קטגוריה: על הזמן ועל העיר

הימים האלה שבין סוף חופשת הקיץ לתחילת החגים הם הזמן שבו קל לי להתאהב מחדש בעיר. כל הקיץ התיירים מילאו את בתי הקפה והרחובות, ובחגים יגיעו שוב עולי הרגל שיציפו את העיר ביותר מדי תפילות וקדוּשה; אבל בימים האלה ששוב אפשר למצוא מקום פנוי לשבת ב-5 במאי, לצמצם עיניים ולבהות בנחילי האדם שעוברים בשוק, קל לדמיין ולו להרף עין שזו עיר רגילה.

כל כך הרבה אנשים איבדתי כאן במרוצת השנים. יותר מדי אנשים שלא יכלו לעמוד עוד בגודש התפילות והקדוּשה, רוחות הרפאים והזיכרונות. שלא יכלו לעמוד יותר בבוהק הלבן המסנוור המוחזר בקיץ מהאבנים הקשות, בצפירת השבת, בדיווחים מהעיר הנצורה. יותר מדי אנשים שנדדו למקומות שבהם הייאוש נעשה יותר נוח: מודיעין, תל אביב, אמסטרדם, ברלין. יותר מדי אנשים שמצאו את עצמם נאבקים יותר מדי פעמים למען דברים שבכל עיר רגילה בסופי שבוע הם מובנים מאליהם: בית קולנוע, בית קפה, חניון, תיאטרון.

כל דבר כאן הוא מאבק. כל ניסיון לקיים קהילה יוצרת בת קיימא הוא עניין חתרני ומחתרתי. כל ארבע שנים מתחלפת כאן הקהילה היוצרת בעיר: הסטודנטים של בצלאל, מוסררה וסם שפיגל אורזים את העפרונות והגיטרות והמכחולים והמצלמות, ונודדים מערבה, בחיפוש אחרי מקורות פרנסה שכאן הם מצומצמים להחריד. כל שכבת הגיל שלי כאן נמחקה לגמרי. כשאני הולכת לראות סרט בתיאטרון ירושלים אני הכי צעירה באולם. כשאני הולכת להופעה באוגנדה אני הכי זקנה במקום. לעיתים קרובות יותר ויותר אני מרגישה כמו חריג מעוות בפריק-שואו של אישה אחת. בעיר דתית, מסורתית, משפחתית ושמרנית אני בדיוק כל מה שהוא ההיפך הגמור.

ייאמר לפחות שתחושות הגולים-בארצם ועם-הגב-לקיר הן קרקע פורייה ליצירה מוזיקלית מעולה. אם הקיום שלך הוא ממילא שולי, לפחות תעשה את האמת שלך הכי טוב שאתה יכול. ככה הוציאה העיר הזאת מקרבה שורה של להקות מעולות: החל מנושאי המגבעת (ז”ל), דרך יאפים עם ג’יפים (שיצאו שוב להפסקה של, ככה, שמונה עד עשר שנים), וכלה ברייסקינדר ואשכרה מתים (שעברו כבר מזמן לתל אביב).

העיר הזאת לימדה אותי להיות אוטרקית. כשלא נשארה לי כאן נפש חיה, למדתי לקרוא. כשלא נשארו לי ספרים, למדתי לכתוב. כשנגמרו לי המילים, למדתי להתבונן. בהגדרה העצמית שלי אני ירושלמית הרבה לפני שאני ישראלית. העיר הזאת עיצבה אותי בצלמה ובדמותה: הררית, מבודדת, מנוכרת, קשה ובלבה חומה.

אבל בינתיים הזמן הזה, החלון הצר הזה שבין סוף חופשת הקיץ לתחילת החגים, הוא הזמן הכי טוב בעיר. הימים הולכים ומתקצרים. האור מתרכך והוא מעגל פינות ומטשטש זוויות חדות ופצעים פתוחים. החום היבש רק מלטף וכבר לא שורף. זה שעזב כבר לא יחזור, ומי יודע כמה זמן עוד נשאר לי פה. אבל בינתיים אני כאן: בפחד ותיעוב, באהבה ובסיאוב, חרוסלמה.

(נכתב בבית הקהוה בשבת אחר-הצהריים, 15.9.12, והתפרסם במקומון “זמן ירושלים” במסגרת הפרויקט ירושלים: שונאים, סיפור אהבה – על היחס הדו-קוטבי של ירושלמים לעיר, 21.9.12)

בשבת לקראת שמונה בערב הרוח הקרה הניסה את הבחור שישב מחוץ לבית הקהווה פנימה, ובחוץ נותרו רק שולחנות וכסאות מיותמים, עם כמה עלים מסתחררים באוויר ושמי הערב הולכים ומתכהים. הרוח והעננים היו כמו הצצה מוקדמת אל הסתיו שיגיע אחרי כל השרבים. אבל בפנים היה נעים, השריקה של מכונת הקפה על הבר וריח הבישול של הילי שעלה מהמטבח ובחלל הקטן ישבו חמישה אנשים סביב שלושה שולחנות ושקעו בקריאת עיתונים או ספרים. ברקע שר זמר Happiness is not for keeping / Happiness is not my goal, ואז באותו רגע הוא הופיע. אותו יצור חמקמק ומפוקפק. אושר. הוא מגיע בהפתעה והוא כל כך הרבה מעבר לכל מה שאפשר להגיד על אודותיו.

כשירד החושך והאור עלה בפנסים, התחלתי ללכת לכיוון מוסררה. בהלני המלכה נכנסתי לרעש-Hour וגילי הנער ניגן שם אמביינטים מאווררים באקווריום של הרדיו שמעל לבר. לא היה שם אף אחד חוץ ממני ורק ישבתי והקשבתי ובהיתי, והמשכתי לבהות גם כשהתיישבתי באוגנדה על הספה הישנה, וגם שם התנגנו ביטים אורבניים ליליים ועל הבר ישבו ארבעה בחורים וכולם כאיש אחד הפנו מבט ובחנו אותי כשנכנסתי והרגשתי בגלות בעיר הגברים. לא ישבתי שם הרבה זמן כי ידעתי שאני צריכה להגיע בזמן לבסטת האבטיחים להופעה של נינו ביטון.

כשהגעתי הם בדיוק התחילו, נינו ביטון ותזמורת המגרבּ שלו. חוץ מנינו והעוּד היו שם עוד נגן כינור, נגן גיטרה ספרדית, מישהי על פסנתר חשמלי, מישהו על תוף מרים ושלושה מתופפי דרבוקות. הם ניגנו ביחד נפלא. לתזמורת מזרח ומערב הזאת יש משמעות מיוחדת בשטח ההפקר הזה, על קו התפר שבין מוסררה לשער שכם. כי בהקשר הזה מזרח ומערב זה לא רק מזרחים ואשכנזים, אלא פלסטינים ויהודים. חבורה של 10-20 בני-עשרה פלסטינים עמדו שם בצד ורקדו. כולם אכלו אבטיחים ומחאו כפיים בידיים דביקות ומתוקות. היו שם מבוגרים וצעירים, תיירים מזדמנים ואקטיביסטים בינלאומיים, ילדים קטנים וגם כמה כלבים. נינו דיבר ושר בערבית ובעברית, על אללה ואינשאללה ורמדאן כארים, וזה הזכיר לי שעוד מעט סליחות. כשהסתובבתי לאחור יכולתי לראות את העיר המזרחית נפרשת כמו מניפת יהלומים בחשיכה. הצריחים המוארים של הכנסייה הפרנציסקנית, של אוגוסטה ויקטוריה, של האוניברסיטה שעל הר הצופים. הבסטה של האבטיחים והתזמורת של נינו ביטון היו כמו הצצה אל מה שהיה כאן פעם להרף עין ונהרס לפני שכמעט התחיל, ושיום אחד אולי – הלוואי – יוכל להיות פה אם רק לא נהרוס הכל, אם רק נוכל לשמור על האורות המנצנצים, על האוויר הרוטט מאלף ערגות של ליל קיץ קריר, על הצלילים המתמזגים של מזרח ומערב.

השבוע שבו משה סילמן הצית את עצמו באקט של זעם כנגד המכונה, והשבוע שבו נרשמו ארבעים מעלות בצל ושלושים מעלות בלילה, הקשה עליי את הנשימה. לאן אפשר להוליך את המועקה ואיזו נחמה כבר אפשר למצוא באקט שהוא כל כך בלתי נתפס וקשה להכלה. תודעה אובדנית היא לעיתים קרובות כל כך סוליפסיסטית, כל כך הרמטית ואטומה, כל כך לא מובנת למי שמעולם לא דרך שם. כל מתאבד הוא כמו כוכב נופל. אתה עומד מהצד נכלם ומובך ומובס, מתחנן להיכנס פנימה, לשווא. יש לי בראש לנסות ולעצור אותך / תן לי להיכנס / אבל יש לי זפת על הרגליים / ואני לא יכול לראות / כל הציפורים מביטות עליי למטה / צוחקות עליי / מסורבל / זוחל מתוך עורי. אחר כך נשאר רק משא האשמה וההלם והכאב והבושה. זו אחת משעותיה הקשות ביותר של המחאה והערב ראיתי אותה מוכה וחבולה. ההיפך הגמור מהמצעד העליז שהיה בשבוע שעבר, לפחות עד השעה עשר-וחצי שאז הצועד שלפני הרים את עיניו מהאייפון ואמר לשכן שלו בקול לא לגמרי מאמין, מישהו הצית את עצמו בתל אביב. ומאותו רגע שום דבר כבר לא היה אותו דבר. בניגוד למאות הרבות שהיו במוצאי שבת שעברה, הערב היה רק קומץ של עשרות בודדות. והיו כאב וזעם ובלבול ופיזור, והיתה צעדה שקטה עם נרות וכשהיו נאומים היו הרבה עצבים חשופים. אנשים שמעולם לא למדו לדבר ברהיטות זעקו את כאבם בקול גדול. מישהו רהוט יותר הקריא את “לו יהי”. כאב לב גדול. לא היו הפעם חניכים ובוגרים של תנועות נוער, לא היו אגודות סטודנטים, לא היו בני נוער וצעירים, לא היו אנרגיות והתרוממות רוח. היו ייאוש דק ודכדוך בקרב אנשי המעברה שהובילו את הצעידה, ולצדם ותיקי הפגנות השמאל, כולם בוגרים ומאובקים ומפוכחים, שבאו לחלוק כבוד אחרון למת ולחלוק ביחד את המועקה. מי שרצה צעד מהבית הפרטי של נתניהו ברחוב עזה לבנין ראש הממשלה, ומי שרצה המשיך אחר-כך לבניין הביטוח הלאומי במרכז העיר. וכל הזמן הזה לחצות חומות של שאננות ואדישות. וכשמכתב הפרידה של משה סילמן מהעולם הזה הוקרא בשיטת המייק-צ’ק, השורות השבורות הפכו אותו כמעט לשירה. מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי / השאירה אותי חסר כלום / אבל אני לא אהיה חסר בית / לכן אני מוחה / כנגד כל העוולות / שהמדינה עושה / לי ושכמותי. כן, הקפיטליזם הורג, והערב ראיתי את המחאה שבורה ומוכה. ראיתי את הדגל שלך על קשת השיש / אהבה היא לא מצעד ניצחון / היא הללויה שבורה וקרה.

זו עונת הנדידה. כשאת חיה בעיר הזאת כל כך הרבה שנים, את נעשית אלופת עולם במשקל כבד בפרידות. כשהם אומרים לך שהם עוזבים – לעבודה, ללימודים, סתם למקומות בהם הנשימה נעשית יותר קלה – את כבר יודעת מה לומר. את אומרת להם: איתקה תיתן לך מסע נפלא. את אומרת: אין בעיר מקלט ואין בה רחמים. את אומרת: אחר כך קל יותר הלחץ על העין השטופה. אבל עמוק בפנים את רוצה לצרוח: למה אתם עוזבים? תישארו! כאילו שאת לא יודעת את התשובה. אבל זה שובר לך את הלב כל פעם מחדש, ואת חושבת: מה זה אומר עליי, שאני נשארת תמיד מאחור? כבר עכשיו את יוצאת פחות ופחות פעמים, כי בעוד שאת הולכת ומזדקנת, הגיל שלהם נשאר פחות או יותר קבוע. הם מגיעים לעיר ללמוד באוניברסיטה ובבתי הספר לאמנות, וכשהם מסיימים הם עוזבים. כל כמה שנים מתחלפת כאן הקהילה היוצרת. הם אורזים את העפרונות והמחשבים והגיטרות והתופים, ובמקומם באים אנשים חדשים באותו גיל. יש רק מעט מאוד אנשים קבועים שנשארים כאן וממשיכים להתבגר במקביל אלייך. לא נשארו לך פה חברים בגילך. גדי מת. ליאור אש עבר לתל אביב. רוני וליאור עברו לתל אביב. קיריל עזב לתל אביב. יורם עבר לאשתאול. נטע חזרה לקנדה. רייץ’ חזרה לבוסטון. אליס עברה למודיעין. י’ איבד את שפיותו. את י’ השני אף אחד לא ראה כבר שנים, פה ושם אנשים מספרים שהוא עוד כאן. אודי חזר בתשובה. אמיר נוסע להאג. טל נוסע לרוטרדם. יואב עוזב לתל אביב. כולם טבעו בך חותם, כמו העיר הזאת שיצקה אותך בתבניתה: הררית, מסוגרת, בלבה חומה. את רוצה להשאיר את אלה שעוד כאן קרוב אלייך, אבל את לא יודעת איך. בגלל זה בכל בוקר שבו את רואה את אושרוב מטייל עם הכלבים את שמחה. או את דניאל ממתין לאוטובוס על הספסל בתחנה. או את אבישג מתכוננת לריצה כשאת חוזרת הביתה אחר-הצהריים מהעבודה. לרגעים את מרגישה כמו בעיר רגילה. אבל היא לא וגם את, ולפעמים זה ממלא אותך גאווה ולפעמים המחיר הוא בלתי נסבל.

אין כמו מייק-צ’ק (mike-check) בשביל ריאליטי-צ’ק. תשע בכיכר במוצאי שבת, מסביב למזרקה, חבורת המתופפים של המהפכה מנהיגה את הקהל במייק-צ’ק. ההפגנה הערב היא פחות בעניין של נאומים ונציגים ופרוגרמות ודוברים, ויותר בעניין של הליכה ביחד במרחב הציבורי. “בלי הון ובלי שלטון / יאללה לכיכר ציון”. שזה בסדר גמור. ובאמת, התהלוכה עצמה היתה מלבבת – אני חושבת שהיו כמה מאות אנשים, שמתוכם הכי שמחתי לראות את הפעילים של “המעברה”. לא נראה לי שהפריע להם שהיו גם כמה דגלים של מר”צ ושלטים של חד”ש בקהל, אבל מה אני יודעת. אין לי שמץ של מושג לגבי הפוליטיקה הפנימית ומאבקי הכוח שבין הקבוצות. אני יודעת רק דברים שאני קוראת פה ושם ברשת, ולפעמים אני חושבת שאי אפשר לקבל מהם תמונה מלאה, לא יותר מכפי שאפשר ללמוד מהתקשורת הממוסדת. בשביל זה אני באה להפגנות עצמן – שלפחות יהיה לי מושג מה קורה בעיר שלי, בקהילה שלי, בנקודה זמן מסוימת. אי אפשר לראות כרגע את התמונה הגדולה, היא יותר מדי מפוצלת. זו הסיבה לכך שלפני שבועיים הלכתי ביום חמישי בערב להפגנת השכונות בצומת פת. אני צריכה לנסח את זה אחרת: לקחתי את התחת האשכנזי הלבן הפריבילגי ובעיקר עתיר רגשות האשמה שלי, והלכתי להפגנה הזאת שהיתה בסוף קטנה עד עצב, כדי להפגין סולידריות שקטה, כדי לא להרגיש שאני הולכת רק להפגנות הבורגניות האשכנזיות הנוחות והמצטלמות-היטב. אמור להיות לי יותר שכל ואני אמורה כבר להבין שהאקט הבודד והתלוש הזה לא משנה כלום, אפילו לא בתחושות שלי ביני לבין עצמי. זה רק גורם לי להרגיש עוד יותר תמהונית מהרגיל.  וזה לא שהרגשתי פחות מבולבלת ונבוכה כשההפגנה אתמול בערב הגיעה לכיכר ציון, ובבת אחת הפכה להפגנה נגד “סיטיפס” והרכבת הקלה. ברור שהכל קשור – הפרטה וכל זה, וברור שאין כמעט שום דבר טוב להגיד על סיטיפס והעירייה והרכבת, אבל עשרות ומאות מפגינים עמדו לצד המסילות ברחוב יפו וחיכו לרכבת, ובכל פעם שעברה רכבת הם ניסו לעצור אותה, אבל לא ממש, יותר בכאילו, כמו במשחק חתול ועכבר עם השוטרים. הצעתי ליואב לחתוך מכיכר ציון וללכת לשתות משהו באוגנדה, אבל הוא נותר אמש נאמן למהפכה יותר ממני. הטריינספוטינג הזה מיצה את עצמו בשבילי כשהתהלוכה הגיעה למזלג הדרכים בבניין ג’נרלי, ובזמן ששאר המפגינים המשיכו לרדוף אחרי רכבות ברחוב יפו, אני חתכתי לשלומציון ומשם הביתה.

צילום: אמיל סלמן

יום שישי מושלם מתחיל בחלום האחרון שחלמתי לפנות בוקר: אני בשוק הגרוזיני, מחפשת סירים. בחנות סדקית ישנה מוכרת גרוזינית מראה לי סירי אמייל מצויירים, ואז היא מתחילה להראות לי גם שמלות יפהפיות: שמלות פרחוניות מרהיבות, בצבעים ודוגמאות נהדרות. אני יוצאת משם בסוף עם צרור גדול של סירים ובדים. ורק כשאני קמה בבוקר אני קולטת שהשמלות שהמוכרת הגרוזינית הראתה לי היו בכלל קימונואים, ואני מבינה ששני הספרים האחרונים שקראתי בימים האחרונים – “אחרי המשתה” של יוקיו מישימה ו”קוקורו” של נאטסומה סוסקי – נכנסו לי לחלום. זה, והחלום בהקיץ שאני מטפחת כבר כל כך הרבה שנים על נסיעה ליפן.

ביום חמישי לפני שבועיים ישבתי בשוק הגרוזיני עם גבר שהיה לי נעים, בקזינו דה פריז, בשעת אחר צהריים מופזה ועצלה. הוא שתה בירה טייבה ואני מיץ אשכוליות וחלקנו תמר אחד ושיחה נינוחה ולא מחייבת.

יום שישי מושלם מתחיל בהסתובבות בשוק והפוך רגיל עם סנדוויץ’ באשר וכוס מים ב-5 במאי. למצוא שולחן פנוי ב-5 במאי ביום שישי בצהריים זה כמו לזכות בהגרלת הלוטו הגדולה של היקום. אני יושבת ובוהה בנהרות האדם החולפות על פניי ולאט-לאט המוח שלי מתרוקן. אני לא חושבת על כלום, לא על מה שהיה ומה שעוד יהיה, לא על מה שמטריד אותי ולא על מה שמשמח אותי. אין שומדבר חוץ מהרגע הזה, ובגלל זה אני כל כך מחבבת מדיטציית בתי קפה. אחר כך אני ממשיכה להסתובב ומגיעה לנעמי, שנשארה עכשיו כמעט חנות הוינטג’ היחידה בעיר, אחרי שאליס בארץ הפלאות חלפה כאן לרגע ונסגרה. יצא לי לקנות בה כמה חולצות בחורף והצטערתי שהיא נסגרה כל כך מהר. בנעמי יש אוסף יפה מאוד של בגדי יד שנייה ווינטג’, אבל אני לא משלמת בחיים 180 שקלים לחצאית, גם לא אחרי עשרים-וחמישה אחוז הנחה, גם לא אם זו חצאית וינטג’. 180 שקלים זה הסכום המקסימלי והנדיר שאני מוכנה לשלם על שמלת וינטג’, שברור שהיא וינטג’ (להבדיל מיד שנייה, שזה לא אותו דבר). יש לי כמה נפלאות כאלה באוסף בארון והן באמת ראויות למחיר הזה: הגזרות, הגזירות, הבד, איכות הגימור, התפרים, הכפתורים. חצאית, שלא כמו שמלה, היא פריט הרבה יותר פשוט ובסיסי. אני לא אוציא על חצאית קייצית יותר מחמישים-שישים שקלים. אז אני מוותרת קצת בצער על החצאית היפה של נעמי, ונזכרת שכבר המון זמן לא הייתי בטרומפלדור ויורדת לניסים בכר, ושם בטרומפלדור אני מוצאת שתי שמלות מקסימות ולא יקרות. שמלת קיץ אחת מכותנה פריכה, פרחונית ועדינה, ושמלת סתיו אחת בצבע חמרה-חלודה עם תיפורים בעבודת יד וכפתורים נסתרים והמון תשומת לב ואהבה שהושקעו בכל תך ותך.

הפעם האחרונה שהייתי בסלון שבזי היתה אולי בינואר, ביום חורף זועף ונרגן, הכי רחוק שיכול להיות מהצהריים הבהירים והחמים האלה. בערב החורפי המוקדם אז שתיתי תה ודפדפתי בספרים, והפעם עצרתי לכוס מיץ תפוחים וחיטטתי בחוברות ובפנזינים ובגלויות הישנות. אם ה-5 במאי הוא בית קפה שמנוהל על-ידי קומונה, סלון שבזי נראה ומרגיש כמו סלון שמתופעל על-ידי גרעין נח”ל. לוקח קצת זמן לקלוט את היופי שבגיבוב האקראי והלא מתאמץ של הריהוט במקום: כל כורסאות וכסאות שוק הפשפשים, האהילים משנות השבעים, אריחי הרצפה המצויירים, מזנון עץ עם פיתוחים, תנור אפייה ישן שעליו מונח רסיבר שעליו מונח פטיפון שעליו מונח מסך מחשב. כשהגעתי, הטבח והמלצרית בדיוק סיימו להכין חומוס והם מלאי סיפוק וגאווה. די ג’יי מקומי מחבר בדיוק מערכת על המרפסת בחוץ, ובינתיים מתנגן בפנים פסקול פוסט-פאנק משמח שנע בין פטי סמית לג’ינג’יות. לא יכולתי למצוא מקום נעים יותר בדרך חזרה הביתה.

יום רביעי 27 ביוני, סתם יום של חול, הוא היום שבו הודעתי בעבודה שאני עוזבת. כבר מזמן שהייתי צריכה לעשות את זה. בערך שלוש שנים. אני לא גאה בכלל בזה שהייתי צריכה להגיע למצב שבו נקע צווארי, כי זה לא מעיד לא על תבונה ולא על אומץ, אולי על כוח סיבולת, אבל זה רק מוכיח שכוח סיבולת יכול להיות גם סתם חמורוּת. אני עוזבת ועוד לא החלטנו על תאריך, מתישהו בטווח הזמן שבין עוד חודש לעוד שלושה חודשים. מתישהו גם בטח יגיע התקף החרדה מפני מה אני אעשה וממה אני אתפרנס ואחיה, אבל כרגע אני עוד רגועה. משהו תמיד יימצא, במיוחד אם מדובר ממילא בעבודה בשכר לא גדול ובתנאים לא מפליגים. ככה זה החיים בתאגידים בראשית המאה ה-21. הלוואי והייתי מצליחה למצוא דרך לחיות ממשהו בלי הצורך ללכת לעבוד יום יום, כמעט כל היום, שעות במשרדים מוכי ניאון ועבודה אפרורית, לחץ ושחיקה שוברי כתפיים. אולי זו ההזדמנות לחשוב מה לעשות. אולי. נראה. אבל קודם כל טוב שעזבתי. כבר מזמן שהייתי צריכה לעשות את זה.

בינתיים עומר במילואים ואני בחופש לפחות בבית. הזמן החופשי שמעבר לשעות העבודה הוא לשוטט בלי לדעת לאן, ללכת לסרט, להיכנס לבתי קפה, להגיע לבית שקט בערב, להתקלח ולהיכנס עם ספר למיטה. הכאב בצוואר מתחיל לשחרר מאחיזה (זה הזמן לשאת תפילה), אני נרדמת כבר בלי כדורים כמעט. אני נרדמת עם חלונות פתוחים אל הלילה הסמיך מרחשים, המיית המכוניות בכביש שחוצה את עמק המצלבה, צלצול הפעמונים במנזר בחצות, שכנים מדברים בשקט על המרפסת הסמוכה, שכן אחר מנגן על גיטרה רחוקה. אני ישנה כשעולם שלם רוחש שם בחוץ. בלילה הרוח מקררת את הגוף החשוף, מבדרת את הוילון הלבן שחוצץ ביני לבין המרפסת הפתוחה, העולם והחושך משתרעים משם הלאה. בחורף הכל סגור ודומם, אני מכוסה בשכבות של בגדים ושמיכות; אבל בקיץ לאט-לאט החדר נפתח אל החוץ, וכשאני ישנה בחושך בחדר פתוח לרווחה, אני מרגישה שאני ישנה באמצע היקום.

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה באוגוסט של השנה שעברה זה היה בעיקר מתוך רצון לתעד את ההפגנות ואת המחאה שהתחילה להתגלגל ברחובות. התחושה שקורה משהו גדול ויוצא דופן שראוי לתיעוד במסגרת הפרויקט הזה שנקרא החיים שלי והיומן הפרטי שלי, היא שהניעה אותי להתחיל לכתוב שוב אחרי הפסקה של קרוב לשנה. כמו שדברים קורים תמיד בחיים, זמן קצר לאחר מכן האוהלים קופלו, ההפגנות נפסקו וכל מה שיכולתי לעשות הוא לרטון על זה שהמחאה לא ניצלה את התנופה הגדולה שהיתה לה והמשיכה באופן רציף גם לאורך החורף. אני עדיין חושבת, אגב, שזו היתה טעות, אבל זו רק דעתי. בכל אופן, מזל שהיו פה ושם אירועי בית פתוח ובתים נטושים כך שהיה מה לתעד. מזל גם שמם התלונן שבלי הבלוג אין לו מושג מה אני קוראת ורואה ושומעת וממה ואיך מורכבים החיים שלי בעיר הזאת. כך שהמשכתי לכתוב. ואת כל הדיסקליימר הטרחני הזה אני כותבת כי עם חזרתן של ההפגנות לרחובות בתחלת קיץ 2012 אין לי ברירה אלא לחזור ולתעד אותן.

אם יש משהו שהולך ומסתמן לאור ההפגנה של אתמול וזו שקדמה לה, זה שההפגנות השנה הן מצומצמות יותר מספרית אבל גם ממוקדות יותר. כמו בשלט הפשוט והתמציתי שנשאה מפגינה אחת אתמול: “זה פוליטי”. נקודה. זו כבר נקודת מוצא הרבה יותר ברורה והרבה פחות מסתתרת ומתפתלת וטקטית מזו של השנה שעברה. ולא רק שזה פוליטי אלא שזה פוליטי שמאלני. אני לא יודעת למה צריך להתבייש או לטשטש את העובדה שתפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית היא תפיסת עולם שמאלנית. בשבילי זו כמעט טאוטולוגיה. היה נחמד לראות שוב אתמול את גוש החולצות הכחולות של השומר הצעיר מוביל את התהלוכה, ואת חבורת המתופפות של המהפכה – המתופפים של שייח ג’ראח – סוגרת אותה במאסף. בין לבין היו שם נציגי כל הקשת של מפלגות המרכז-שמאלה: צעירי מפלגת העבודה, מרצ, חד”ש ומען. אני מקווה שהעובדה שכבר אפשר היה לראות אתמול יותר מבוגרים מצד אחד ויותר ילדים מצד שני (בהשוואה להפגנה הקודמת לפני 3 שבועות) מלמדת על זה שלאט לאט ההפגנות האלה צוברות שוב נפח. לא צריך להיות גאון כדי להבין שדווקא בגלל שההפגנות הופכות להיות ממוקדות וברורות ומזוהות יותר  זה אומר שהן לא תגענה למספרים של השנה שעברה. וזה בסדר גמור. מה שחשוב עכשיו הוא עצם קיומן, וליתר דיוק עצם קיומן הרציף, העקשני, לאורך זמן. זו לא ריצת 100 מטר, זה מרתון. צריך אורך נשימה וצריך בעיקר להיות שם. פשוט לצאת מהבית ולהגיע, כי זה חשוב, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה, כי במקום שאין בו אופוזיציה, הייה אתה אופוזיציה.

אז היה נחמד לראות אתמול פרצופים מוכרים, וכאלה שגם הם כנראה מאמינים, כי הם טרחו לבוא שוב. ושוב. ושוב. מעבר לקריאות ולשלטים בנושאים המוכרים היו גם התייחסויות לאירועי השבועיים האחרונים – היו מפגינים שחורים, היו שלטי Black is Beautiful והיתה בחורה שחורה אחת לבושה שחורים, עם סרט בד שחור שכרוך לה סביב הפנים וסותם לה את הפה. היא עמדה בשקט מתריס, ניצבת גבוה על גדר האבן כמו פסל החירות, כשכל הצלמים מסביבה הבזיקו בפלאשים שלהם. לידה עמדה ילדה לבנה עם טיארה מנצנצת שתופפה בשמחה בסיר וכף. הן היו צמד שובה לב. העצרת בסוף התהלוכה התרכזה לא בכיכר פריז כרגיל אלא במעלה רחוב אגרון, ליד הסוּפּר, וזה באמת לא אותו דבר כמו עצרת בכיכר פריז. מן הסתם גם המשטרה הבינה את זה וזה בדיוק מה שהיא רצתה. זה מקומם.

היו דוברים רהוטים וענייניים שפרטו את המושג תקציב חברתי לפרוטות: מה זה דורש בתחום החינוך, הבריאות, הרווחה. לא משהו שאני חושבת שרוב הנוכחים בקהל לא יודעים כבר בעל-פה ובעיניים עצומות אבל שוב, חשוב לומר את הדברים האלה בקול רם. שוב. ושוב. חנן בן סימון (נדמה לי שזה השם שלו) שר את “אני ואתה נשנה את העולם” והמילים המוכרות עד איבוד משמעות של השיר הזה נשמעו פתאום כל כך מדויקות ונכונות: אמרו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה. זה באמת לא משנה. זה הזכיר לי ראיון ישן עם פטי סמית, שבו המראיין שאל אותה – אני לא בדיוק זוכרת את השאלה המדוייקת אלא יותר את רוח הדברים – למה ואיך אחרי כל השנים וכל האלבומים היא עדיין ממשיכה לעשות מוזיקה ולהופיע ולהוציא אלבומים. ואני די בטוחה שפטי בטח הסתכלה עליו ורצתה לחבוט בו ורק אמרה משהו כמו, כי זה מה שאני עושה, כי אני לא אומרת לעצמי אה, כבר הוצאתי אלבום לפני שנה או שנתיים או חמש; כמו שאתה אוכל ונושם כל יום ולא אומר לעצמך אה, כבר אכלתי ונשמתי אתמול ושלשום ולפני שבוע. אתה פשוט עושה את זה. אז ככה אני פשוט עושה את זה.

ברחבה שלפני תיאטרון ירושלים חנה אוהל קרקס.

אז ביום שלישי בערב הלכתי לראות את הקרקס – קרקס האחים פורמן הצ’כי. האחים פורמן הם פטר ומתיי פורמן, הבנים של מילוש פורמן, במאי הקולנוע, אבל הקרקס שלהם שואב לא פחות מתיאטרון ומאמנות המיצג מאשר מקולנוע. וכמובן, מאמנות הקרקס עצמה – זו ששורשיה עוד רומיים אבל בצורתה הנוכחית, המוכרת לנו מהתרבות הפופולרית, מתגלגלת עד שלהי ימי הביניים: קרקסים נודדים ברחבי אירופה, לא פעם של להקות צוענים, שמציגים קטעי ליצנות, אקרובטיקה, מוזיקה, מחול, קסמים, פעלולי חיות, ומוזרויות ועיוותים אנושיים.

השימוש בחיות ובפריק-שואוז כבר מזמן הוצא מחוץ לחוק, אבל קרקס האחים פורמן בהחלט חולק להם כבוד, משום שהם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה והמורשת של הקרקס. זה קרקס אלטרנטיבי למבוגרים, לא ממש לילדים, שמטשטש את הגבולות בין קרקס לקברט לבורלסקה למחול ותנועה ופרפורמנס. זה מתחיל כבר בכניסה לאוהל העץ הצבעוני, שעוברת דרך שתי תחנות: האחת – נפחיה, שבה מחשל באש (הגיהנום) מוטות ברזל איש גדול מימדים ועב כרס שאחר-כך יופיע גם בזירה העגולה המסתובבת; והשנייה, מופע מוזיקלי של קשישה חרושת קמטים שמפעילה בובת מריונטה שרוקדת ושרה. באוהל הקרקס עצמו שוררת חשיכה, מה שמעורר עוד ועוד ציפייה דרוכה עד תחילת המופע. אי אפשר לראות כמעט כלום, ואנשים מגששים באפלולית אחרי מקום ישיבה. הישיבה, אגב, לא מאוד נוחה, ואני די בטוחה שבמתכוון. זה הופך את זמן הצפייה – כשעתיים ורבע, בלי הפסקה, שזה לא מעט – לצפייה לגמרי לא פאסיבית ונינוחה. זו צפייה שתובעת הרבה מאמץ ודריכות מצד הקהל. אחרי הכל, שם המופע הוא Obludarium, שאם אני מבינה נכון זה “עולם המפלצות”. זה עולם מסוייט, דמוי חלום, שלאורך כל הקטעים שבו מיטשטשים הגבולות שבין יופי לכיעור, גרוטסקי ונשגב, רתיעה והיקסמות, פתיינות ודחייה, צחוק ומלנכוליה

היו שם, כאמור, רמזים ומחוות לפריק-שואוז מימים עברו: זמרת אופראית שפניה וגופה מכוסים בשיער גוף סמיך, קטע חשפנות של אישה עם זקן, שלישיית מפגרים, גמדים ואותו איש שרירים מהנפחיה. אני תמיד נזכרת במה שקראתי פעם איפשהו, שההצדקה להוצאת הפריק-שואוז מחוץ לחוק היתה כמובן (ובצדק) השמירה על כבודם וההגנה מפני ניצולם של אותם אומללים שהטבע התעמר בהם. אלא שלפעמים התברר שאותם אומללים דווקא חיבבו את המקום שנמצא להם בשולי הקרקס: לא רק שזה איפשר להם פרנסה, ולו גם דחוקה – בזמן שבשום מקום אחר אף אחד לא היה מוכן לקחת אותם לעבודה; אלא שכשאור הזרקורים בקרקס נדלק עליהם הם הרגישו בעלי ערך, בעלי יכולת לרתק קהל, כוכבים לרגע. ואכן, הפריקים בקרקס נראים בהקשר ובהעמדה האלו כמעט יפים.

היו שם עוד רגעים יפהפיים, פואטיים ממש: הקטע שבו הזירה כולה הפכה לעולם תת מימי חשוך, שדגים מוארים משייטים בו, וממעמקים עולה בת ים גוועת שאנקות הכאב והפחד החייתיים שלה מצמררים. או הקטע של מאלפת הסוסים היפהפייה עם השוט, שבהעדר סוסים אמיתיים הוקרנו דימויי סוסים דוהרים על חצאית הקרינולינה הלבנה שלה. היתה נערת טרפז – אישה ממושקפת דווקא, הנה דוגמה לקרקס אלטרנטיבי – שהופיעה אחר-כך גם בריקוד עמוד ארוטי. היתה עוד רוכבת על סוס (עץ) שריחפה באוויר וקטעי אקרובטיקה נוספים, היו מוקיונים שפניהם לבנות וחסרות הבעה, היתה מוזיקה חיה, עם תזמורת קטנה שישבה וניגנה ביציע מעל לזירה, היו קטעים דמויי קסמים ובטח שכחתי עוד המון דברים, והכל באמת ברצף דמוי חלימה. זה היה מופע סוריאליסטי מרהיב ומופלא. כשיצאתי משם לרוח הלילה הקרירה חשבתי שחבל שאני לא יכולה לברוח עם הקרקס. הלוואי וכל החיים שלי היו נראים כמו סרטים של ווס אנדרסון וקרקס האחים פורמן.

עונת ההפגנות התחילה מוקדם השנה. בשעה 20:30 בגן הסוס המארגנים מחפשים 50 סדרנים מתוך קהל שמנה באותה שעה לא יותר מ-100 איש. אני חושבת לעצמי כרגיל שלא יגיעו יותר מ-200 איש, אבל הפעם זה בסדר, כי לוקח זמן לצבור שוב אנרגיה ומסה ותאוצה. בינתיים, המארגנים מעבירים את הקהל סדנה ברענון סיסמאות. זה קצת כמו להסיר חלודה ועובש אחרי החורף. אבל מרגע שהנחיל הזה מתחיל לצעוד במורד המדרחוב כבר ברור לגמרי שיש כאן מאות רבות של אנשים. אני חושבת שבסוף, בשיא, היו משהו כמו 2,000 אנשים. אני לא היחידה שהופתעה, מסתבר. המשטרה לא טרחה לסגור אף כביש ואף ציר תנועה, והיא היתה קצת המומה כשהנהר השוצף והנלהב הזה הגיע לכיכר פריז ופשוט התיישב באמצע הצומת. זה היה מרהיב. לא היתה במה, לא היתה מערכת הגברה, לא היו מוזיקה ובידור להמונים. היו שלושה-ארבעה דוברים שדיברו מהעם, אל העם, בשביל העם. ראיתי את רן כהן בקהל, קשוב בעיקר לנציג השכונות ולנציג מאהל מחוסרי הדיור, ושוב עלתה הקריאה לדיור ציבורי. מה שהיה מעניין בשבילי בהפגנה הראשונה לפתיחת מחזור העונה הוא האופי השונה שלה לעומת הקיץ שעבר. קודם כל, היא היתה הפגנה אדומה באופן נחרץ. הדגלים האדומים הובילו את הצועדים והיתה שם נציגות גאה לא רק לחד”ש אלא גם לרע”ם, תע”ל ובל”ד, כולל נציגים ופעילים ערבים. היו סיסמאות ברורות וגלויות להפלת הממשלה (“הביתה! הביתה!”). רוב הקריאות נגעו לעניין העבודה, אירגון העבודה, זכויות עובדים וכו’ – אחרי הכל עדיין מאי. ההפגנה האדומה הזאת היתה חיל החלוץ שהולך לפני המחנה. בניגוד לשנה שעברה, לחולצות הכחולות (הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, מחנות העולים) היתה נציגות ספורה ומפוזרת בלבד בהפגנה. לא היו בכלל הכרזות הגדולות ההן של דרור ישראל, לא היו חובשי כיפות, לא היו (עדיין) משפחות. רוב האנשים היו צעירים, באמצע שנות ה-20. במקום האוהל של משפחת שליט, האוהל מול ביתו של ראש הממשלה הוא עכשיו אוהל חב”ש של יוצאי אתיופיה שהוקם במחאה על הגזענות והאפליה. הם היו חלק בלתי נפרד מההפגנה אתמול. היו מתופפים ואנשים שהרעישו עם כפות עץ ומכסים של סירים. בכניסה לגן העצמאות, במקום בו הפחונים מסתירים כבר שנים את מה שכבר לא ברור מה יקום שם, כולם תופפו על הפח וזו היתה הוצאה מרוכזת של תסכולים ואנרגיות שהצטברו במשך חורף ארוך. זו היתה גם קקופוניה משמחת מאוד. זיהיתי פרצופים מוכרים וראיתי וחיבקתי אנשים אהובים. הקפדתי ללכת מאחורי בחור אחד בחולצת פסים – למעשה, הם היו שלושה בחורים אבל הוא היה הפתוח והקולני ביותר מביניהם – שהמציא לעצמו ולסביבתו סיסמאות חדשות וצעק את כל מה שעבר לו בראש וכל מה שהציק לו: “תשובה לכלא”! “אין לי פנסיה ואין לי עבודה, אבל יש לי עוד שר בממשלה”. זה היה כמו להתחבר לזרם התודעה המהפכני והעצבני של מישהו אחר, וזה היה מצחיק ומחכים. במקום הקריאה המוכרת מהשנה שעברה “התשובה להפרטה: מ-ה-פ-כ-ה”, הסיסמה הפעם היתה פשוט “התשובה לממשלה: מ-ה-פ-כ-ה”. במקום “העם דורש צדק חברתי” הקריאה היתה “שלום, שיוויון, צדק חברתי”. אבל ללא ספק, הסיסמה שנצעקה בדבקות ובאמונה הגדולה ביותר היתה, ברוח הימים האחרונים, “כל! העם! או-פו-זיציה!” היה בחור אחד שנשא כרזה שהצהירה “אנחנו לא נחמדים”. לדעתי אנחנו עדיין נחמדים, אבל אם יש משהו שההפגנה אתמול מסמנת זה את ההכרה בכך שהפעם זה הולך להיות פוליטי בגלוי, שהדרישה מהממשלה להתפטר וללכת הביתה היא לא מובלעת ומוסתרת ולא משהו שיש להתבייש בו. אני מקווה ככה, לפחות. ימים והפגנות יגידו.