קטגוריה: על הזמן ועל העיר

” התייר הרגלי הוא אדם היוצא מנקודה א’ ומגיע לנקודה ב’ במו רגליו, אפילו כשבין א’ לב’ קיימת תחבורה. התייר הרגלי מגיע לנקודה ב’ הרבה יותר מאוחר מכפי שהיה מגיע אילו נסע במכונית או באוטובוס, ובסוף הדרך הוא גם הרבה יותר עייף, מלוכלך, רעב ומרוצה מעצמו. “

כה אמרה שימבורסקה, ואני יכולה לחלוק רק על העניין של הרעב. חלק מהתענוגות המזומנים למשוטטת האורבנית הם בתי הקפה המושכים אותה פנימה בכל פעם שהיא מרגישה צמא, רעב או סתם צורך לשבת קצת ולהתבונן בעניין בפרצופים אנושיים סביבה. אבל לגבי כל השאר – בהחלט כן. בסוף כל יום שוטטות מתוך שלושת הימים שזימן לי חופש יום העצמאות-סופשבוע הזה, חזרתי הביתה צרובת אף, פרועת שיער, שחורת רגליים, עייפה ומרוצה לאין קץ.

ביום העצמאות קצת לפני אחת התקשר מם ואמר שהוא עוד לא עלה אפילו על האוטובוס מחיפה. אמרתי לו שאפגוש אותו במרכז העיר כשהוא ינחת כאן סופסוף, והלכתי להסתובב ברגל. העיר היתה חצי נטושה, אבל האמת היא שהיה בזה משהו מאוד נעים. השילוב הלא שגרתי של העיר המרוקנת מחלק גדול מיושביה, יחד עם מזג אוויר יפה באופן נדיר – חמים, רוח נעימה, אור צלול, שמיים תכולים – יחד עם העובדה שהיו בפניי שעות של שוטטות בלי מטרה, בלי לדעת מתי בדיוק מם יגיע ומה נעשה אחר-כך, תרמו כולם לתחושת התיירת שלי. זה הזכיר לי את כל הערים ששוטטתי בהן שעות לבד, זרה ואנונימית, וזו היתה תחושה נעימה מאוד. אז הלכתי ברגל מהבית דרך רחביה לשוק, והשוק היה סגור וריק אבל קפה בצלאל היה פתוח וישבתי מתחת לשמשיה הלבנה הגדולה ושתיתי קפה קר. ישבו שם עוד כמה אנשים שבחרו כנראה גם הם שלא לצאת מהעיר. משם ירדתי לבן-יהודה כדי לבקר בתערוכת ציורים של אמנים רוסיים שנקראה Jerusalem Plein Air. הצהרת הכוונות היתה ציורים לא פוליטיים ולא קיטש-ירושלמי-תיירותי, אלא פשוט ציורי נוף של ירושלים מתוך מסורת ציור קלאסית ואסתטית טהורה. שעל זה אני יכולה רק לומר: כל הכבוד ובהצלחה. אני זוכרת שאחד המורים שלי לצילום אמר פעם שאתה לא יכול לצלם בירושלים אבן, עץ, עלה, אדם, ובקיצור שומדבר, בלי שתהיה לו משמעות פוליטית. אבל התערוכה היתה יפה, והיא התקיימה בשתי דירות פרטיות אחת מעל השנייה. לפי הצהרת מארגניה, זו היתה מחווה לתערוכות הפוליטיות, הדיסידנטיות, בברית המועצות לשעבר, שנערכו במחתרת, בדירות פרטיות. העניין עם תערוכות בדירות פרטיות הוא שהדירות עצמן מושכות תשומת לב לפחות כמו האמנות המוצגת בהן. אין כמעט שומדבר יותר מעניין בחיים מאשר להציץ לאנשים אחרים לתוך הבית: להתבונן במדפי הספרים והמוזיקה, באהילים והנברשות, בוויטרינות עם חפצי החן, בכלים במטבח, בתמונות התלויות על הקירות. במקרה הזה היה מדהים גם לראות את הבניין הישן הזה באמצע בן יהודה, עם התקרות הגבוהות, המרצפות שהיו פעם מעוטרות, המרפסות המרחפות מעל למדרחוב ומעל לפנסי הרחוב, העצים המרשרשים, העוברים והשבים. היה גם מרתק להתבונן מהצד ולהאזין לשפה הרוסית, וגם בלי להבין אף מילה אפשר היה להרגיש את תחושת הקהילה. זה הזכיר לי את “לוויה עליזה” של לודמילה אוליצקייה. והיה גם שולחן הכיבוד שכלל נקניק תה, סלט כרוב סגול במיונז, סלט טאבולה (לבטח הגרסה המזרח-תיכונית לקאשה), וודקה ועראק ולחם שחור, אבל גם בורקס, עוגיות קנויות וקפה.

כשיצאתי שוב לרחוב כבר היה כמעט ארבע, ומם התקשר מהתחנה המרכזית להגיד שהוא ייקח את הרכבת ישר למרכז העיר. אמרתי לו לרדת בכיכר ציון, וחשבתי שחבל שאין ממש רציף רכבת שאני יכולה לעמוד עליו ולחכות לבואו, אחרי שנה-וחצי או שנתיים שלא התראינו, ולנופף לו בפיסת טישו לבנה. החיים הם כל כך פרוזאיים לפעמים, במיוחד בהשוואה לסצנות קולנועיות כמו למשל סצנת הפגישה על רציף הרכבת ב”אדומים” – הסרט על העיתונאי האמריקאי ג’ק ריד שסיקר את המהפכה הבולשביקית ב-1917. אבל השנה היא 2012, והמקום הוא ירושלים, ומם ירד מהרכבת אחרי שלוש תחנות מאימת הפקחים – בתור סמי-אנרכיסט חובב train-hopping הוא עלה בלי לקנות כרטיס – והמשיך ברגל עד שנפגשנו לתוך חיבוק בכיכר ציון.

ישבנו לשתות תה עשבים וקפה שחור בשקט בבית הקהווה ואחר-כך הלכנו לאכול המבורגרים באיוו – בכל זאת, יום העצמאות ובשר וכל זה. מם הביא לי קובץ סיפורים רוסיים בגלל שהוא זכר שכבר הרבה זמן שאני אומרת שאני צריכה להתחיל לקרוא ספרות רוסית. אני תמיד מתביישת לומר שבחטא ועונשו אני עדיין בחטא. אני מצדי הבאתי לו שני דיסקים וחולצה ישנה של “השרת העיוור”, כי מזמן כבר הגיע הזמן. מם ואני ידידים טובים כבר כל כך הרבה זמן. המשכנו לשוטט וגילינו במפתיע שאוגנדה סגורה, וגם אדרבא, וכשהגיע הערב והתחיל להחשיך נפרדנו.

שנים שלא ראיתי סקינהדס, אני אומרת כשאני משלמת לסקינהד ב-5 במאי ביום שישי בצהריים. היום השוק מלא ודחוס, וגם כאן רועש וצפוף אבל באופן נעים, כי סקינהד אחראי גם על הפסקול, שעל מחשב הלוח הקטן שלו מעבר לדלפק אני רואה שהוא נקרא Skinhead Moonstomp. הרבה רוּטס רגאיי וקצת סקא ואולדיז וג’אז ישן וקצת צ’ילאאוט – מוזיקה עם הרבה גרוּב ודאבּ ונשמה. סקינהד מכין לי הפוך קטן והוא מצייר עליו עלים ולבבות שגורמים לי לחייך. לסקינהד יש בגדים שחורים וחגורה עם הרבה ברזלים וקעקועים שהבולט שבהם הוא זה שעל העורף שמאיית בפשטות SKINHEAD ומתחתיו ציור גרפי של אגרוף. שנים שלא ראיתי סקינהדס, אני אומרת כשאני משלמת, וחיוך רחב מפציע על פניו של סקינהד והוא אומר, איזה כיף זה שמישהו מבין סופסוף מי אתה. שלא חושב ישר שאתה פשיסט. ואני אומרת, ברור, הרי יש גם סקינהדס אגיינסט רייסיזם, ואנחנו מדברים קצת על זה ועל פאנק ועל סטרייט-אדג’. וסקינהד קד קידה קטנה ואומר בחיוך, היה לי לעונג לשרת אותך גבירתי, תחזרי שוב. מתחת לרגאליה המאיימת של השחור והניטים והקעקועים, פאנקיסטים וסטרייט-אדג’ים וסקינהדס הם האנשים הכי רומנטיים שיש. רק אנשים כל כך רומנטיים מאמינים באמת ובתמים במרד ובתרבות שוליים ובאפשרות לשנות ובעתיד טוב יותר. הלוואי והיו הרבה יותר אנשים כמותם.

אז אני חוצה את רחוב אגריפס הסואן ונכנסת לתוך הגינות והחצרות המוצלות והשקטות של שיריזלי, ועומר בדיוק מתקשר וכשאני אומרת לו שאני בשוּק הוא נאנח ואומר, עוד פעם את מסתובבת באיזה סמטה. כמו אמא שלי שהיתה אומרת בפליאה בוורשה, כל הזמן את מסתובבת ברחובות. אבל באמת, שוטטות היא עונג כל כך גדול. שלא במפתיע, היא דומה בעיניי לקריאה. זה משהו שאת עושה לבד אבל אף פעם לא מרגישה בודדה. המבט שלך מופנה כל הזמן גם פנימה וגם החוצה – כמו חלונות ומראות. היא מספקת לך מבט אל עולם שלם שמחוץ לך, אבל מהדהדת גם התבוננות עצמית. המחשבות שלך הן אשד עצום, לפעמים שוצף וקוצף ולפעמים רגוע ונינוח. חבל שאין בעברית מקבילה למילה האנגלית רפלקסיה, כלומר Reflection, ולמשמעות הכפולה שלה: גם השתקפות וגם הרהור.

אלה היו ימים מאושרים מאוד. הלוואי והייתי יכולה לחיות כך לנצח. החופש תם; צא לעבודה, בורג מטומטם. השבוע אחד במאי, ובמוצ”ש, 5 במאי – הפגנה!

” התייר הרגלי האינדיבידואליסט נחשב בעיני החברה דמות מוזרה, מעורר השתאות וחשד. להיסחב ברגל למקום שאליו אפשר להגיע איכשהו ברכב, ועוד להאריך את הדרך כדי להימנע מפיתויי הכבישים ההומים – הרי זה שיגעון מוחלט! מספרם של התיירים הבודדים קטן והוא הולך ומידלדל. נראה כי רק בדור הבא תיעשה ההליכה לאוונגרד. ”
(ויסלבה שימבורסקה, “מדריך לתייר הרגלי”, 1972. מתוך “קריאת רשות”, תרגום רפי וייכרט)

 

הבוקר הם פירקו את סוכת האבלים. חזרתי מהעבודה והיא כבר לא היתה שם. ביום שישי בצהריים פגשתי את מגדה בחדר המדרגות והיא שאלה אותי, מה את אומרת על הסוכת-אבלים ששמו לנו. אמרתי לה שלא הספקתי לראות את זה, ראיתי רק יום קודם את מודעת האבל על הבניין ממול והבנתי שזה החייל שנהרג במהלך גיבוש או מסע של יחידה מובחרת, מהתייבשות או מדום לב או משניהם. ונזכרתי שמתישהו בהתחלה כשעברתי לגור כאן, לפני שש-עשרה שנה, גבי, אמא של יסמין, אמרה שלמגדה היה בן שנהרג בצבא. אבל זמן קצר אחר-כך גבי ויסמין עברו דירה ולא הספקתי לשאול את גבי מתי ואיפה הוא נהרג, ואת מגדה בטח ובטח שלא העזתי לשאול, למרות שהיא אחת השכנות הכי נחמדות שיש לי כאן. היא זאת שתמיד שמרנו אצלה מפתח רזרבי עם מחזיק מפתחות של גארפילד החתול, בגלל שעומר תמיד איבד ושכח כל-כך הרבה מפתחות. ואז, ביום שישי בצהריים, כשמגדה סיפרה לי על הסוכת-אבלים, היא אמרה שהיא בדיוק תלתה כביסה יומיים לפני כן כשהיא ראתה מכונית צבאית שממנה ירדו חייל וחיילת והם נכנסו לבניין ממול והתחילו לעבור על תיבות הדואר בחיפוש אחרי שם, ומגדה אומרת, החזקתי חזק במעקה הכביסה כי הכל הסתחרר לי כי חזרתי בבת אחת ל-1973 ואמרתי לעצמי מגדה, זה לא אלייך הם באים, אצלך זה כבר קרה. וככה למדתי אחרי שש-עשרה שנה שמגדה איבדה את יגאל בנה בכורה בתעלה ב-1973. והמשפחה הזאת של החייל הזה מהבניין ממול שקמה היום מהשבעה, כמה מוזר זה לקום מהשבעה בדיוק ביום הזיכרון. כל השבוע השבעה הזאת חילחלה לי לתוך הנשמה וחשבתי שאם לי היה הצבא מציע לפתוח סוכת אבלים הייתי שולחת אותו לחפש. לא בטוח שלכולם מתאים בכלל הרעיון הזה של השבעה. אני חושבת שמה אני הייתי עושה זה דווקא נועלת את הבית ונוסעת למקום אחר, להיות לבד או רק בחברת קומץ אנשים שיכולים באמת לתמוך ולטפל בי. מי יכול ורוצה בכלל לראות אנשים, רובם זרים, כשהוא בכלל עוד לא מסוגל להתחיל להתמודד עם ההלם והאובדן והקריעה העמוקה במרקם של מה שהיו החיים שלך עד אותו רגע. בסוכת האבלים נתלה דף לבן עם זמני התפילות, שחרית, מנחה, מעריב ודבר תורה, ואני מעריכה את העניין הזה של קהילה, אבל בתפיסה שלי אבל הוא מסע בגיא צלמוות שאתה עובר לבד. כל השבוע היה פה ערב רב של אנשים, נשים אפריקאיות גדולות גוף ומכוסות בבדים צבעוניים, מטופלות בפעוטות קטנים, אציליות כמו אמו של החייל שנראתה לי תמיד כמו מלכה אפריקאית, נוהגת במכונית לבנה שנראית כמו מונית בריטית, ואני זוכרת את האבא שנפטר גם הוא לפני חודשיים – איזה סיפור איובי – שהיה תמיד לבוש בקפידה ומטייל עם כלב קטן קשור לרצועה. והיו המון צעירים וצעירות דתיים-לאומיים, ואי אפשר היה כמעט לישון בלילה עם הסוכה הזאת מתחת לחלון חדר השינה שלי, כי שבעה זה אירוע חברתי, לא כל שכן כשמדובר בבני נוער. אתמול בערב כבר נהיה לי כל כך סמיך וצפוף שנסעתי לישון אצל ההורים שלי. ואמא שלי אמרה, סוכת אבלים? זה בכלל לא מנהג יהודי. ומגדה אמרה, זה בגלל שהם אתיופים. ואני חושבת בסרקזם, איזה יופי שהצבא למד כמה מנהגים מהפלסטינים במהלך כל השנים של אינתיפדה מדממת. ואתמול, ערב יום הזיכרון והערב האחרון לשבעה, הגיעו מאסות של חיילים והציבו שולחנות ארוכים וישבו לאכול סביבם וזה נראה כמו הסעודה האחרונה בצילום של עדי נס, שמצטט בתורו את הציור ההוא של דה וינצ’י. ואחרי כל המאסות האלה של האנשים האלה אתמול, היום היתה דממה מוחלטת והסוכה פורקה ופונתה והשקט והשלווה חזרו, וחשבתי לעצמי שרק המעבר הזה בן-יום, ממאסות של אנשים להיעדר מוחלט של אנשים, היה מחרפן אותי לגמרי, ורק בגלל זה אני לא חושבת שאני אוהבת את הקונספט הזה של השבעה. כמו שאחד הדברים שהכי מבלבלים אותי תמיד ביום הזיכרון זו העובדה שכמעט תמיד הוא יוצא, בגלל העונה הזאת של השנה, ביום כל-כך יפה – מסוג הימים הכי יפים שהעולם הזה יכול להציע, עם כל הירוק והפריחה והשמיים הכחולים העזים והאור הצלול והדממה הזאת שאופפת הכל בערך מהשעה שלוש אחר-הצהריים עד תחילתו של ערב יום העצמאות הנוראי, מסוג הערבים הכי גרועים שהעולם הזה יכול להציע, וכל הפערים האלה והצורך לגשר עליהם כל פעם מחדש, משאירים אותי תמיד נבוכה ומבולבלת.

* * *

לא הכל היה קשה השבוע. יש מצב שמיציתי את מכסת המילים שניתנה לי בעולם הזה על יאפים עם ג’יפים, אז אני רק אציין את עצם קיומה של ההופעה במוצ”ש באוגנדה, כי זו היתה הופעה נהדרת ונדיבה, וחשוב לי לכתוב את זה עכשיו כי אם משהו יישאר מכל הייצוג הדיגיטלי של המילים-על-גבי-מילים האלה אני אוכל להיזכר בזה בעוד עשר שנים, כי מי יודע איפה נהיה בעוד עשר שנים ומה יעבור עלינו עד אז. וגם: איך הלכתי ברגל והיה ערב של אביב עם ריחות של פריחה, וכל הרחובות שעברתי בהם היו דוממים ויכולתי לשמוע לא רק את הפסיעות שלי אלא גם את הנשימות, ואלה היו נשימות פתוחות ומעגליות והצעדים שלי היו קלים, וליד אדרבא הסגורה מישהו השאיר ערימת ספרים ישנים ואימצתי ספר שירה ישן ונידח של משה דור. בהופעה עצמה יואב זכר להביא לי את ספר המסות של הרברט, וברחוב המלך ג’ורג’ נתקלתי בגבריאל בדיוק כשנזכרתי איך בקיץ שעבר הייתי הולכת כך ברגל מהבית לגן הסוס לכל ההפגנות.

זה היה שבוע חופש מספק מאוד, מה גם שגולת הכותרת שלו היתה אירועי בית ריק 2. הייתי שם פעמיים. הפעם הראשונה היתה ביום שלישי אחר-הצהריים, והיו במקום רק קומץ אנשים – אומרים שביום הקודם, שהיה יום הפתיחה עם הרבה הופעות חיות, היה מלא. לי דווקא היה נעים שהיה קצת דליל – היתה אוירה נינוחה ועצלה ויכולתי לשבת על הספה בסלון עם אמיר ב. ולפטפט באריכות. מהמטבח עלו ריחות של מרק ובישולים והיה אוירה של בית. במרתף תיקלטו מארקי פאנק וגילי הילד ובגינה בחוץ, בשמש אחר-הצהריים האביבית, אנשים השתרעו על העשבים והשיבולים שצמחו פרא בין צריפי הבטון והמשאית הישנה, שנשארה חונה ונטושה בחצר כמו כל המבנים האלו.

המבנים האלו היו פעם שני בניינים טמפלריים שנבנו כבתי ספר של הקהילה הגרמנית. מכון הסיבים התמקם בשני המבנים האלו בין השנים 1948 – 1967. חלק מהשילוט הישן עוד תלוי במקום: מיקרואנליזה של סיבים, מידע על כותנה, השימושים בטאנין, חדר לבדיקות עור. בית ריק 2 התרחש באחד משני הבניינים הנטושים, אחרי חצי שנה של עבודות ניקוי, פינוי, צביעה, סידור, אירגון והצבה של עבודות אמנות. אחרי בית ריק 1 וכל מיני מסיבות בתים נטושים, אני אמורה להיות מתורגלת במה שצפוי לי. אבל כמו תמיד, במשך רבע שעה ראשונה של הסתובבות במקום כל מה שאני יכולה לחשוב עליו או למלמל לעצמי הוא “יווווווווווווּ, מגניב!”.

החלל הראשון שמקדם את פני הבאים בכניסה הוא חדר עם שולחן פּוּל גדול. משמאל לו נמצאת הספרייה. יש בה ספרים ישנים מקוטלגים עם כרטיסי ספר וכרטיסי קורא וחותמות. יש כאן חוברות ופנזינים והקראת שירה. דרך שני חללים נוספים עם מיצבים שונים מגיעים לבר במרתף. הוא אפלולי כמו מאורת עטלפים או המרתף של דרקולה. ואכן, הדבר שתלוי מהתקרה נראה כמו עטלף שחור ענק או עפיפון שבור ומעוקם או גרוטאה של מטוס ישן או משהו שעשוי מגוויות של מכשירי חשמל ישנים. הבר עצמו עשוי מדלפק עץ ישן שהיה פעם ספסל. על הקיר הנגדי ניצבת עמדת התיקלוט. קשה לראות ממש את האנשים בבר מרוב שאפלולי וחשוך כאן. זה נראה כמו בר פילם-נוארי בסרט מצוייר.

חוץ מזה יש בקומה הראשונה עוד חדר מבואה שקירותיו מקושטים בעשרות צלחות לבנות מעוטרות בכחול. האסוציאציה המיידית היא של צלחות חרסינת דלפט – כאלה שעיטרו קירות בתים של בורגנים החל מהולנד של המאה ה-17 ואילך. מכל היצירות בבית, העבודה הזו של מידד אליהו היתה האהובה עליי ביותר. חלק מהצלחות היו מצויירות באופן פיגורטיבי וחלקן היו מוכתמות פשוט בדיו כחולה-סגולה, כך שהצופה היה יכול לדמיין בהן תמונות כמו בכתמי רורשאך. המיצב הזה היה מוצלח בעיניי מפני שהוא התכתב ישירות עם משהו שקשור קשר הדוק להיסטוריה של האוּמנות (craft) – כלומר היסטוריה של עיסוק בחומר – וכמובן כל המהות של מכון הסיבים היתה עיסוק בחומר/ים. חוץ מזה שבתור פולנייה יש לי חיבה גדולה לחרסינה מצויירת ומעוטרת כמו פעם – china אמיתית ולא כל החרא Made in China שיש כמו זבל היום.

בקומה השנייה ניצב הסלון שנצבע אדום עמוק ורוהט בספות ענתיקות ושולחן קפה מעץ מסיבי. היו תמונות, כתובות קיר וגובלן. בסלון היה אפשר לשבת ולדבר בין ובמקביל להופעות, שנערכו בחדר הצמוד שנפתח מתוך הסלון. בחדר ההופעות הגדול מישהו אירגן את כל הציוד – שטיח פרסי ישן וגדול במקום במה, מגברים, מחשבים, מערכת תופים, ואפילו קוליסה שנתלתה מקורות התקרה הגבוהה, ועליה שלושה ספוטים, עציץ שרך וגרלנדה ישנה שנראתה כמו שיח פראי שצמח בפינה. את הגומחה העמוקה של אחד החלונות המקושתים קישט וילון תחרה ישן. חוץ משירותים (שהוכשרו שוב לפעול) וקבר של אמבטיה/מקלחת שכוסה בצמחייה, היה בקומה השנייה גם המטבח. את אחד החלונות המקומרים שלו קישטו אגודות בצל ושום. על דלפק העץ היו מונחים צרורות עשבי תיבול. בסירים גדולים התבשלו בשלושת הימים תבשיל טופו וירקות, תבשיל בשר, עוף בלימון וזיתים, איזה תבשיל דג, דאל ואורז, רטטוי ירקות, היתה שתייה קרה אבל לא חמה כי אי אפשר היה להעמיס על מערכת החשמל המאולתרת – כלומר על הגנרטור שבקומה העליונה – קומקומים חשמליים. אבל זה היה בהחלט מספיק ודי והותר ואי אפשר היה שלא להעריץ באמת את כל העבודה וההשקעה והמחשבה והאהבה שהושקעו כאן. DIY or die. צריך גם להעריץ את העובדה הפלאית שלאורך שלושה ימים רצופים לא הגיעה למקום המשטרה. כל האירוע הזה שייט כל כך הרבה מתחת – או מעל – לרדאר שלה, ומן הסתם היא היתה עסוקה באלפי אנשים שהסתובבו בעיר בחול המועד, כך שהמקום הזה הפך לאקס-טריטוריה אוטונומית, משק אוטרקי, גן עדן אורבני, שמה שאיפשר אותו, בין השאר, הוא המקום הדי מבודד שלו: קצת מרוחק מהכביש הראשי, בלי בנייני שכנים מסביב.

עוד בסמוך לחדר ההופעות והסלון היה חדר ה”סינמה” שהוחשך כדי לאפשר צפייה בהקרנות וידאו, ושהוצבו בו שלוש שורות של מושבי קולנוע (שנדמה לי שנלקחו משיפוצים קודמים של קולנוע סמדר הסמוך). בהפסקה בין ההופעות ראיתי שם סרט קצר של ניר שגב. מדרגות לולייניות הובילו לקומה העליונה – עליית גג שחור נפער בקורות העץ וברעפי האבן שלה. דרך החור הזה אפשר היה לראות פיסת שמיים. אני הייתי שמה כאן כסא או כורסה שהיו מאפשרים התבוננות או בהייה בשמיים המשתנים לאורך זמן. כמובן, יש עבודת אמנות כזאת בגן הפסלים במוזיאון – “החלל הרואה” של ג’יימס טורל, אחת מיצירות האמנות הנפלאות ביותר שיצא לי לראות (ובעצם לחוות) אי פעם.

ביום השלישי והאחרון לפעילות בית ריק 2 באתי בשעריו שוב כדי לקלוט עוד מהעושר, השפע והשמחה של המקום – וגם כדי לראות הופעה של אמיר בולצמן ואיימי מקנייט. ראיתי את איימי כמה וכמה פעמים לאורך השנתיים-שלוש האחרונות שבהן היא שוהה כאן ושהפכו אותה לחלק בלתי נפרד מהקהילה המוזיקלית של העיר. ראיתי אותה לבד ובצמדים, הקשבתי לקול המלאכי שלה עם הגיטרה האקוסטית והלפ-סטיל. אני אוהבת לחשוב על איימי במונחים של זמרת נודדת, נוודת, הובּואית, שהגיעה לכאן מאוסטרליה עם הראסטות הבלונדיניות, הנעליים הכבדות המשופשפות, שתי גיטרות ומפוחית. כל מה שצריך בשביל נדודים. אבל הפעם יש לאיימי להקה מלאה – לא סתם, אלא שביעייה. שביעייה זה כוורת, ובלהקה של איימי יש פסנתר, צ’לו, קונטרבס (ובס חשמלית), גיטרה חשמלית, אקוסטית וקלאסית, שני סקסופונים וחצוצרה, ויש מצב ששכחתי משהו (אה כן, תופים). כשמדובר בטרובדורים כמו איימי זו כמעט תזמורת סימפונית שלמה, וזה באמת מסרבל קצת את התנועה. אבל זה מעבה את שירי הבלוז-פולק שלה והופך אותם לשירי בלוז כבדים משדות הכותנה.

בשעה הזאת של הערב, כשמחוץ לחלונות הבית הפתוחים אפשר היה לראות את השמיים הולכים ומשחירים, היו כבר בין הקומות והחדרים המון אנשים. היו צעירים ואנשים עם ילדים וכלבים ומבוגרים – חלקם מורים לאמנות שבאו לראות עבודות של הסטודנטים שלהם, חלקם הורים של המוזיקאים המופיעים וחלקם שכנים מהסביבה ששמחו לראות מה שנעשה מהבית הזה, שהוא לבטח יצירתי ושיתופי וקהילתי ומקסים פי מיליון יותר מהתוכנית התלויה ועומדת להפוך את המתחם למלון בוטיק או מפלצת נדל”ן אחרת.

כיאה לכל הפרוייקט הזה, שהמילה “נדיב” אפילו לא מתחילה לתאר אותו, הצהרת הכוונות החותמת של יוצריו היא להשאיר את המבנה אחרי שלושת ימי הפעילות כפי שהוא – על האמנות, הבנייה והתשתית שניתן להפעיל בקלות – לשימוש הכלל. אני אישית הייתי שמחה לראות את מחוסרי הדיור ו/או פעילי הדיור הציבורי הירושלמיים/המעברה נכנסים אליו. יהיה בזה צדק פואטי משום שלמעשה, היתה כבר פלישה למבנה בקיץ, וליתר דיוק לבניין השני במתחם, המוזנח יותר, הגבוה, הגותי, מנופץ החלונות. הם פונו משם כמעט מיד ובכוח, אבל השאירו אחריהם סימני חיים בדמות כמה ציורי קיר וכתובות גרפיטי, וציטוט אחד משיר של יהודה עמיחי:

” במכון לסיבים עושים חבלים מסיבים
לצרור בהם נפשות בצרור החיים “

* * *

אני כותבת את כל הדברים האלה ביום חמישי בצהריים, בעט ומחברת, תוך כדי ישיבה בבית הקהוה. המקום הזה כל כך נעים. יושב כאן עוד בחור עם לפ-טופ ועוד בחורה שקוראת ספר. וינטג’ ביסטי בויז מתנגנים ברקע. אני שותה קפה הפוך. אני אוכלת. אני כותבת. כמה מעט צריך לאושר.

חוץ מזה היו השבוע: נסיעה לתל אביב כדי להסתובב סתם ולבקר את אחייניתי המתוקה מכל. נרשם ביקור בחנות הספרים מגדלור, קפה של צהריים שמשיים בבתה וגריגה ושמלת וינטג’ בחנות “רק שנייה” שממול. הוצאתי השבוע את כל שמלות האביב והקיץ שלי ופיניתי להן מקום בארון, במקום כל בגדי החורף של החודשים האחרונים. נרשם גם יום אחד בצהריים באוגנדה, כשעצרתי לשתות תה ולקנות דיסק במקום. מוריס ורחל ניגבו חומוס, היה שם בחור בשם אליה ויחד עם הברמן דיברנו כולנו – לא בהכרח אנשים שמכירים אישית אחד את השני אבל כאלה שחולקים אותו מרחב בכמה נקודות זמן – על טום ווייטס, ג’ים ג’רמוש, מוזיקה של מפיקים, מוזיקה של יאפים עם ג’יפים, מקומות בירושלים ותל אביב. מעל דלפק הבר באוגנדה, כנראה מאיזו מסיבה שהתקיימה שם לא מזמן, נתלה שלט עליז וצבעוני: Welcome Home. אני משועבדת לעיר הזאת עד שבאמת, חלאס, נמאס. מצד שני, זה הבית.

כל-כך מגיע ליאפים עם ג’יפים שיבואו לראות אותם כל-כך הרבה יותר אנשים מקומץ הכמה-עשרות-בודדות שהיו שם ביום שישי בצהריים, במסגרת פסטיבל האופניים או מה שזה לא היה שם במוסררה. אפילו התקינו לכבודם במה מגודרת שאני לא בטוחה כמה הם הרגישו איתה בנוח, אבל לזכותם ייאמר שהם עשו את המיטב. מכיוון שלא היה ברור לי באיזו שעה אמור להתחיל כל האירוע ומה סדר ההופעות המתוכנן, ומכיוון שהאופציה של להחמיץ הופעה של יאפים לא באה בחשבון, ומכיוון שאני החנוּנית הדייקנית שאני, הגעתי כבר ב-12:00 בצהריים. ואז באמת כמעט לא היו שם אנשים, אבל היו יאפים בסאונדצ’ק, ולמרות שסאונדצ’ק הוא ברגיל עניין די מייגע וטרחני, כשמדובר בלהקה אהובה זו הזדמנות לשמוע מיני-סט פרטי ואינטימי. אמנם כזה שמורכב רק משברי שירים, ומהרבה יותר “אני צריך עוד מוניטור” מאשר קטעים מוזיקליים, ועדיין. אז ישבתי שם על פיסת מדרכה מוצלת והקשבתי בשקט לסאונדצ’ק של יאפים עם ג’יפים.

בצהרי היום במוסררה, בבוקר אחרי שהזיזו את מחוגי השעון קדימה לשעון קיץ, היה יום יפה על קו התפר שבין היום האחרון של החורף ליום הראשון של האביב. גושים של עננים בגובה רם ובינוני ובגוונים משתנים של לבן ואפור שייטו בין קרעי שמיים תכולים. השמש והרוח שיחקו מחבואים. בזמן המת שעד תחילת ההופעה הרשמית חציתי את קו התפר בין מזרח ומערב והלכתי לשער שכם. עברתי את המשאיות ופלטפורמות הפריקה של חנויות הירקות, עד שמרחוק ראיתי משהו שנראה כמו הפגנה ונזכרתי שזה יום האדמה. היו שם כמה עשרות מפגינים פלסטינים שקטים עם כרזות ודגלים ומסביבם הרבה יותר כוחות צבא ומשטרה. היה שקט מתוח באוויר, אז חציתי בחזרה את פסי הרכבת והכביש הראשי ועליתי במדרגות קיארה בחזרה לשכונה.

כשיאפים עלו באופן רשמי לבמה בסביבות שתיים, היו שם כבר הרבה יותר אנשים, ביניהם כמה פרצופים מוכרים ומחייכים. נועם, גבי, יואב, מורן, גילי, יותם. היו אנשים שרקדו ממש לפני הבמה וזה היה כיף. מאחורי הבמה וחומת האבן שעל גבול השכונה נמתחו קווי החשמל הגבוהים של הרכבת הקלה. אחת לכמה דקות אפשר היה לראות את הקרונות עוברים וגגות גבוהים של משאיות חולפות. את השמיים המעוננים חצו ציפורים קטנות שחורות ומעל הכל – מעל לקול – ריחף מסוק. יום הזעם ויום האדמה התערבבו עם הבלוז הכנעני-צועני-מערבוני של היאפים, עם שירי הדם, הזרע והאדמה, עם הפאתוס ועם הסארקזם. הסט היה דומה לזה של הצוללת, אבל קצר יותר בשלושה-ארבעה שירים וזה היה מצער. הלוואי שהיתה דרך לשכנע את יאפים לנגן יותר. להטיל פחות ספק בכוח של המוזיקה שלהם, ביכולת שלה לתקשר למרות הקיום ההרמטי והסוליפסיסטי שהיא בראה לעצמה, במשמעוּת העצומה שיש לה אצל מי שאוהב אותם. אבל איכשהו נראה לי שהספק הזה, שהם מטילים בכל אלה בדיוק, מזין את היצירה עצמה. אז אני לא יכולה שלא לכבד את זה, גם כשאני רוצה עוד.

רח’ הלני המלכה מטפס ישר ממוסררה אל מגרש הרוסים ואל הקסטה והתקליט. לרגע חשבתי להישאר להופעה של רוצי בובה, אבל די הספיק לי ליום אחד וגם רציתי לראות עוד את עומר לפני שהוא נוסע לאבא שלו לשישי-שבת. עם כל הרטינות שלי, אני קשורה לעומר באופן כזה שאם הוא לא נמצא יותר מ-24 שעות אני נתקפת בגעגועים שמקשים עליי את הנשימה. מצד שני, אם אנחנו נמצאים יותר מדי זמן ביחד כל העצבים שלי סומרים מרוב שאין לי שקט ומרחב. זה קצת דומה ליחסים המורכבים שלי עם העיר. כשהיא חודרת לי יותר מדי מתחת לעור ולוורידים, אני נעשית חסרת מנוחה. אבל באופן מוזר, בצהרי היום אתמול במוסררה, וכל הדרך הביתה, הרגשתי שלווה גדולה.

כל כך קשה למצוא נקודת איזון. וברגע שמצאת אותה, בכל רגע משהו יכול להפר אותה. שום דבר לא נשאר קבוע.

ביום שלישי יצאה השמש והשמיים נצבעו טורקיז עמוק ללא רבב. בשעה 12:00 בצהריים כל המחלקה לארכיטקטורה יצאה החוצה לספוג שמש וישבה מחוץ לקפה בצלאל, ואני יודעת את זה כי גם אני ישבתי שם, ולכן אני גם יודעת שכולם שירבבו צווארים וראשים אל מול השמש, עוקבים כמו חמניות אחרי אמן הגדולה בשמיים. הרגשתי איך כל הצפידוּת של החורף מתמוססת ונושרת לי מהצוואר והעורף. עשיתי אותו דבר למחרת בקפה מסריק בתל אביב, ולמחרת-למחרת בקפה הקטן שפתחו בין עזה לברלין. הייתי בחופש השבוע, אז נדדתי בין בתי קפה וערים. הסתובבתי כמה שאפשר יותר בחוץ ובשמש, כדי להשיל את כל שכבות הקור, את החלודה, את קורי השינה.

מקפה בצלאל הלכתי לשוק, נכנסת בדרך לגלריה ברבור כדי לראות את התערוכה של צבי טולקובסקי ומשם לחנויות יד שנייה. אצל נעמי קניתי חצאית. בחנות בגדי וינטג’ ברח’ המלך ג’ורג’ בתל אביב אני מחייכת למול אוסף מוקפד של שמלות סבנטיז, והמוכר אומר שהחיוך הזה הוא המחמאה הכי יפה והיא מספקת לא פחות ממכירה. כל כך קל להיות נחמדים וזה עושה את העולם לכל כך הרבה יותר נעים. בחנות הספרים המשומשים בין המלך ג’ורג’ לפרישמן אני מוצאת את “ספר הצחוק והשכחה” של מילן קונדרה, וכשאני מתיישבת יחד איתו בבית הקפה אני חושבת שזה מצחיק לשבת עם ספר של מילן קונדרה בבית קפה על שם יאן מסריק. הצ’כים האלה, הם באמת אומה תרבותית דגולה. מוזר שעד היום לא יצא לי להיות בפראג. אבל בקפה מסריק אני שותה תה עם עוגת בננה ובאותו רגע לא דחוף לי להיות בשום מקום אחר. אחר כך, בדרך לבית של אלדד לבקר את אחייניתי המתוקה מכל, אני עוד עוברת דרך האוזן השלישית וקונה את האלבום החדש של מארק לאנגן. יום לפני כן, באדרבא כאן, יהונתן שמע תוכנית רוק ברדיו והשמיעו בה בדיוק שיר ישן, פסיכדלי ורועש של הסקרימינג טריז.

ערים משתקפות זו בזו כמו בתוך מראה.

בכל ביקור שלי בתל אביב אני שואלת את עצמי אם הייתי יכולה לחיות בה. אף פעם אין לי על זה תשובה ברורה. אני רק יודעת שנעשה לי קשה יותר ויותר להמשיך לחיות כאן. כשפגשתי את ק’ לפני כמה שבועות, אחרי שהתחבקנו ונכרכנו אחד סביב צווארי השני, הוא סיפר לי שהוא עבר לתל אביב ושמחתי בשבילו ונעצבתי בשבילי. כולם ממשיכים הלאה, משאירים את אלה שנופלים מאחור, לא אכפת להם יותר, שר אלכס צ’ילטון בשיר מצמרר של ביג סטאר. אני מנסה להסביר לו שקשה לי לעזוב, שכל החיים שלי כרוכים ושלובים ושזורים בחיי העיר הארורה הזאת כבר הרבה יותר מדי שנים, ובכל פעם שרציתי לעזוב משהו בדיוק השאיר אותי כאן. הוא צוחק ואומר שזה שאני מיעוט הולך ומצטמצם עושה אותי מיוחדת. אני אומרת לו שכן, פעם ענדתי את זה כאות גאווה, אבל יותר ויותר לאחרונה אני מבינה שהמחיר שזה גובה ממני הולך ונעשה כבד. זה שוחק ומתיש להיות מיוחדת. כשאני בתל אביב פתאום קל לי יותר ואני מבינה: זה בגלל שכולם מסביב נראים כמוני ואני נראית כמותם. אני יודעת שאני אמורה להגיד משהו בשבחי ההטרוגניות ולהוקיע את ההומוגניות, אבל האמת הלא נעימה היא שלמשך יום אחד נעים לי מאוד לא לראות אף שביס וכיפה וציצית ומגבעת. ואז אני מבינה: זה כל כך מתיש ומעייף למוח להיות עסוק כל יום, כמעט כל היום, במיון וקיטלוג אינסופי: הנה חרדי. הנה דתי-לאומי. הנה מתנחלת. הנה ברסלבי. הנה ליטאי. הנה ש”סניק. הנה דוס אמריקאי. הנה דוס צרפתי. הנה סטודנטית. הנה ערבי. מכאן והלאה זו שכונה חרדית. מכאן והלאה זה איזור ערבי. זה להתנגש כל הזמן בגדרות ומחסומים וגבולות. זה לעמוד כל הזמן על המשמר כדי שאף אחד לא ינגוס בסנטימטר המרובע הקוואזי-אוטונומי שלך. אני לא חושבת שאני רוצה להמשיך לחיות ככה. אחרי כל כך הרבה שנים זה פשוט שוחק אותי לגמרי.

האמת היא שאני הכי מקנאה בדתיים שחיים בעיר הזאת. אני מקנאה בהם על זה שהעיר הזאת מספקת את כל צרכיהם ועושה את זה במיגוון ובמבחר אדיר, ובנוסף מציעה להם את כל מה שעיר גדולה יכולה להציע. ירושלים היא תל אביב של הדוסים. אני מקנאה בהם שהם מרגישים בה לגמרי בבית. אני בטוחה שהם לא מרגישים גולים בארצם. הם לא מסתובבים מנוכרים ועוינים כמו שאני מסתובבת כאן בשנתיים האחרונות. אני אמורה להרגיש כאן בבית – אם לא כאן אז איפה? – אני חיה כאן כבר 49 שנה, מאז שאני בת חצי שנה. גדלתי והתבגרתי ועברתי את כל שלבי החיים שלי כאן. כל מרקם החיים שלי משתקף במפת העיר הפרטית שלי. ובכל זאת אני מרגישה כאן זרה.

אבל ביום שישי בצהריים אני יוצאת שוב החוצה ובבית הקהוה אני יושבת על המדרכה הכמעט משופצת, מתחת לסוכך הלבן, עם הפנים שוב לשמש. אני חגה סביב השמש, במשקפי שמש. אודיסאה של עוד נמש בחלל החיצון. אחר כך אני הולכת משם ועוברת בסמטה שמחוץ לסירה שאמורות להיות בה כמה הופעות, אבל הן עוד לא התחילו ולא בא לי לחכות. אז אני עולה ברחוב הלל וחותכת בש”ץ ובבצלאל ובכל מקום המון אנשים יושבים על מדרכות בתי הקפה, והם נראים לי לגמרי חילונים וחופשיים. מי ידע שיש כל כך הרבה מהם, בעיר הזאת, ביום שישי אחר הצהריים. אולי זה בגלל פורים.

ואולי – רק אולי – יש לי סיכוי להינצל, עדיין.

בלילה גשום וקר של תחילת פברואר אני מתלבשת היטב ויוצאת לצוללת כדי לראות את יאפים עם ג’יפים. אין שום דבר שיכול להוציא אותי מהבית בלילה רע מזג כזה אלמלא אלה יאפים עם ג’יפים ואלמלא הם לא הופיעו כבר שמונה שנים. אני חושבת שבמקרה שלי לא ראיתי אותם עשר שנים, ואני לא יכולה אפילו לומר שהזמן טס. אני לא ממש זוכרת הרבה דברים מאז וזה מעציב אותי. כל הזיכרונות מתערבבים לי בראש. כל הערבים של פאקט וכל הלהקות וההרכבים. באלאנס והזירה הבינתחומית ומוסררה וחנות הספרים שעבדתי בה אז והחורף הקר ההוא והרחובות הנטושים והאוטובוסים המתפוצצים. האם זה באמת קרה באותו זמן? כל כך קשה להאמין עכשיו. אבל כן, ככה זה היה.

אז הערב הזה בצוללת הוא קצת כמו פגישת מחזור קטנה ואינטימית, אחרי כל השנים. כל כך הרבה דברים איבדנו באש ובחורפים הקרים. מישהו נוגע לי בכתף ואני מסתובבת וזה ליאור אש. אנחנו קונים כרטיסים ונכנסים ובפנים הצוללת קרה ואנחנו אפילו לא מורידים את המעילים. אנחנו עומדים ומדברים וליאור עוזב לתל אביב בסוף החורף הנוכחי והוא לא מתנצל אבל הוא כן היה שמח אם היה עוד משהו שהיה מאפשר לו להישאר. אני שמחה בשבילו, אני אומרת לו ששינוי זה טוב והוא מהנהן. יש לו תוכניות מוזיקליות חדשות וגם רעיון לפנזין חדש, ואולי תכתבי גם. ואז באה אבישג ועוד ידיד של ליאור שאני מכירה בפנים, כי כולנו מכירים את כולם בפנים, אנחנו מתראים באותם מקומות ואירועים. ליאור ואבישג וישי עבדו יחד בכל העיר לפני עשר שנים, בגלגול האחרון של העיתון שעוד היה משמעותי. ליאור עבד בגרפיקה וכתב ביקורות מוזיקה, אבישג כתבה ביקורות ספרים וישי כתב ביקורות קולנוע. אבישג ואני מדברות כמו תמיד על ספרים ואבישג אומרת שליד הבית שלה פתחו ישיבה של ברסלב ואני אומרת שברחביה יש מלא חב”דניקים ואף אחד מאיתנו לא אומר כלום אבל ברור שכל אחד תוהה בינו לבין עצמו עוד כמה זמן נצליח להחזיק מעמד לפני שנעזוב סופית ואף אחד מאיתנו לא רוצה להגיד שהעיר הזאת מתה סופית כי תמיד היא מתה סופית, גם לפני עשר שנים, והאמת היא שאנחנו מאמינים בהרבה דברים בה (וככל הנראה גם בתחיית המתים) אבל אנחנו גם מרגישים תמיד כמו גולים. גולים בעירנו, גולים פוליטיים, תמיד עם הגב לקיר, עם הגב לעיר, תמיד דרוכים, אף פעם לא חשים לגמרי בנוח.

באלבום החדש של יאפים עם ג’יפים יש שיר על הנזיר שותא רוסתווילי, משורר גיאורגי שבמאה ה-12 גלה מארצו וחי בירושלים במנזר שבעמק המצלבה. “אני גולה בארצך”, שר קיצ’לס, ספק על עצמו ספק על המשורר ההוא. החזיונות של יאפים עם ג’יפים הם של ניכור ותלישות וגלות פנימית, ואולי דווקא בגלל זה כשהם עולים לבמה – הם שישה ומנגנים על סוללת כלים שכוללת גיטרות חשמליות ואקוסטית, בנג’ו, פסנתר חשמלי, צ’לו חשמלי, קונטרה בס ותופים – יש שם מהצליל הראשון, גם אצלם וגם אצל הקהל, רעב גדול וצמא אדיר ותשוקה ענקית לפרוץ את חומות הניכור והבדידות דרך המוזיקה למשהו שהוא מעבר לנקודה הזאת בזמן ובמקום. המוזיקה שלהם שורטת ודוקרת ופוצעת, אבל זה לא אומר שהיא לא מלודית. הרוק שלהם תיאטרלי, הלחנים עקמומיים והמילים עגמומיות, האפוקליפסה כבר כאן והשמיים כבר נפלו והשאלה היחידה היא מה עושים עם זה עכשיו.

לפני יאפים הופיעו מוג’הדין, בהופעה מהודקת כמו אגרוף ברזל ואפלולית כמו יום הדין. זה באמת היה כמו ערב מאוחר של פאקט, עשר שנים אחרי הערב ההוא ב-8.2.2002. אנשים התבגרו ועזבו ומתו וחורף 2012 הוא חורף גרעיני קר, ביותר ממובן אחד. 2012 היא שנת החרב בחוץ והרעב מבית, בדיוק כמו ש-2002 היתה. מי יודע איפה נהיה בעוד עשר שנים. מי יישאר ומה יישאר מאיתנו. אם אפשר רק לבקש עכשיו שגם פוריטנים צעירים יחזרו להופיע, או לפחות יוציאו מחדש את האי.פי הראשון שלהם, אפשר יהיה למות בשלווה.

1.
השעות המאושרות, היחידות שנחשבות, השעות שחייתי באמת, הן השעות שבהן קראתי, או כתבתי, או התהלכתי בעיר בלי מטרה. כפי שכתבה וירג’יניה, שוטטות ברחובות היא הגדולה שבהרפתקאות; אין הנאה גדולה וממכרת יותר בחיי עיר מאשר שוטטות. זה היה יום לפני כריסמס, והתוכנית המקורית שלי היתה לצעוד עם ההפגנה עד שהיא תפנה בכיכר החתולות לנחלת שבעה ואז לחתוך לעיר העתיקה. אבל ההפגנה בכלל לא צעדה לשם אלא למשביר, אז כבר נשארתי קצת לשמוע את רות דולורס וייס שרה את קהלת (א-קאפלה) ועינב ג’קסון כהן עם פסנתר חשמלי ושורה של נואמות. ואז כבר החלטתי שאם אני ממילא קרובה לשוק, אז אלך לשם. היה מלא ועמוס – חנוכה ואוטובוסים של תגלית וחמשושליים ומלא תיירים. אי אפשר היה כמעט לזוז. לפעמים מרתק להימצא דווקא בלב ליבו של ההמון, בבטן הבהמה. כפי שכתבה וירג’יניה, אנחנו נעשים לחלק מצבא עצמי אדיר של הולכי רגל אלמונים. רציתי לשבת בקזינו אבל הוא היה סגור במפתיע. לא מזמן ישבתי כאן בצהרי יום שישי עם מוזיקת רבטיקו ישנה וחורקת, וינטג’ היפ-הופ ודקלה ברקע. לפני כמה שבועות היינו כאן ערב אחד מוסה ואני והיה הומה ורועש ושמח, ואחר-כך הלכנו לשבת על ארגזי תנובה הפוכים ב-5 במאי. היה כבר קר בסמטאות השוממות והבנתי שהחורף כבר כאן. מאז נעשה עוד יותר קר ושומם וצחיח. אבל בצהרי היום המלא והדחוס בשוק היתה שמש מאירה ומחממת, וקניתי באחד הדוכנים כוס גדולה של מיץ תפוזים סחוט בשביל הויטמין C, וכל הדרך הביתה הקפדתי ללכת בשמש הקצרה כדי לסנטז קצת ויטמין D לימים החשוכים.

2.
ביום שישי בערב לפני סגירה בבית הקהוה האורות כבר עמומים. בשעה חמש העולם כבר מחשיך ואין כמעט נפש חיה בחוץ. קר וכולם מתכוננים לקראת שבת. להילי כואב הראש ואני נותנת לה כדור. אני שותה תה ירוק. הילי אומרת שהשיפוצים ברחוב נגררים כבר כל כך הרבה זמן ומי יודע מה יהיה גם אחרי שהם יסתיימו. כל כך קשה לעשות כאן דברים. הילי ואני מהרהרות בקול על איזו אכזבה זו ניר ברקת. אני תוהה אם זו רק תקופה מדוכדכת שלי אישית או שגם העיר בתקופה כזאת. לא רק בגלל כל מה שקורה במדינה. כלומר, גם, כי כל מה שקורה במדינה הרבה יותר מורגש כאן. העיר מקצינה ומחשיכה. לא נעים להסתובב ברחביה ובמרכז העיר. וחוץ מזה התחושה היא שמשהו נטול שמחה. אני אומרת להילי שכבר הרבה זמן לא יצאתי לשמוע להקה חדשה מנגנת. גם ההתרחשות המוזיקלית המקומית דעכה. אבל זה נורמלי, אני חושבת, תמיד אחרי תקופה של פריחה חייבת לבוא דעיכה, מפני שזו התקופה שבה מבשילים בשקט הדברים הבאים. אבל הקצה נסגר, וגם המעבדה, ובשאר המקומות הקטנים, המועטים שנשארו יש יותר ערבי די-ג’יי מאשר להקה חיה ומסעירה. הילי מתבוננת החוצה. כל כך קר, היא אומרת. לאנשים לא מתחשק לצאת. כזה קור. זה הארד-קור! אנחנו צוחקות. אבל אולי אחרי החורף יהיה שוב כיף אני אומרת, יותר תוהה לעצמי. תהיה את הרחבה המרוצפת פה בחוץ במקום הצפרדע של הזבל, ואנשים יישבו בחוץ מתחת לשמשיות עם עציצים פורחים. אם העירייה לא תערים קשיים, אומרת הילי ומושכת בכתפיים. ומי יודע אם נשרוד את החורף. עוד שלושה חודשים. מי יודע אם נחזיק מעמד. אנשים מתאבדים וחולים ומתים ומקומות נסגרים והכל הולך וסוגר ומחשיך. הכל כל כך הארדקור.

3.
שים את האריות לישון
וסגור את הדלת
אני רוצה אותך עכשיו יותר מתמיד
תשכב איתי

תשכיב אותי אחורה עד שלא אוכל לקום
תקשור את הבושה שלי
צפירת השבת וכבסים מתנופפים ברוח
תשכב איתי

ג’ק הזקן נורה ונקבר הרחק מכאן
אל תסיר ממני את העיניים
יש שוטים שאף פעם לא מבקשים יותר
תשכב איתי

הלהבות מפחידות את האריות
ואלוהים מתבונן מהקירות
יש מגדלי אש שאי שאפשר לכבות
תשכב איתי

אמבולנס מתרחק ואורות ניאון
לילה של כלבים מהגיהנום
החשיכה מכריחה את עיניי לבעור
תשכב איתי

המלאכים נפוצו לכל עבר
הראש שלי כבד
תקשור את הכבסים שלך המתנופפים ברוח
תשכב איתי

תמיד יש מיליון תירוצים למה לא לעשות משהו וסיבה אחת טובה למה כן (כי את מאמינה בזה). אז עוד מוצ”ש ועוד הפגנה ואני משחילה את הרגליים לתוך המגפיים שנועדו להליכה* ומתלבשת חם – כבר קר בלילות, והרחבה שליד המשביר/בור שיבר תמיד קרה במיוחד – ומזל שעל השמלה הקצרה והגרביונים החמים אני לובשת את הז’קט הפאנקיסטי אז אני לא צריכה אפילו תיק. בכיס אחד אני שמה את תעודת הזהות עם שני שטרות כסף וקופסת סוכריות והמפתח של הבית, ובכיס השני את הנייד ימ”ש וכמה טישואים. אני מוכנה לעוד צעידה. אני יוצאת מהבית וצועדת ברגל לגן שיבר והצעידה הנחושה הזאת מזכירה לי את השיר ההוא של ה-Verve והצעידה הנחרצת של ריצ’רד אשקרופט עם הדיבוק היוקד בעיניים: trying to make ends meet, you’re slave to money, then you die. בדיוק ככה. וזה מה שמקומם אותי: איך הקפיטליזציה והגלובליזציה והתאגידיזציה הפכו אותנו בתהליך יסודי ומתמשך של 15 שנה בערך להומו אקונומיקוס. לכאלה שלא יכולים יותר להתבונן על החיים שלא דרך הפריזמה הכלכלית, שלא דרך השורות התחתונות של הרווח וההפסד, של טבלאות האקסל השנואות – מטאפוריות או ממשיות, של הכל כסף והכל סחיר והכל מכיר. אני לא מסוגלת להבין היום את דו”חות הפנסיה ששולחים לי כל רבעון מחברת הביטוח בלי להעסיק רואה חשבון. נמאס לי לנסות לגרום כל הזמן לקצוות להיפגש, זו לוליינות בלתי אפשרית וזו לא דרך ראויה לחיי אדם. השוק חופשי, אנחנו עבדים: אכן, שיח אורווליאני חדש. זו דיקטטורה כלכלית והיא דיקטטורה כמו כל דיקטטורה אחרת, ומי שחושב שהיא לא הורגת אנשים שיחשוב שוב. בלילה הקר הזה אני חושבת על הדיירים המפונים – בידי חברת אבטחה פרטית! – מרחוב פינסקר ואיפה הם ישנים הלילה. אף אחד לא צריך לישון ברחוב. אז אני צועדת. אני צועדת מהבית שלי לגן הסוס ומגן הסוס לכנסת, דרך רחוב בצלאל שמלא אנשים לאורכו יוצאים החוצה לרחוב ולמרפסות, ותנועת הרכבים עוצרת, ובצומת גן סאקר אנחנו כבר רבים מכפי שמישהו בכלל ייחל וציפה ושיער שיגיעו הערב. ולכולם יש שוב את האמון היוקד הזה בעיניים, וכולם צועדים בעקבות מתופפי המהפכה ובתוך המנהרה של בית המשפט העליון, באקוסטיקה המהדהדת, הקריאות הקצובות מחרישות אוזניים ומחרידות מתנומתן להקת יונים מבוהלות שמתעופפות לכל עבר. בגבעת רם – רק לפני שנתיים בערך ירד לי האסימון ש”גבעת רם” זה תרגום מילולי מאנגלית של Capitol Hill – שומם וחשוך ואנחנו מגיעים אל הכנסת. אני אף פעם לא נשארת לעצרת ולנאומים כי נאומים משעממים אותי למוות. אני אוהבת את ההתכנסות ואת ההליכה, אז אני פורשת מההמון וממשיכה ללכת לבד והפעם הביתה, and I’m a million different people from one day to the next. יום אחד אולי נהיה חופשיים.

*  One of these days these boots are gonna walk all over you

 

” העניים העובדים, כפי שנהוג לכנותם, הם למעשה הפילנתרופים העיקריים בחברה שלנו. הם מזניחים את ילדיהם שלהם כדי לדאוג לילדיהם של אחרים; הם גרים בבתים לא ראויים למגורים כדי שבתיהם של אחרים יהיו מבהיקים ומושלמים; הם סובלים מחסור כדי שהאינפלציה תישאר נמוכה ומחירי המניות יעלו. להיות חברה במעמד העניים העובדים משמעו להיות תורמת אנונימית, מיטיבה אלמונית, עבור כל היתר. כפי שאמרה גייל, אחת מחברותיי לעבודה במסעדה, “את נותנת ונותנת ונותנת”. “

(ברברה ארנרייך, “כלכלה בגרוש”. תרגום: אסף שור)

ככה זה: או שאני לא מגיעה לתל אביב חודשים – שלא לומר שנים – או שאני מוצאת את עצמי בעיר שבה כולם מדוושים על אופניים ו/או מוליכים כלבים פעמיים בשבוע. היום היה אחד הימים היפים ביותר שבהם הייתי אי פעם בתל אביב. שמיים בצבע טורקיז, שמש מלטפת, רוח נעימה עם ריח ים. ארוחת צהריים משפחתית אצל אלדד ואחריה אני חופשייה לשוטט ברחובות. אני הולכת על רחוב קינג ג’ורג’ – רחוב שבימי חול מזכיר לי בזאר בקהיר, אבל היום הוא שקט ונעים להליכה. אני נכנסת לסמטה אלמונית כדי להציץ מבחוץ במחתרת, בשלט של הנסיך הקטן ובסוניה געצל שפירא שנדמה לי שקצת הזדקנה. אחר כך אני פונה לכיוון ההפוך והולכת עד כיכר מסריק. זו כיכר שאני מאוד מחבבת. כיף לשבת בקפה מסריק בחוץ ולהתבונן על הכיכר, על העצים, על האנשים. מעבר לפינה כאן, בפרישמן, יש את חנות הספרים המשומשים ויקרא שהיום היא סגורה.

שלשום – יום שלישי, צעדת ירושלים – אני מחליטה בבוקר לנסוע לתל אביב. כבר בכניסה לעיר, מאחד הקירות הסמוכים למחלף קיבוץ גלויות, ניבט אליי ציור של Klone. שזה מצחיק, מפני שהתחנה המתוכננת הראשונה שלי היא הלנה רובינשטיין והתערוכה של אמני רחוב ש-Klone הוא אחד מאלה שמוצגים בה.

אמנות רחוב במוזיאון היא אחד האוקסימורונים הכי גדולים שיש. לא רק בגלל העניין של חתרנות מול קונפורמיזם והתמסדות, sell-out וכסף ופוליטיקה של האמנות וכל העניינים האלה, שאפשר היה לראות הרבה מהם בסרט של בנקסי “Exit through the Gift Shop” (סרט די מקושקש, האמת); אלא קודם כל מפני שבהכנסה של אמנות רחוב/גרפיטי/ציורי קיר למוזיאון מנתקים אותם מהסביבה וההקשר שנותנים להם משמעות. צריך לראות גרפיטי וציורי קיר בסביבה שבה הם צויירו – הקירות המתפוררים, הבניינים המסויימים, האיזור המסויים שבו הם צויירו על סוג האוכלוסיה המסויים שגר/מסתובב בו, אפילו הרעשים ברקע – הסאונד העירוני של תנועת מכוניות ואנשים, מוזיקה שבוקעת ממקומות שונים, רעש של מכונות וכלים שונים – כל אלה טוענים את הציורים האלה במשמעות אסתטית ורגשית. מוזיאון הוא סביבה סטרילית ולכן הוא הדבר המרוחק ביותר שיכול להיות מהסביבה הטבעית של היצירות האלה. דווקא משום כך העבודות המעניינות בתערוכה היו אלה של Know Hope ו-Zero Cents, מפני שהם החליטו, בחוכמה רבה, לנצל את החלל שניתן להם ולעבור מדו-מימד לתלת-מימד – לא להסתפק בציורי קיר אלא לבנות מיצבים. לעומת זאת, דווקא העבודה של Klone, שמבחינתי הוא אמן הרחוב הכי מרתק והכי טעון והכי מוכשר שאני מכירה היום בארץ, הלכה לאיבוד וזה ציער אותי. מפני שאת הציורים של Klone צריך באמת לראות במקום שבו הם צויירו, לא בחלל נקי כמו המוזיאון. הציורים שלו, שסימן ההיכר שלהם הוא פרצוף של אדם-חיה עם חרטום מחודד ועיניים עצובות, או לחילופין דמות אדם מוכלאת עם בעל חיים (סוס, ציפור ועוד), מעניקים משמעות למטאפורה “ג’ונגל עירוני”. יש משהו סאבלימינלי בציורים שלו, משהו שתופס את הפחדים הקולקטיביים התת-מודעים של כל מי שחי בעיר גדולה: את תחושות האיום והחרדה, הייאוש והכעס לצד הפגיעות והשבריריות, תחושת המחנק אל מול הפתיחות, הניכור והבדידות לצד צורך ורצון אדירים לתקשר, מין תת-מודע אורבני קולקטיבי.

משדרות תרס”ט לקחתי את קו 5 כמה תחנות למקווה ישראל. מזה שנתיים-שלוש שגן החשמל הוא האיזור החביב עליי בשוטטות בתל אביב. נכנסתי לחנות הספרים המגדלור ולפראו בלאו. ברחוב לבונטין יש כמה בניינים ישנים מתפוררים יפהפיים. בתה וגריגה בלבונטין פינת אלנבי הוא בית קפה חביב עליי מאוד, והפתעה: אני פוגשת את מיטל שלא ראיתי המון המון זמן. היינו מתראות פעם בהופעות של מאנקי סאן אוף א דונקי, האסטרוגליידס, היהודונים. כבר כל כך הרבה שנים שהלהקות האלה לא קיימות. אנחנו מתחבקות ומדברות, ואני יושבת לשתות קפה. נעים מאוד בחוץ, יום שמשי של סוף קיץ עם רוח מקסימה והתנועה באלנבי סואנת, ומול בית הקפה יש חנות יד שנייה.

אני ממשיכה ללילינבלום, וגם בו יש כמה בתים עוצרי נשימה ביופי העתיק והחרב שלהם. כך גם באיזור שסביב מגדל שלום – הרצל, מונטיפיורי ונחמני. בית הקפה 6B (?) ברחוב אחד העם הוא בית קפה עם ספרים ומגזינים של עיצוב. והנה כבר רוטשילד ובית העם. תודה לבית העם על השירותים שלו ועל זה שאפשר לשבת ולהתבונן בקירות עם הצילומים והכרזות. אין כאן כרגע יותר משניים-שלושה אנשים, ואני עולה למרפסת בקומה השלישית ואחריה לגג, להתבונן בנוף של כל מגדלי הכוח של העיר הזאת ובעצם של המדינה. כל אדריכלות הדיקטטורה התאגידית. ארבע אחר הצהריים ונראה לי שאפשר כבר לחזור לירושלים ושאימת הצעדה חלפה. ביציאה לאיילון מלה גארדייה אני רואה פתאום עוד עבודה של Klone על הקיר, נדמה לי שזה היה ברחוב החרש. זה היה יום מעולה.