברחוב לוינסקי עד העלייה ושם אני מחפשת את קו 25 או 125 שייקח אותי ארבע או חמש תחנות עד יפו. מצחיק עד כמה העיר הזאת קומפקטית וקלה להתמצאות באופן מגוחך כמעט. הסתובבתי ביפו, בשוק הפשפשים, לפני שבועיים עם י’, אבל כשאת מסתובבת עם מישהו את פחות שקועה במה שאת רואה ויותר עסוקה בהקשבה ובשיחה. בגלל שנראה היה לי שהיו שם דברים שחיבבתי, חזרתי לכאן הפעם שוב. לבד.

נחמד שמערכת הכריזה באוטובוס מודיעה על דרך סלמה ולא על דרך שלמה. השלמה עם ההיסטוריה הערבית של האיזור היא בסיס טוב. הבניינים כאן נראים כמו סרייבו 1992. כל האיזור הזה של דרום-דרום תל אביב נראה כמו אחרי הפצצה או אחרי אסון טבע או אחרי איזשהו אסון. נראה שהקטסטרופה כבר כאן, במיוחד כשהשמיים אפורים ונמוכים וגשם כבד עומד לרדת. אני יורדת בשדרות ירושלים ומדלגת מעל שלולית מי אפסיים ישר לתוך קפה בן זומא. אני יושבת בחוץ על הפוך ועוגיות עם טעם של ציפורן והל ופיסטוקים ומי ורדים. נחמד כאן מאוד על גדת השדרה, השדרה הרחוצה עם העצים הענקיים וכל מאפיות הבורקס והממתקים הערביים.

רוב החנויות בשוק הפשפשים הן כבר ממוסדות ובורגניות אבל כמה מהן עוד שומרות על הד עבר קצת מסתורי ומבולגן. אני נכנסת לחנות שיש בה בעיקר סרוויסים ופורצלנים אבל גם ציוד להטבעת תקליטים וכלובים עם ציפורי שיר וגם קצת נעליים משומשות בחצר. מהסרוויסים אני בעיקר מוקסמת מסט יפני ומסט מתוצרת נעמן שפעם היה סטנדרטי בכל בית בשנות השבעים ומי היה מאמין אז שהצלחות שפעם חשבנו שהן מכוערות יהפכו לפריט וינטג’ נכסף. אני נכנסת לעוד כמה חנויות דומות, ונזכרת בברונו שולץ שקרא להן, באחד מהדימויים היפים ביותר שאני מכירה בספרות, חנויות קינמון.

בלילה שכזה אין לשער שתוכל ללכת ברחוב פודוואלנה או בכל רחוב אחר מאלה הרחובות האפלים שהם הצד ההפוך, כעין ביטנות של ארבעת קווי הכיכר, מבלי להיזכר שבשעה מאוחרת זו פתוחות עדיין לעיתים אי-אלו מאותן החנויות המשונות והמפתות שבימים כתקנם נוהגים לשכוח את דבר קיומן. אני מכנה אותן חנויות קינמון בשל הטפטים הכהים בצבע קינמון שהן מרוצפות בהן. הפנים המואר קלושות, הכהה והחגיגי שלהם, מעלה ריח עמוק של צבעים, לכה, קטורת, ניחוחות של ארצות רחוקות וחומרים נדירים. יכולת למצוא שם אש בנגאלית, קופסאות קסמים, בולים של ארצות אבודות זה כבר, מדבקות סיניות, תבלין הודיים, שרף ממאלאבר, ביצים של חרקים אקזוטיים, תוכיים, סלמנדרות חיות ושלדגים מיובשים, שורש הדודאים, מנגנונים נירנברגיים, הומונקולסים הנתונים בעציצים, מיקרוסקופים ומשקפות, ומעל לכל ספרים נדירים ומיוחדים, כרכים נושנים המלאים תחריטים מופלאים ומעשיות מהממות.

נישא על כנפי התשוקה לבקר בחנויות הקינמון סטיתי לרחוב המוכר לי וטסתי יותר משהלכתי, מקפיד שלא לטעות בדרכי.

בכיכר פורשים הרוכלים את אוצרות הסידקית שלהם על הארץ. על חנויות המעצבים והחנויות החדשות אני פוסחת. מחוץ למספרת שאפה אני חוככת בדעתי – בשערי – אם להסתפר, אבל אני לא בטוחה שאני כבר בנויה לתת אמון במספרה אורגנית. אני יושבת על הספסל שלפני המספרה ובוהה בבניין הלבנים הישן שממול, שיש לו תריסי עץ תכולים ובחזיתו צומח עץ תאנה עתיק ענק.

אני חושבת על י’ שעבר לכאן מירושלים, ואני חושבת על זה שיפו לא נראית ולא נשמעת ולא מרגישה בכלל כמו תל אביב. היא עיר אחרת לגמרי. ואני נזכרת ששמעתי פעם את גילי הנער אומר למישהו שהמקום היחידי בתל אביב שבו ירושלמים מרגישים בבית זו יפו. כמעט בלי שאני הרגשתי הגעתי לקפה יאפא. אני מאבדת תחושה של זמן כשאני יושבת שם עם תה לואיזה וספרי שירה. כשאני יוצאת, השמש כבר קופחת מרום הרקיע ונעשה חם. קשה להאמין שבבוקר ירד גשם. אני הולכת חזרה לשדרות ירושלים ומגלה את הבניין ההיסטורי של תיאטרון אלהמברה. שוב סלמה העלייה לוינסקי והתחנה המרכזית. קו 405 מחזיר אותי לעיר שעל ההר ואני נזכרת ששוב לא הגעתי עד הים. בפעם הבאה. מהתחנה המרכזית אני הולכת ברגל דרך גן סאקר ועמק המצלבה – קצת טבע עירוני אחרי יום ברחובות מפוייחים מנקה לי את הראש והריאות – ובפילבוקס אני עולה לכיוון גינת ברודי ואני שוב בבית.

***

הרבה שבתות אני מבלה בעיר המזרחית. כשהעיר המערבית נחנקת מכובד השכינה, בעיר העתיקה הכל חי ורועש וגועש ומבעבע וצבעוני. לסלאח א-דין יש את חנויות הקינמון שלו, וכשיש לי סבלנות וכוח אני מטפסת במעלה הרון אל-רשיד אל המאפיה הקטנה של זלטימו, וקונה כמה עוגיות ממולאות תמרים ואגוזים שכל אחת מהן עטופה בנייר מרשרש כמו תכשיט יקר. בצדק. אני משוטטת בין שער שכם לשער יפו. קפה אני שותה קרוב לשער החדש, יש שם ליד בית ספר לנערות ולנערים שאפשר לראות שהם באים מבתים בעלי אמצעים. כאלה שמסוגלים לקנות לילדיהם חינוך והשכלה קצת מעבר למה שנגזר על אחרים מעבר לקווים האלה. בפעם האחרונה שהייתי שם התאספו כמה נערים עם אופניים שנראו בדיוק כמו מקביליהם ממערב, עם אותן תספורות אופנתיות דמויות מוהוק, ואותם בגדים ונעליים, אותה שפת גוף ועישון סיגריות והבעה כללית של נערים מתבגרים. בעל בית הקפה הכין להם קרפים עם ממרח נוטלה, אחד מאבות המזון של נערים מתבגרים בכל מקום. עברו שם שלושה או ארבעה פאנקיסטים שאני מזהה ממערב העיר, והנערים האלה ניסו למשוך את תשומת לבם ולשאול אותם באנגלית מאיפה הם. אפשר היה לראות שהם מוקסמים. אבל הפאנקיסטים סובבו ראש וזקפו חוטם והמשיכו ללכת בלי להעיף מבט אחד נוסף. הלב שלי התכווץ בצער ותחושה כבדה של החמצה. כשקמתי משרפרף הקש שבסמטה הרגשתי כמו הרבה פעמים בעיר הזאת שאני יושבת על סכין גילוח.

חופש פסח ואני נמלטת מעיר אחת לעיר שנייה. צפוף ופקוק בכל מקום, אבל על גשר לה גווארדיה עיר המפלט מקדמת את פניי בריח ים משכר, ובנייני הכרום והזכוכית משקפים את מסע העננים בשמיים. המסע הרגלי שלי מכאן לתוככי העיר עובר דרך בנייני הכוח שלה אבל מסתיים בפוסט-אפוקליפסה שהיא רחוב אלנבי. הבניינים ברחוב הזה מעידים שהקטסטרופה כבר התרחשה, אבל גם במצבם הפוסט-טראומתי הם משמרים לא מעט מזוהר עברם. ברחוב הירקון הבתים הישנים והנמוכים אכולים ומתפוררים מקצף גל ועננה ומלח ויוד והחצרות מוזנחות.  אני יושבת בקפה שלג (בדרך אל הים) וצופה אל שני הדקלים באופק ופרוסת הים שבקצה הרחוב שאליהם מובילה הגאולה, גאולה ים תיכונית ובית קפה לבנטיני שדומים לו נמצאים בוודאי גם ביפו, ביירות, אלכסנדריה, תוניס, אלג’יר. אני שותה קפה ובוהה בצמרות העצים המתנועעות ברוח. הרחק מההמון הסואן ברחוב קינג ג’ורג’ מוביל טשרניחובסקי אל גן מאיר מעברו השני, ואני חוצה אותו מתחת לפיקוסים הענקיים וחושבת על זה שהחשיפה הכמעט יחידה שלי לטבע היא דרך טבע עירוני בלבד.

באחד מימי שלישי האחרונים מוסה אסף אותי בערב ונסענו צפונה לקיבוץ. מהנסיעה הזאת אני זוכרת את כביש שש חותך דרך הצפיפות של מרכז הארץ וקלקסיקו בנגן הדיסקים. בלילה התחיל לרדת גשם שוטף והוא דפק ודפק על גגות הקיבוץ ואני התכרבלתי עמוק בתוך השמיכה החמה בספה הנפתחת שעודד ואסתר, בני דור הוותיקים, הציעו לי. בבוקר חיבקתי את כוס הקפה בחוץ, עם ריח האדמה והגינות הרטובות, שמיים תכולים לבנים ואוויר פריך מניקיון. נסעתי עם מוסה לראות מרבדי תורמוסים פורחים בסגול, כלניות אחרונות שסיימו את פריחתן, חוטמיות זיפניות, פשתה ואחירותם. חצינו ברגל שדה חיטה ומוסה אמר שאיוושת הרוח בשיבולים היא הצליל המושלם בעולם. לפני כן עצרנו לקפה בקניון המסחרי שבעיר המחוז ובזמן שמוסה עבד על הלפ-טופ ואחר כך הלך לפגישה, אני ישבתי ובהיתי בצלע ההר המוריק שממול ובנערות הפרובינציה היפות והעצובות, שכמו בית הקפה הרשתי הזה היו חפות מכל פוזה אורבנית. אז הבנתי עד כמה אני לא מכירה בכלל את הארץ הזאת ואת תושביה, כי בין שתי הערים שבהן אני מסתובבת, שתיהן לא מייצגות כלום.

ביום שישי בצהריים אחרי שחזרתי הלכתי לאוגנדה, כי ניגנו שם כמה להקות בצהרי היום וזה משהו שלא עשיתי המון זמן. זה היה החמסין הראשון של סוף החורף אבל בסמטה המוצלת עדיין היה קריר ונעים והיו הרבה אנשים והפתיע אותי שיש עוד פרצופים שאני מזהה. האוריונז ניגנו סרף מעולה. הם קרויים אולי על שם קבוצת כוכבים, אבל הם באים מהים, כך הם אומרים. בפינה הזאת של הים התיכון הגלים רדודים אבל החלומות גבוהים, ואין כמו לשמוע סרף בעיר שיש בה רק הרים.

היה לי חשק עז ללכת לקנות דיסק. עם התשוקה הזאת התעטפתי במעיל וצעיף וכפפות ויצאתי אל מרכז העיר. היה קר, רק שש או שבע מעלות מעל האפס, ולא היו הרבה אנשים ברחובות למרות שהיה יום שישי. זה דווקא שימח אותי. נכנסתי לבית הקפה של עובד, שלמרות שהוא נמצא על קינג ג’ורג’ הסואן הוא קטן ושכונתי והכי נעים שיש, במיוחד בשלב שבו נמאס לי מבתי קפה סטודנטיאלים, היפסטריאלים, קומונאליים וכו’. עובד לא היה, אבל היו שני עובדים אחרים שלו, הבריסטה הצעיר הגבוה והטבח המבוגר, הנמוך והחייכן. לקחתי עיתונים וקפה והתיישבתי. היה שם זוג לא צעיר, כלומר בטח בגילי, עם כלב שחור גדול וחברותי שהשתטח על רצפת בית הקפה וכשכש באוזניים ובזנב. מהמטבח עלו ריחות של חביתה עם בצל והטבח הביא להם סלט קצוץ דק ולחם וטחינה סמיכה ואמיתית. אני הסתפקתי בקפה, עירסלתי אותו ובהיתי החוצה. ברקע היתה מוזיקה שנשמעה לי ערבית עם גיטרה ספרדית, אולי משהו מצפון אפריקה. חשבתי לעצמי שאני צריכה לקרוא את הספר של רפרם. צימצמתי עיניים ושקעתי באחת ממדיטציות בתי הקפה שלי. את האפור הרך בחוץ חצו מדי פעם כתמי צבע. הירוק של האוטובוסים החולפים. נערה עם שיער ורוד. נערה עם שיער סגול. צעיפים כרוכים לצווארי אנשים. כובעי צמר עם כיסויי אוזניים ופונפונים. אנשים מטיילים עם כלבים שעטופים במין שמיכה סקוטית משובצת. כמה זמן המקום הזה של עובד כבר קיים, אני מנסה להיזכר, ואיך זה שאף פעם לא כתבתי עליו. אולי דווקא בגלל שהוא כל כך קבוע ויציב וקלאסי ולא אופנתי. כשאני יושבת שם לפעמים בבקרים באמצע השבוע רוב הלקוחות הם פקידים ועורכי דין מהמשרדים שמסביב. עובד מכיר את כולם בשם ויודע איזו ארוחת בוקר להגיש לכל אחד מהם. הוא מדבר איתם על כותרות העיתונים ומשחקי כדורגל וענייני דיומא. הוא תמיד נראה לי כמו אחד מהפנתרים השחורים, או שאולי זו הקירבה לטעמון שמבלבלת אותי. אבל הוא באמת נראה כמו פנתר שחור, עובד. בינתיים נכנס עוד מישהו שנראה כמו אינטלקטואל צעיר, הוא מזמין קפה ומתיישב ופותח ספר. בחורה צעירה נכנסת בסערה ומטילה את עצמה בחיבוק על הבריסטה. זוגות, זיווגים. פעם, לפני המון זמן, כשרק התגרשתי, הפריע לי שכל העולם מסביב נראה כמו תיבת נוח מזויינת. היום אני אדישה לזה. וחוץ מזה רציתי לקנות דיסקים.

כל כך הרבה ימי שישי אפורים וקרים בצהריים בילית בחיפוש אחרי תקליטים ודיסקים לבלות איתם את השבת. עוד מגיל 15 או 16, ומתי זה היה, באמצע שנות ה-70, כשפיקדילי נפתחה ברח’ ש”ץ ובבן יהודה היו ספיר ורון-דלית, וגם רח’ ש”ץ וגם בן יהודה עוד לא היו מדרחובים ונסעו בהם מכוניות. שנים אחר כך את זוכרת את יום שישי הגשום ההוא, בחורף של 1993, שחמקת למצוא מחסה בפיקדילי ויעד התחיל לדבר איתך, יעד, שנמצא היום בבית המוזיקה ולפעמים את הולכת לשם, אבל אז הוא היה כל כך צעיר ועם תלתלים בלונדיניים עד אמצע הגב, כך שברור שהיה לך קראש עליו, וככה הוא מכר לך את כל הדיסקים של שנות התשעים שלך שמזמן כבר עברו לחדר של עומר כי מי יכול לשמוע את זה היום חוץ ממנו ומהחברים שלו שחושבים שאיזה מגניב זה שאמא שלו שמעה את הדברים האלה. או ימי שישי גשומים שהיית יוצאת מהעבודה – בתקופה שעבדת גם בימי שישי – והיית הולכת לקנות דיסקים של ג’אז בחנות של טאוור שהיתה אז ברחוב הלל. עופר עבד שם, ואחר כך הוא הצטרף ליורם בבאלאנס, במעלה רחוב ש”ץ, באלאנס שהחליפה בהתחלה את בית התקליט, שתי חנויות מעל פיקדילי, שעבדו בה אלי ויואב, ואז זה היה רק מסדרון צר וארוך ובקומה השנייה איזה בחור אנגלי (או סקוטי?) מכר תקליטי ג’אז, ולכן בחלון הראווה היה וילון קטיפה בורדו כמו בטווין פיקס וסקסופון גדול מוזהב והשלט Mo’ Jazz. אחר כך באלאנס עברה לחנות מרווחת יותר עוד שתי חנויות למעלה, וכשהיא נסגרה החליפה אותה מספרה ואז גלריה ואז מסעדה והיום יש שם מעדנייה.

כי ככה זה כשאת חיה בעיר אחת כל כך הרבה שנים, את מכירה את כל מוכרי התקליטים ואת כל השכבות הגיאולוגיות שלה, כמו שקף על שקף. את יודעת שמתחת למה שהוא עכשיו חנות הנעליים של שש – שש-שוּז כמו שקוראים לה בחינניות – היתה פעם חנות הספרים בית הלל של חוה, שהיתה הקשישה הכי מקסימה ומצחיקה שהכרת ותמיד אמרת שכשתהיי זקנה את רוצה להיות כמוה. וכשבן יהודה עוד היה כביש עם מכוניות ולא מדרחוב, היתה שם חנות ספרים בשם פרידמן בקומה השנייה של הבניין שיש בו היום את חנות הפרחים, והיו שם ספרי אמנות שלא יכולת להרשות לעצמך בדמי הכיס שלך כתיכוניסטית, וייחלת ליום שבו יהיה לך אוסף גדול של ספרי אמנות. ובסמטה הקטנה שליד, להרף עין קצר לפני כמה וכמה שנים, דודו שגם עבד עם יעד בפיקדילי פתח את פרוזאק, שהיתה חנות הדיסקים הכי קטנה בעולם. היום הוא עובד בתו השמיני. וכשאת עולה מרח’ שמאי לרח’ הלל, את יודעת שבמה שהוא היום סטודיו לאיפור ולפני כן חנות הנעליים שופרא, היתה פעם חנות הגלידה של בן אנד ג’רי. כמו שלפני נאדי היה קפה בלייזר. ולפני קפה בצלאל היתה חנות נעליים וחנות מכשירי חשמל וקפה קטן אחר שאת השם שלו את כבר אפילו לא זוכרת, אולי פשוט קראו גם לו קפה בצלאל. ובכל פעם שאת עוברת ברחוב נרקיס את זוכרת שבצריף האבן הקטן בחצר האחורית של בית התפילה הבפטיסטי היה הגלגול הראשון של קפה פרדיסו, זה שהחרדים זעמו ומחו והפגינו מולו כל שבת בצהריים. זה היה כבר אחרי ההפגנות הגדולות של פתיחת בתי הקולנוע בשבתות, בימים שהסינמטק עוד היה בבית אגרון וכמה סרטים ראית שם כשהיית בתיכון ובתחילת הצבא.

בסופו של דבר, את חושבת, כשאת מתהלכת בצהרי שישי אפורים וקרים בדרך לקנות דיסק, וכשיחד איתך הולכות עוד חצי מיליון רוחות רפאים וזה לא מפריע לך, רוחות רפאים יכולות להיות דווקא חברה נעימה מאוד, במיוחד בימי חורף סגריריים – מה זה משנה באיזו עיר חיית, כל עוד היא היתה מספיק גדולה כדי לספק לך חנויות תקליטים וחנויות ספרים ובתי קולנוע ובתי קפה. ערים גדולות, בסופו של דבר, הן ממילא כמו תלים של נמלים, מה כבר ההבדל הגדול בין תל אחד למשנהו ובין הנמלים האלה לנמלים האחרות. זה רק עוד תל של נמלים.  וככה את מגיעה בסוף לתו השמיני, ומוצאת את מה שבאת בשבילו: את Badlands של Dirty Beaches.

אלה הימים הכי טובים, הכי יפים, הכי נעימים לשוטט בתל אביב. זו העונה שלה. ככה יוצא שכבר כמה שבועות שאחת לשבוע בערך אני יוממת בעיר שעל אף ההיכרות רבת-השנים שלי איתה, היא לא העיר שלי. היא לא טבועה בי, לא חייתי בה אפילו עונה, אני לא יודעת איך משתנה בה האור במעבר מהקיץ לסתיו, איך נראים הרחובות שלה לפנות בוקר, איזה מקומות הם של המקומיים ולאן עפים הברווזים כשהאגם קופא. כל הדברים הקטנים האלה שהם הלחם והחמאה של מרקם החיים שמוכר לי כל כך בעיר שבה אני חיה כל כך הרבה שנים, שמחברים אותי לאוויר ולאדמה המקומית. בדיוק אותם דברים הופכים אותי לקלולסית מוחלטת כשאני מנסה לגזור תובנות מתוך שוטטויות בעיר זרה. אלה תובנות חסרות ערך וריקות, כאלה של תייר מזדמן שלא מכיר את כל המורכבויות וכל הרגישויות וכל ההיסטוריות וכל השכבות. אלה היקסמויות שלרוב הן שטחיות ומכל הסיבות הלא נכונות. הן תמיד מזכירות לי את המוני התיירים שגודשים את שוק מחנה יהודה ויוצרים פקק תנועה ליד מלך החלבה: כאילו, חלבה, מה נסגר אתכם; תרגיעו.

אז ככה אני משוטטת בתל אביב ומשאירה את חוט המחשבה להשתרך הרבה אחרי הרגליים הפוסעות.אני כמעט אף פעם לא מצפינה מעבר לאיזור הבימה-דיזנגוף סנטר, מה שאומר שאני מסתובבת בעיקר בחלקים המרכזיים והדרומיים של העיר. יש כמה נקודות שתמיד יופיעו במפה הפרטית שלי: רחוב הרכבת/יהודה הלוי וחנות הספרים “מגדלור”; הבתים המתפוררים ברחוב לבונטין; בתה וגריגה באלנבי פינת לבונטין; לילינבלום והבתים הישנים; רחוב הרצל שאני מחבבת בלי שום סיבה מיוחדת, כנראה שבעיקר מפני שהוא לוקח אותי לפלורנטין. הבר-קיימא. הגרפיטי. כל הרחובות הקטנים עם הבניינים הנמוכים שאף אחד עוד לא חידש ושיפץ, כל חנויות הפורצלנים וכלי המטבח וציוד הבישול, ואז שוק לוינסקי. הוא מצחיק אותי, שוק לוינסקי, כי הוא בקושי שוק, אבל הוא נחמד, עם היונים השמנות שאשכרה יושבות בתוך סלי הגרעינים והפיצוחים, וקפה קאימק המקסים, וברור שאני לא צריכה אפילו להגיד שאני מחבבת את המקומות האלה כי הם השתקפות ותמונת ראי של אותם מקומות שאני מחבבת בעיר שאני באה ממנה, למרות שבעיר שאני באה ממנה יש שני שווקים, זה של העיר המזרחית וזה של מערב העיר, שכל אחד מהם הוא בגודל של בערך 5-6 לוינסקים. כי הנה, נו, בסוף כל משפט שאני רוצה לכתוב על תל אביב יושבים הזקנים של שוק מחנה יהודה. לכל מקום שאתה הולך אתה לוקח איתך את מזג האוויר, את המזג שלך, את מפת הנפש שלך, ואני לא יכולה לפענח ולהבין שום דבר אלא לפי המקרא הפרטי והניסיון האישי שלי. אסוציאציות הן הכל ואני סוליפסיסטית לנצח.

למרות שאני מכירה פחות או יותר את הרחובות וכבר לא זקוקה למפה כדי להתמצא במרחב, אני עדיין זרה. לא יעזור לי שנולדתי כאן, שאבא שלי היה תל אביבי לפני שהוא היגר לעיר שעל ההר הקר, שסבתא שלי גרה עד מותה בסוף רחוב סוקולוב ותמיד הייתי באה לבקר ולהסתובב באיזור. אני לא מכאן. כלומר משם. כלומר איפה הוא כאן ואיפה שם. בין שתי ערים אני מרגישה בעיקר דיסאוריינטציה וּורטיגו. כנראה שאני לא לגמרי שייכת לאף אחת משתיהן. זו לא בהכרח הרגשה גרועה.

אני עולה עם נחלת בנימין ובשדרות רוטשילד אני חותכת דווקא לאלנבי, כי אני מחבבת את חנויות הספרים, ויבנה-מונטיפיורי-נחמני עם כל הבתים הישנים, הגותיים כמעט, שברור שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו חוץ מכמה אילי נדל”ן. אני מטפסת לקינג ג’ורג’, לפעמים אני נכנסת לפשפש בדיסקים באוזן השלישית, לפעמים אני ממשיכה לכיכר מסריק ולקפה מסריק, לחנות הספרים המשומשים “ויקרא”, וזו באמת הנקודה הצפונית ביותר שאני מגיעה אליה. אחר כך אני חוזרת על עקבותיי. התחנה הסופית שלי היא תמיד גינת חיסין ואחייניתי המתוקה מכל. כשאני עולה על האוטובוס שלוקח אותי חזרה מזרחה, אני מהרהרת אם אני לא אוקסידנטליסטית.

בימים האחרונים של העבודה שלי הייתי עוצרת מדי פעם בבוקר לשתות קפה באגרונסקי, מטר-על-מטר בין סמטת זמנהוף לסמטת המערבים. ביני לבין עצמי אני קוראת לקפה הזה ורונסקי, אבל זה רק בגלל שאני בחורה ספרותית מחורבנת; אם כי לא בטוח שבעלת המקום היתה מתנגדת לשיבוש הזה – יש לה מבטא רוסי קל, כך שהרפרנס עשוי להתקבל בברכה. בחוץ יש שני שולחנות קטנים וכסאות, אבל בפנים יש מקום רק לדלפק בצורת ו’ וכמה כסאות בר מסביבו. בפינת הדלפק נערמים תפוזים ועל אדן החלון הגדול צומחת אדנית צמחי תבלין שמושכת כנראה את חתולי השכונה, כי שניים מהם עסוקים בללעוס אותם: החתול השחור והחתולה הלבנה עם הכתמים השחורים. אני מכירה את כל החתולים של שכונת המערבים מפני שעברתי כאן כמעט כל יום בשלוש-וחצי שנים האחרונות, בדרך שלי ברגל מהבית לעבודה. הם חתולים מטופחים מאוד, כי יש מי שדואג להם בשכונה ומאכיל אותם.

השם הרשמי של השכונה הוא מחנה ישראל, אבל אני בכלל קוראת לה שכונת המוגרבים, על שם המתיישבים הראשונים שלה. בעיקר מצחיקה אותי הגמישות של המושג “שכונה” בעיר הזאת: או שיש פה שכונות ענק בסדר גודל של עיירות פיתוח, או שיש כאן “שכונות” של ארבעה-חמישה בתים בלבד. שכונת המוגרבים חוסה בצלן של מפלצות בינוי ונדל”ן שמיועדות (כמובן) לתושבי חוץ בלבד – משכנות דוד מצד אחד (כל הפרוייקטים לתושבי חוץ מיוחסים תמיד לדוד), ומה שיהיה עוד רגע מלון וולדורף-אסטוריה מהעבר השני. אפשר להגיד הרבה דברים לגנותו של הפרוייקט הזה, ששימר מהבניין ההיסטורי המפואר של מלון פאלאס הערבי רק את המעטפת החיצונית (במקום לשמר גם את פנים המבנה), אבל כמי שעברה שם שלוש שנים כמעט מדי יום, אני חייבת להודות שהיה מרשים לצפות במבצע ההנדסי המורכב הזה מקרוב: זה היה נראה פשוט כמו להכין עוגה מהציפוי פנימה.

סמטת זמנהוף מובילה אל גינה קהילתית קטנה ומקסימה, ואילו סמטת המערבים מובילה אל חצר פנימית חבויה ומפתיעה, שבנויה כמו גינה מרוקאית ושייכת למרכז לתרבות ומורשת יהודי צפון אפריקה. יש כאן שלוש מזרקות מים בין ערוגות גדולות תחומות בפסיפסים מרהיבים, שבהן נשתלו שיחי ורדים ותפוזים ננסיים גזומים בצורה כדורית, פטוניות בקיץ ואמנון ותמר בחורף, ניצניות, קחוונים ועוד המון פרחים בשלל צבעים. הגינה הזאת נראית כמו סוד הגן הנעלם כי היא נסתרת מעין והרחק מהמון מתהולל, וכמובן שאף אחד לא חשב אפילו להתקין בה ספסלים לרווחת הציבור, כי למה שבני אדם ייהנו ממנה בכלל.

מהקניון הפתוח המלוקק והממותג בממילא תמיד הדרתי את רגליי, אבל לעיתים קרובות הייתי חותכת ברגל למרכז העיר דרך בית הקברות המוסלמי. יש לי חיבה גדולה לבתי קברות, בעיקר עתיקים; בבוסטון הלכתי פחות או יותר מבית קברות אחד לשני, בוחנת את המצבות מהמאה ה-17 עם תבליטי הגולגלות המכונפות – הגולגולות מסמלות את מות הבשר, והכנפיים את התעופפות הרוח/הנשמה. בית הקברות המוסלמי, במרכז-מרכז העיר וכמעט תמיד שומם, הוא פרוזאי הרבה יותר, אז לפעמים הייתי הולכת להתבונן בבריכת ממילא, עוד פלא הנדסי היסטורי, ומראה מלבב בעיקר בחורף, כשהבריכה מתמלאת במים ובקרקור צפרדעים. כל האיים האלה של טבע עירוני בתוך מפלצות הבטון תמיד מפליאים אותי. עכשיו משפצים גם את גן העצמאות ואת רחוב אגרון, ואלוהים יודע מה יעלה בגורלו של “מוזיאון הסובלנות” – פרס ג’ורג’ אורוול לשיחדש – מהצד השני של הגן, ברחוב הלל. לפעמים אני חושבת אם אזכה לראות את כל הפרוייקטים המגלומניים האלה גמורים עוד בחיי, או שלפחות יחזירו את כל השטחים המופקעים האלה, שחסומים כבר שנים מאחורי גדרות פח אטומות וגבוהות, לטובת הציבור.

לא סרט לעדינים, זה הדבר הראשון שאני יכולה לכתוב על “ארץ יבשה” (Lawless). אני מודה שחלקים מהסרט ראיתי בעיניים עצומות לרווחה – יותר מדי דם ואלימות ושיסוף גרונות ואיברים מבותרים. ככה זה כשנותנים לניק קייב לעבד תסריט שמבוסס על סיפור אמיתי בשם “המחוז הרטוב ביותר בעולם”. מה שהופך, אגב, את שם הסרט בעברית לאירוני, בעוד ששם הסרט באנגלית הוא ישיר ואכן יבש לגמרי: החיים במקום ובזמן שבהם אין דין ואין דיין, איש הישר בעיניו יעשה, וכולם – גם פורעי החוק וגם נציגי החוק – חיים ופועלים מחוץ לו (לחוק).

על אף שזה סרט גנגסטרים, שמתרחש בשנות השפל הכלכלי והיובש הגדול – כלומר בתחילת שנות ה-30 של המאה שעברה – מפתיע (או לא, בעצם) עד כמה הוא מרגיש כמו מערבון. אמנם הוא מתרחש במזרח (בוירג’יניה) ולא במערב, ובמקום סוסים יש כבר מכוניות, אבל המסבאה היא אותה מסבאה, ותחושת הסְפָר היא אותה תחושה, והאנשים שמניעים את העלילה הם אנשים שחיים מחוץ לחוק. והאנשים האלה, ה-outlaws, הם מרכיב מכונן במערבונים, שזו דרך אחרת להגיד שלדמות ה-outlaw יש תפקיד מרכזי ומכונן במיתולוגיה האמריקאית. כי כידוע, ה-outlaw, על אף שהוא פועל מחוץ לחוק, כלומר מחוץ למוסכמות ומחוץ בעצם לחברה, יכול להיות – והוא אכן כזה לעיתים קרובות במיתוס ובאתוס האמריקאי – אדם מוסרי, אנושי, ישר וטוב יותר מהאנשים שמופקדים, טכנית, על עשיית החוק. הוא איש הצדק האמיתי, לעומת אנשי החוק שהם לא פעם הרעים והמושחתים באמת.

אז זה מה שיש ב”ארץ יבשה”. כמו לא מעט מערבונים מודרניים, כלומר כאלה שעברו בשנים האחרונות דה-קונסטרוקציה, גם כאן ה”רעים” לכאורה – כלומר ה-bootleggers שעוברים על חוקי היובש ומזקקים ומוכרים אלכוהול – הם למעשה הטובים, ואילו “הטובים” לכאורה, המגולמים בדמותו של סוכן FBI סדיסט ומרושע – הם הרעים. במאמר מוסגר אפשר להרהר עד כמה דמותו של אותו סוכן בסרט, צ’רלי רייקס, מבוססת על דמותו האמיתית, המושמצת והמרושעת של ג’יי אדגר הובר, שהחל את הקריירה שלו במלחמת חורמה בגנגסטרים שהפרו את חוקי היובש, ושגם עליו נרמז לא פעם, כמו גם על רייקס בסרט, כי הוא הומוסקסואל לטנטי.

ההיפוך הזה בין טובים ורעים אינו מפתיע על רקע מציאות של משבר כלכלי קשה ומעמיק, בין שבשנות ה-30 של המאה הקודמת או בתקופה הנוכחית. מזקקי האלכוהול הקטנים אמנם עוברים על החוק, אבל הם בסך הכל מנסים לשרוד ולהתפרנס. לעומת זאת, אין נבל ושודד גדול יותר מהמדינה ונציגיה. זה בוודאי נכון במציאות הקפיטליסטית-תאגידית של ימינו, וזה מה שעושה את הסרט התקופתי המשוחזר בקפידה הזה – והוא מצולם נפלא, כמו רצף נע ומענג של תמונות אינסטגרם – לאקטואלי ורלוונטי כל כך.

ניק קייב לא רק עיבד את התסריט אלא גם יצר פסקול שאליו הוא הביא כמה מחבריו הקרובים פורעי החוק, ובראשם אחד, מארק לאנגן. הוא המטיר עליי אש וגופרית כבר בפתיחת הסרט, וחזר שוב פעם או פעמיים בהמשכו.

* * *

האולם בלב סמדר היה ריק כמעט לגמרי – מלחמה משאירה כנראה את כולם בבית, למרות שאלוהים יודע איזו נחמה אפשר לשאוב מהדברת הבלתי פוסקת בערוצי התקשורת – ככה שמצאתי לי מקום בודד באמצע שורה שבע. בדיוק כשהסרט התחיל הגיעו שני בחורים צעירים, והתיישבו בצמוד אליי. כשהחשיך, הבחור שנצמד אליי התכופף ולחש לי בחיוך, לא באמת חשבת שתהיה לך כל השורה ריקה לעצמך; התכופפתי ולחשתי לו חזרה, האמת היא שבניתי על זה שיהיה לי את כל האולם ריק לעצמי.

(מלחמה עושה אנשים מוזרים. אבל זה היה מתוק)

* * *

אני יושבת וכותבת בצהרי היום באוגנדה. כן, אני כבר בחופש וזה כיף גדול, מלחמה או לא מלחמה. אולה מנגנת דיסק שנשמע כמו הכלאה של הקרמפס עם דייויד יוג’ין אדוארדס. אחר כך מסתבר שזה כנראה הרכב שקוראים לו DNA (?). ופתאום היא בוקעת כמו משומקום: ברורה, חזקה ונחרצת – אזעקה. אולה ואני ושני הבחורים הנוספים שנמצאים שם מתכנסים במעבר הפנימי הקטן שלפני השירותים. אנחנו מחליפים בדיחות – ממילא אין שום דבר שאפשר לעשות, כך שזה אפילו לא מפחיד, זה סתם משונה. אזעקה באוגנדה – כמה מוזר. אז אנחנו צוחקים ומושכים בכתפיים חסרי אונים, וכשאנחנו מגיחים משם אחרי כמה דקות, אולה מחליפה את הדיסק למוזיקת סרף.

בצהריים אני יוצאת מהבית וסוגרת מאחורי את הדלת בטריקה. לפעמים אישה צריכה לעשות מה שאישה צריכה לעשות, וזה לקחת את הסערה החוצה. כל הלילה היו לי חלומות טרופים, משהו מסעיר אותי ואני חסרת מנוחה. אז אני לוקחת את הגלים הגבוהים למקום היחיד שיכול להטביע אותם במערבולת של מראות וצבעים וריחות וצלילים: אני חוצה את הקווים אל העיר המזרחית. בשער שכם אני חוככת בדעתי אם לפנות ימינה ולהיכנס לשוק או להמשיך ישר ושמאלה – בסולטן סולימן ואז לתוך סאלח א-דין. בסלאח א-דין נמצאת אחת מחנויות הספרים (ומוסד תרבותי) החביבות עליי, שנושאת את השם הארכאי Educational Bookstore. כל מה שרצית לדעת על תולדות הסכסוך ועל העם הפלסטיני, אבל גם סתם ספרי פרוזה באנגלית ובית קפה נחמד. אבל היום במפתיע סגור, ורק אז אני נזכרת: עיד אל-אדחא היום. אני ככל הנראה הישראלית היחידה ברחוב סאלח א-דין ההומה, אבל לאף אחד לא ממש אכפת. רוב הפוסעים ברחוב הם נערים ונערות בגילאי 14-18, שנעים בקבוצות ועסוקים במה שכל הצעירים בגיל הזה עוסקים בו כשהם מסתובבים חופשיים ביום חג: האחד בשני. אני בעיקר מתרכזת בלהימנע מלהידרס על ידי פיאט-אונו-פשע ושני נערים שדוהרים על סוסים.

הרחבה שלפני שער שכם עמוסה בדוכני צעצועים, בלוני הליום, דובוני פרווה ולבבות אדומים. יפה איך מתנות וולנטיין כבשו כל חג בכל פינה של העולם. זה לא רק הכיבוש, זו גם הגלובליזציה, טמבלית. לכן לצד דוכני הפלאפל והבשר על האש יש גם מי שמכין קרפים, ודוכן של גרגירי תירס מקופסה לצד קלחי התירס ודוד המים הרותחים המסורתי. את כל מלכודות התיירים מעטרים שלטי חסות של תאגידי משקאות קלים, וזה מגיע גם לכמה מהמסעדות המקומיות. זה כמו שאני תמיד מצטערת לראות שאין יותר כמעט שמלות פלסטיניות רקומות בשווקים של העיר העתיקה. שמלות כאלה הן כבר מוצג מוזיאלי ופריט לאספנים, אבל איזו זכות יש לי להתלונן.  השוק מלא ברקמות וצעיפים מהמזרח הרחוק, טלפונים סלולריים, שלטים לכל סוגי המכשירים החשמליים ובגדים זולים. אני רושמת לעצמי באחורי המוח לחזור לכאן לקנות מכנסי פיג’מה ללילות החורף הקרים. חלק לא קטן מהחנויות סגור בגלל החג כמו טחנת הקפה שאני מחבבת, ונעדרות מכאן הפעם הנשים שמוכרות ירקות ועשבים. אבל חנויות המתוקים פתוחות וכמה חמארות שמחוץ להן יושבים גברים מעשנים נרגילות, ויש כאן מישהו שמוכר ציפורים בכלובים ובסמוך לו עומד נער שעל צווארו כרוך נחש מנומר מתפתל. יש דברים שאפשר כנראה לראות רק כאן. בוויה דולורוזה יש סופסוף איזכור לכיבוש: הכרזה האיקונית של Visit Palestine עם חומת ההפרדה שמכסה את הנוף.

אני מדלגת הפעם על כנסיית הקבר, ורק עוברת ליד ומסניפה את הריח הטחוב והמתקתק של הנרות והשמנים. מדהים איך אווירת הבזאר האוריינטלי מתחלפת כמעט בבת אחת באווירה כמעט מזרח-אירופאית כשפונים לאחת הסמטאות של הפטריארכיות שליד שער יפו – הפטריארכיה הלטינית או הפטריארכיה היוונית-קתולית. שקט כאן ורק מעט אנשים מסתובבים בחוץ. אני יושבת לשתות קפה בבית הקפה של ירוואן, על שרפרף נמוך ליד שולחן קש בחוץ. ממול יש חנות לכלי קרמיקה ארמניים מיוחדים ויפים יותר מכפי שאפשר למצוא בחנויות המזכרות הסטנדרטיות. אני מושכת עליי את הסוודר מתוך התיק.

גושי העננים הצמריריים יורדים נמוך מעל הצריחים והמגדלים, ובארבע כבר עוד מעט מחשיך. כשאני נכנסת שוב הביתה אני הרבה יותר שקטה. העולם לא עצר מלכת וכוכבי הלכת עדיין נעים במסילות, אבל לרגע אחד במהלך היום נפער סדק ברצף החלל-זמן והיתה לי תחושה מקדימה שמשהו הולך לקרות. כמו עובר אורח חולף, מבט מצטלב, שולי בגד נוגע-לא-נוגע ומשב רוח שנותר מאחור.

מכל מפעלות בית ריק עד היום, את הקיבוץ בחוות הלימוד היה לי הכי מאתגר למצוא. שכונת ארמון הנציב, כמו כל ערי הלוויין המבוצרות של ירושלים, היא סוף העולם בשבילי. רק כשראיתי סופסוף את ציורי הגרפיטי על המבנים הישנים מהכביש, הבנתי שזה שם. שורה של סימני דרך מוצנעים הובילה אותי אל הפרצה בגדר, ומשם כבר ראיתי את הסילו. כי כל קיבוץ צריך סילו.

זה לא היה קיבוץ אמיתי, ואפילו לא קיבוץ משוחזר. זה היה יותר כמו מחוות אמנות לכמה מהמוסדות המרכזיים שמרכיבים קיבוץ. המרכולית, במרכז השטח המאובק והפראי בקדמת המקום, מתחת לעץ דקל ושמשיה, הזכירה לי יותר את קפה בגדד. המועדון היה צליה שנפרשה מעל שלוש ספות, שני ערסלים, מחצלות ושולחן סלוני מקו רהיטי שמרת-הזורע של שנות ה-50/60/70. זה היה המקום שבו החברים הבורגניים-סלוניים השתרעו למנוחה מתמשכת, עצלה ונינוחה, בזמן שחברי הקיבוץ ה”אמיתיים” ממשיכים לטרוח בתחזוקת המקום. המטבח וחדר האוכל פעלו בשעות לא ברורות – ביום הראשון שהייתי שם הטבח הבריז, ולך תסמוך על חברים (בקיבוץ). במקום זה חילקו ארטיקים, ומזל שהכינו גם פיתות חרוכות על סאג’. המכבסה פעלה כמצבעה ומתפרה, שהדפיסה על בגדים שכל אחד היה יכול להביא את סמל הקיבוץ, ויובל יאירי, צלם, הסתובב במקום עם חולצת עבודה מחאקי שעל גבה הודפס “ילד חוץ”.

אהבתי את הרדיו שפעל במקום ואת המקלחת שלא היתה סתם מקלחת שדה, אלא כזו שמישהו בחוכמה ותבונת-כפיים רבה בנה לה ארובת עצים כדי לחמם את המים בצינור. אני תמיד נדהמת מחדש איך האנשים האלה יודעים להקים קודם כל את תשתיות הבינוי הבסיסיות של חשמל ואינסטלציה, שבלעדיהן אי אפשר בכלל להתחיל לבנות את כל מיצבי ומיצגי האמנות. הודות לא’, שבא איתי בפעם השנייה שביקרתי במקום, שמתי לב גם למרפאה. בתוך חלל קטן עשוי משלד של סבכת ברזל, ותחת עץ חרוב עתיק, המרפאה פעלה לאיחוי והדבקה של כלים שבורים (המטאפורות הן באחריותו של הקורא). זו היתה עבודה מאוד פואטית ולירית בעיניי.

היה איזור קומפוסט ולידו מיצב תשליך של אבנים וקללות. ליד ה”בריכות” הוקם ה-South Beach, עם שרשראות הוואי פרחוניות, שמשיות צבעוניות ומוזיקת לאונג’. היו גינות נוי וירק קטנות, היה מוזיאון שהוקדש להיסטוריה של חוות הלימוד, לול שהוסב לבר, מקום מרכזי להבערת מדורה שעוצב בצורת מאפרה ענקית, והיו גם כל השטחים הפתוחים של החווה ההיסטורית עצמה: שטח פראי ונטוש, עם עצי ברושים, דקלים וחרובים עתיקים. לא ייאמן שהשטח הזה עומד נטוש כך כבר שנים בפאתי העיר. אבל כמו שא’ העיר באוזניי, האקט החברתי כאן הוא בעצם ההצבעה על שטחים נטושים כאלה, שמן הסתם ממתינים רק לכריש נדל”ן שיעשה מהם הון כסף, בעוד שהמדינה מתנערת מכל חובותיה ואנשים לא זוכים לפתרונות דיור ממשיים. למעשה, זו הנקודה של כל הפעולות של בית ריק.

ככל שהלכו והתקדמו הימים בשבוע, המארגנים במקום נראו יותר ויותר כמו גרסה של כריסטופר מקנדלס. פרועי זקן וסתורי שיער, מרובבים בבוץ ובאבק, עם מבט פראי בעיניים, אני מקווה שהם ייקחו לעצמם כמה ימים להתמוטט אחרי שכל זה יסתיים, ואז יחזרו לאט לאט לציביליזציה. מהבחינה הזאת, כל המפעל האדיר הזה הזכיר לי יותר מאשר קיבוץ את וולדן פונד של הנרי דייויד תורו.

אני חושבת שרק עכשיו, כשאני כותבת את הדברים, אני קולטת את העושר של כל הדברים במקום. אני בעיקר נפעמת מגודל השפע, הטוּב והנדיבות שהמקום הזה הרעיף על כל באיו. וזה עוד בכלל שהתחלתי לכתוב אפילו על ההרצאות וההופעות שהתרחשו כל ערב במקום. הערב: לבנון ומוג’הדין, ואם יהיה לי כוח ולא יתחיל לרדת גשם אני אלך לשם שוב. אני אבוא בשערי המקום המעתיר הזה בפעם האחרונה, ערב אחרון לפני שהוא ננטש, משאיר מאחוריו את עקבות הציביליזציה שהוקמה בו ולו גם לשישה ימים בלבד.

למעשה, סיפור בריאתנו לא התרחש מעולם, סיפור בריאת העולם החדש. אולי דווקא משום כך סיפרנו אותו לעצמנו שוב ושוב. שפה כתובה לא היתה לנו, וגם לא שפה שנוכל לתרגם באמצעותה את חיינו לעירוניים.

חשבנו שהמונים יצטרפו אלינו. גרעינים, מתנדבים מעבר לים, פועלי כל העולם. לא ידענו שנולדנו לכוכב שאורו מת מזמן, והוא נמצא בדרכו אל הים. לא ידענו שהתנועה הקיבוצית היתה בשיא יוקרתה בתקופת חומה ומגדל, בשנות ה-30; ושלפני הקמת המדינה, ב-1947, שיעור אוכלוסיית הקיבוצים הגיע לשיא של כל הזמנים ועמד על שבעה אחוזים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית. ב-48′ כבר הלכנו והתמעטנו, ובשנות ה-70 היה שיעורנו 3.3 אחוזים בלבד מכלל האוכלוסייה.

לא ידענו שכוכבנו מאיר רק את עצמו. חשבנו שאנחנו צומחים ובונים.

(- יעל נאמן, “היינו העתיד”)