כשהגענו טפטף. זה ענה על כל הציפיות שלי שוורשה תקדם את פנינו אפורה וירוקה. האפרוריות הראשונית שלה לא עשתה עליי רושם של אפרוריות של מחנק ודיכאון, אלא דווקא אפרוריות רב-שכבתית, מרובת גוונים, עם הרבה עומק. בימים הבאים אני איווכח לדעת שצדקתי. יחד עם זאת, כשראיתי אותה בפעם הראשונה הבנתי גם למה איאן קרטיס בחר לקרוא ללהקה הראשונה שלו לפני ג’וי דיוויז’ן בשם Warsaw.
נסענו לבית של קז’יק ואווה ברחוב זמנהוף, מרחק נגיעה מבית הקברות היהודי ושדרות מרדכי אנילביץ’. קז’יק ואווה הם קתולים. הם ערכו לנו שולחן עם ארוחת בוקר מאוחרת: סלט מקרל, מלפפונים כבושים ביתיים, נקניקים פרוסים, עגבניות, לחם כפרי, חמאה צהובה, עוגה כהה ודחוסה משובצת צימוקים ודובדבנים, ותה חום מר וגס שכבר ידעתי שהוא המשקה הלאומי הפולני, הוא ולא וודקה. הסתכלתי מסביב והדירה מצאה חן בעיניי מאוד: רצפת הפרקט, הרהיטים הישנים, הרדיאטורים העתיקים (גם בחדר המדרגות, שהיה מוסק ומחומם!), וילונות התחרה, חלקי סרוויסים שונים מפורצלן ומחרסינה עם עיטורי פרחים, המרפסת עם עציצי הביגוניה. עמדתי ליד החלון, הסטתי את הווילון והסתכלתי החוצה. השיכון הזה, ברחוב זמנהוף, הזכיר לי בדיוק את שיכון הוותיקים בקרית יובל שבו גרו סבא וסבתא שלי, ברחוב גורדון, אחרי שהם הגיעו ארצה בסוף שנות ה-50. בחוץ הגשם הפסיק לטפטף ואישה מבוגרת במגפי גומי ומטפחת ראש – מין בבושקה ישנה – גרפה את עלי השלכת מהדשא. ציפור שנראתה כמו יונה אבל בגודל של עורב ניתרה לידה. קז’יק אמר שלציפורים האלה קוראים סרונקה. חשבתי לעצמי שהייתי מוכנה לחיות כאן. כמובן, בשנת 2010 ולא שבעים שנה קודם לכן. שבעים שנה קודם לכן אמא שלי חיה כאן ועכשיו באתי לכאן איתה כי זה משהו שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן.
היתה לנו דירת סטודיו משופצת באיזה מלון בוטיק עתיק ברחוב חמיילנה, שהוא מדרחוב קטן ושקט בתוך מרכז העיר. ברחוב חמיילנה גיליתי לראשונה את מה שאחר כך התברר לי שמופיע כמעט בכל מקום בוורשה: שלגמרי במקביל לרחוב הראשי, הרשמי, אפשר ללכת דרך חצרות פנימיות ומעברים נסתרים שמחברים בין הבניינים, וזה יוצר מעין רשת קווים של עיר מקבילה, סמויה, שדווקא בה אפשר לראות את הבניינים הלא משופצים, לראות מה עבר עליהם ואיך הם שרדו. כשהגעתי בסוף לפראגה, החלק הישן האמיתי, הפחות מתוייר ודווקא יותר מעניין של וורשה, נתקלתי גם בבתי תפילה קטנים בתוך החצרות והמעברים הפנימיים האלה. מין מזבחות מאולתרים עם איקונות של ישו ומריה, פרחים מפלסטיק, מפות ונרות – משהו שמזכיר הרבה יותר את הקתוליות של אמריקה הלטינית ומקסיקו מאשר את הקתוליות האירופאית. מגדה אמרה שאלה שרידים ומורשת מימי המלחמה – אנשים לא יכלו להגיע לכנסיות בגלל ההפצצות, אז הם הקימו לעצמם מקומות תפילה מאולתרים בקרבת הבתים.
בגלל שפראגה היא למעשה החלק היחיד של וורשה שלא הופצץ, ולכן גם לא שוחזר, אפשר לראות בה את הארכיטקטורה המקורית של העיר מהימים שלפני המלחמה. כשמגדה הופיעה בוקר אחד ואמרה שהבוקר נוסעים לפראגה, קז’יק שאל אותה מה בדיוק יש לנו לעשות שם, זו שכונה של עוני ופשע. היא באמת היתה כזאת בעבר, ואת עקבות ההזנחה והדלות שלה אפשר עדיין לראות. אבל היום נכנסים אליה יותר ויותר אמנים וסטודנטים והיפסטרים, ואת ההבדל בין פראגה הישנה, קשת-היום, המרופטת והמחוספסת, לפראגה החדשה והתוססת, אפשר לראות באופי ובסגנון השונה של הגרפיטי ברחובות השונים. שוטטנו בוקר שלם בין הגלריות, בתי הקפה וחנויות היד השנייה. את הבזאר המפורסם, שמגדה סיפרה שבזמן הקומוניזם זה היה המקום היחידי שאפשר היה להשיג בו סחורות מוברחות כמו בגדים ומכשירי חשמל, הרסו כדי להקים איצטדיון חדש. וורשה היום היא עיר מודרנית לגמרי, היא כבר מזמן נכנסה לשלב הקפיטליסטי המואץ שלה, ומפראגה, שנמצאת מהעבר השני של נהר הוויסלה ואדמת הביצות הלחה, אפשר לראות את קו הרקיע העכשווי שלה, שכולו זכוכית ופלדה.
אבל רוב הזמן יצאתי וחזרתי מרחוב חמיילנה. בסופר האורגני קנינו לנו חלב וקפה ולחם ועגבניות ותפוחי עץ וביצים וחמאה וריבה ובכל בוקר וערב הכנו לנו במטבח ארוחות טעימות. במאפייה הקטנה קנינו עוגות שמרים חמות עם פירות יער או תפוחים או גבינה שיצאו רק עכשיו מהתנור. מחוץ למאפייה השתרך תמיד תור ארוך כמו התור ללחם בימי הקומונה, רק הפעם לפונצ’קי ולעוגות. בקצה הרחוב ישבה כמעט כל ערב חבורת פאנקיסטים צעירים שניגנו שירי פאנק על גיטרות אקוסטיות וקוששו כסף מהעוברים והשבים. תרמתי להם תמיד בעין יפה והם החזירו לי בחיוכים רחבים. באמצע הרחוב היו חנויות בגדים שבאחת מהן קניתי מעיל ורוד ובאחרת מגפי גומי אפורים, חנות פרחים, חנות של יינות גרוזיניים ומסעדה וייטנאמית קטנה של אדון טואן פו (Toan Pho). אחרי שאלדד הגיע ביום השלישי או הרביעי ברכבת מברלין, ישבנו ערב אחד לאכול בה מרק ונודלס חריפים. מסתבר שהווייטנאמים הם הקהילה הזרה היחידה בוורשה; הם הגיעו לכאן בדרך מפותלת ומשונה בשנות ה-60 וה-70.
בשבת וביום ראשון השדרה המרכזית, נובי שבייאט – שדרת העולם החדש – נסגרת לתנועת כלי רכב והופכת למדרחוב. כשהולכים בה ביום ראשון בבוקר מוקדם אפשר לשמוע כמעט אך ורק את נקישות העקבים הגבוהים של הפולניות, שמטופפות על אבני הרחוב. הן אלגנטיות מאוד, הפולניות (וגם הפולנים). תמיד בחצאיות או שמלות עד הברך, גרביונים ונעלי עקב, מעיל מחויט ושיער חלק. בגלל השיער המתולתל שלי, נעלי האולסטאר והבגדים הלא-אלגנטיים בעליל, אפשר היה לראות מיד שאני זרה. יש מעט מאוד זרים של ממש בוורשה: בכל הימים שהייתי בה לא נתקלתי במישהו שחור, אסיאתי, היספני, טורקי או ערבי. וורשה היא עיר לבנה הומוגנית מאוד, וקשה שלא לקלוט את זה ואת מה שזה אומר. אין בה מהגרים, אין בה עובדים זרים (טוב, אולי אוקראינים, אבל זה רק מאשש את ההומוגניות הלבנה שלה), אין בה מיעוטים. הקטע המוזר הוא שאם להודות על האמת, יש משהו מאוד נעים מבחינה אסתטית, של ניקיון לעין, בהומוגניות הזו. מה שמוכיח שבכל אחד מסתתר איזה אוברשטורמפירר קטן עם אסתטיקה של לני ריפנשטאל. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשחזרתי הביתה לירוזלמסקה היה ללכת מיד לשוק מחנה יהודה, רק כדי לעבור טיפול בהלם וחשיפה מחודשת לחצי מיליון הקבוצות ותת הקבוצות האתניות שמרכיבות את המרחב העירוני כאן. הבנתי שזה לא בריא בשבילי להתרפק יותר מדי בגעגוע על האסתטיקה הנקייה מדי של וורשה.
אני חושבת שהם מבינים את זה ויודעים את זה בעצמם. יום לפני החזרה ארצה הייתי בתערוכה במרכז לאמנות עכשווית שהכותרת שלה היתה DiverCity – משחק מילים על “עיר” (City) ו”מיגוון” (Diversity). זו התערוכה שהפגישה אותי עם עבודות צילום מהממות, מהפנטות, של עלי טפטיק (Ali Taptik), שאחר-כך למדתי שהוא צלם טורקי צעיר. הקטע הוא שהספר שלקחתי איתי לוורשה היה “פרוייקט לזרוס” של אלכסנדר המון, וברגע שראיתי את הצילומים של עלי טפטיק הייתי משוכנעת שהוא מצלם את סרייבו. רק אחרי שיצאתי מהתערוכה, אחרי שאיבדתי תחושה של זמן מול הצילומים, גיליתי שכותרת המשנה של התערוכה היתה Learning from Istanbul.
היה מעניין לקרוא את “פרוייקט לזרוס” דווקא בוורשה. אחד הדברים שחיפשתי בכל חנויות הספרים בעיר היה תרגום לאנגלית של הספרים של מיכאל ויטקובסקי, כי מאז “חוף לובייבו” שלו אני מחפשת עוד דברים שהוא כתב. אבל לא היה, ומסתבר באמת שחוץ מזה לא תירגמו עוד אף ספר אחר שלו. חבל. המסקנה היא שאני צריכה ללמוד פולנית. אחר-צהריים אחד נכנסתי לחנות הספרים/בית קפה “הברברי העדין” – על שם ספרו של בוהומיל הראבל הצ’כי, לא רחוק מהאוניברסיטה – וקניתי ספר שירים מתורגם לאנגלית של אדם זגייבסקי. ישבתי שם מוקפת בסטודנטים והיפסטרים – סטודנטים והיפסטרים נראים אותו דבר בכל העולם – ובתוך ענני עשן הסיגריות שלהם קראתי את השירים של זגייבסקי. השירה הפולנית המודרנית היא דבר מעורר השתאות והערצה.
ביליתי עם פולנים מקסימים – עם מגדה ומיכה ומארק ומארק ואשה. גיליתי שלפולנים יש חוש הומור דק ואירוני מאוד. את חוש ההומור הדק והאירוני הזה אפשר לפגוש גם בשירה הפולנית.
את העניין שלי בעבר הקומוניסטי של וורשה הולכתי יום אחד לשדרות מרשלקובסקה וארמון התרבות והמדעים שניתן על-ידי סטלין ב”מתנה” לפולין העממית, כשהיא עוד בקושי התאוששה מהמלחמה שלא הותירה בה אבן על אבן. המבנה הזה נראה כמו תפאורה מסרט Sci-Fi זול משנות ה-40 לאמפייר סטייט בילדינג, והאפור שלו הוא באמת אפור-סוציאליסטי. אי אפשר שלא להעריץ את המבנה הזה, דווקא בגלל שהוא כל כך ביזארי. ערים הן באמת כמו עוף חול, הן קמות לתחייה מתוך האפר, פושטות ולובשות צורה ומשמעות מחדש כל הזמן.
על אי תנועה בצומת של שדרות ירוזלמסקי ונובי שבייאט – אני צריכה לכתוב את זה ככה: המקום שבו שדרות ירושלים מצטלבות עם שדרת העולם החדש – עומד עץ דקל מזויף, שהוא עבודת אמנות שנועדה לאזכר את החלל וההיעדר של היהודים מוורשה אחרי המלחמה. אבל את תשומת הלב שלי משכה דווקא מודעה קטנה שמישהו הדביק על עמוד בצומת הסואן:HEBRAJSKI ומספר טלפון. זה הכל. מישהו נותן שיעורים בעברית.
ברחוב הוזה ומוקטובסקה יש הרבה גלריות קטנות וחנויות מעניינות. בחנות עיצוב/צילום/לומוגרפיה נתקלתי בדיסקים של מיץ’ ומיץ’. את מיץ’ ומיץ’ ((Mitch & Mitch ראיתי בהופעה בצוללת לפני שנתיים-שלוש, הם מנגנים רוקאבילי-פאנק-ג’אז-קאברים לשירי דיסקו איטלקי, והם מעולים. קניתי דיסק שלהם ושני המוכרים במקום התרגשו לשמוע מאין אני באה ואיפה הכרתי את המיצ’ים.
בעיר עתיקה – למעשה היא “עתיקה” משנת 1988 מפני שהיא משוחזרת – אני נכנסת לארמון רק כדי להתבונן ב-23 הציורים של קנלטו, צייר איטלקי שהגיע לוורשה בסוף המאה ה-18, ועל בסיס הציורים שלו שוחזרה העיר העתיקה. על אף, ואולי בגלל, שהיא משוחזרת, הכיכר העתיקה ספוגה באווירה גותית, לגמרי ימי-ביניימית/רנסאנסית. אולי זה האור הצפוני והעננים, אולי זה משהו בתחושה שהוא (שוב) מתעתע וקשה לשים עליו את האצבע.
חוץ מזה אכלנו כמו חזירים. קודם כל בברים החלביים – עוד שריד לימי פולין העממית תחת המשטר הקומוניסטי. ריהוט הפורמייקה, המלצריות המבוגרות, הסועדים הקשישים שחולקים שולחנות עם סטודנטים והמחיר הזול נותרו כפי שהיו בימי הקומונה. אכלנו מרק קרופניק ומרק פטריות, שניצל חזיר עם תפוחי אדמה וסלט כרוב וגזר מתובל בחומץ וסוכר. הו, הבישול הפולני. אצל אווה וקז’יק אכלנו יום אחד ארוחת צהריים מאוחרת של מרק עגבניות, הודו מכובס ברוטב חמוציות/דומדמניות, תפוחי אדמה מבושלים וגזר מאודה. וכמובן תה כהה בספלים גדולים. לעומת זאת אכלנו יום אחד ברוז’ינה, מסעדה מסורתית של בישול פולני עילי שכלל פטריות מוקפצות, מרק בורשט חריף-מתוק עם פיירוגי קטנים, ברווז ברוטב פירות יער עם תפוחי אדמה ותפוחי עץ, קפה ועוגה עם אוכמניות, עוגת תפוחים ופאי עם קרם וניל ופטל. נאנחנו על מר גורלנו. בשוטטות ברחובות אפשר למצוא תמיד נקניקיות, פיירוגי, פרוסות לחם כפרי עם סלט מקרל ומלפפון כבוש, ואינספור דוכנים של קבב טורקי שהפולנים מתים עליו. בקפה בליקל, שנוסד ב-1869, אני מזמינה תה אנסטסיה (משהו עם תפרחות ועלי הדרים) ועוגת שוקולד שארל דה גול. אני מתבוננת סביב בספות הירוקות-כהות, בקירות המחופים עץ, בנברשות והצילומים בשחור-לבן – כל הפאר וההדר של אירופה הישנה, לפני החורבן. סלח לי, מה השנה? / שלושים ותשע וחצי, בערך, עוד מוקדם מוקדם / אפשר לסגור את הרדיו / אל תדאגי כל כך מאדאם / כאן זה לא יקרה / לעולם *
לא היינו באף מחנה ריכוז או השמדה. כן נסענו לעיירה שבה אמא נולדה. כן חמקתי אחר-צהריים אחד מהדירה של אווה וקז’יק ברחוב זמנהוף אל בית הקברות היהודי ברחוב אנילביץ’. השארתי את אמא עם אווה וקז’יק וחברות הנעורים שלה – המריצ’קות, כמו שאלדד ואני קראנו להן – ובאתי בשער הברזל שבחומה הכבדה אל שרידים והדים מעולם שאבד, ושוטטתי בין המצבות והקברים עטופה במעיל הוורוד, הפולני כל כך, כנגד הרוח הקרה והשמיים התכולים חיוורים. כן ביקרתי במוזיאון מרד וורשה – מרד וורשה ולא מרד גטו וורשה – כדי לחלוק כבוד למארחים האהובים שלי ולארמיה קראיובה (“צבא הבית”). היה נדמה לי שהם זקוקים להכרה הזאת מצדי, מצידנו, גם בסבל ובחורבן ובאובדן שלהם.
“אני יושבת מול החלון (=בסטודיו) שמכניס פנימה אור ועננים ושמיים קצת אפרוריים ובניינים שהצדדים והאחוריים שלהם אפורים, אבל כמו כל וורשה האפרוריות הזו היא גם אלגנטית ומקסימה כי היא מסתירה מאחוריה וטומנת בחובה כל כך הרבה יופי ואופי וקסם מתעתע והמון שכבות ומיסתורין. הייתי כאן 8-9 ימים ואני לא חושבת שהתחלתי אפילו לגרד את השכבה החיצונית של העיר הזאת, אבל זה הרושם שלי ממנה.”
כשנחתנו חזרה בתל אביב היה חמסין נוראי. שמונה חודשים אחר כך קיבלתי את האזרחות הפולנית שלי.
(וורשה, 1–10 באוקטובר, 2010)
* פרפראזה על “אירופה, מאוחר”, דן פגיס
