קטגוריה: הרפתקאות חדשות בלו-פיי

היי מותק,

אני תמיד שמחה לקבל את רשימות סוף השנה שלך. ברור לך שאת רוב הרשימה לא שמעתי מעולם, אבל רק לפי השמות אני יכולה לדעת לאן הרוח נושבת.  Tombs, Cave In, Young Widows, Angels of Darkness, An Ache for the Distance… נשמע כיף חיים.

אני חוששת שהשנה המוזיקלית שלי היתה הרבה יותר נדושה ובנאלית. לא שמעתי הרבה דברים. אם אני זוכרת נכון אז התחלתי את 2011 עם Halcyon Digest של דירהאנטר, שאמנם יצא ב-2010 אבל אצלי הוא התנגן הרבה מאוד השנה. הוא סיקסטיז-גאראג’י-פסיכדלי. אני מתה על הלהקה הזאת ועל האלבום הזה. הם כל מה שמצית לי את הדימיון תמיד בשלושה נערים שמרימים גיטרות ומחברים אותן למגברים. אפילו הצלחתי לנגן חלק מהשירים על הבס. אחת ההצטערויות הגדולות שלי זה שכבר חצי שנה לפחות שלא נגעתי בבס. אני פשוט לא מגיעה לזה. זה והעובדה שהפסקתי ללכת ליוגה. זה פשוט נעשה עוד עול או מטלה, וכאלה אני לא צריכה. אני מוציאה מהחיים שלי כל מה שהוא עוד עול או מטלה. זה הפרדוקס הידוע: דווקא כשאין לך זמן וכסף ללכת לשיעורי יוגה, דווקא אז את צריכה אותם יותר מתמיד. כי דווקא כשהחיים מצטמצמים רק לעבודה ובית (שזה עוד עבודה), ומעט החופש שהיה לך נלקח ממך, דווקא אז כשאת שוב חיה רוב הזמן ברמות משתנות של מועקה וסטרס, את צריכה את זה יותר מתמיד. אבל את לא יכולה להגיע לזה, לא בלי להוסיף לעצמך עוד עול ומחויבות וסטרס. וחוזר חלילה, כמו במעגל סגור.

שמעתי הרבה את Rome של דניאל לוּפּי וג’ק ווייט, שהוא מחווה למוזיקה של מערבוני הספגטי, ובעצם פסקול מערבון ספגטי פיקטיבי בעצמו (תייק תחת: גואנו פדאנו, החברים של דין מרטינז, קלקסיקו מוקדמים). כידוע, אני מעדיפה להקות או לפחות הרכבים אורגניים על פני פרוייקטים של מפיקים, אבל פה ושם יש יוצאים מהכלל. נדמה לי שמאסיב אטאק התחילו בשנות התשעים עם הנוסחה הזאת של מפיקי-על שמחברים את המוזיקה + זמר עם קול מחוספס + זמרת עם קול שמיימי. זה עבד די טוב ואני לא יכולה להגיד שלא חיבבתי את זה. אחר כך היו שני האלבומים של הסולסייברז שהיו בנויים פחות או יותר באותו אופן (הנה פרט טריוויה: דניאל לוּפּי עשה גם את העיבודים התזמורתיים של כלי המיתר באלבום האחרון של הסולסייברז. המוח שלי עדיין מלא בפרטי טריוויה לא נחוצים). ועכשיו Rome עם נורה ג’ונס, שאני יכולה לחשוב על חמש זמרות לפחות שהייתי מעדיפה על פניה. אבל שיהיה. אני מניחה שנורה ג’ונס היתה אמורה לסמן את האלבום הזה כפריט אופנתי, ובאמת הייתי בטוחה שהוא יהפוך לאלבום בתי קפה, אבל לשמחתי זה לא קרה, מה שמאפשר לי להמשיך לחבב אותו. והאמת היא שבבתי הקפה שאני מסתובבת בהם דווקא שמעתי יותר את ביירות מאשר אותם. טוב, הבלוז הצועני של ביירות מתאים ל-5 במאי כמו כפפה ליד.

אז שמעתי הרבה את ביירות השנה – את שני האלבומים האחרונים שלהם. בסתיו שמעתי הרבה את הפליט פוקסז. שלשום נחתו אצלי בתיבת הדואר Explosions in the Sky ו-Ravedeath 1972 של טים הקר, אז אלה יהיו הדברים הבאים שאני אשמע. אולי מתישהו אני אגיע להקשיב לאלבום החדש של דייויד לינץ’ – לאחרונה אני שומעת שוב את ג’ולי קרוז ו-Floating into the Night שלינץ’ ואנג’לו בדלמנטי כתבו לה, שלקוח מטווין פיקס (הסדרה). הנה עוד פסקול קלאסי. סביר להניח שהסרט הכי טוב שראיתי השנה היה “אומץ אמיתי” של האחים כהן. היה מרתק לראות איך הם עושים מצד אחד מערבון קלאסי לגמרי ומצד שני, באותה נשימה ממש, חותרים תחת כל המוסכמות של המערבון הקלאסי ומפרקים אותו. טוב, האחים כהן. זה גם היה הסרט היחידי אי פעם שהלכתי לראות עם אורי. עכשיו זה כבר שייך להיסטוריה של הקשרים הרומנטיים שלי.

תודה על ההמלצה על “חייבים לדבר על קווין”. בזמנו לא קראתי את הספר כי הוא היה קרוב מדי להיסטוריה הפרטית שלי עם עומר. אולי יום אחד אני אצליח להביא את עצמי לראות לפחות את הסרט. כרגע אני מתחרפנת בערך שלוש פעמים בשבוע מזה ששוב חזרתי (בתחושה שלי) למאסר עולם עם עבודת פרך. אין לי ספק שאם הייתי באמת מבינה אז, פעם, כמה ארוך ואינסופי ובלתי נגמר זה לגדל ילד, מעולם לא הייתי מביאה ילד לעולם. אני מנסה לשחרר את התחושה הזאת, אני יודעת שהסבל הכי גדול שלנו נובע מהיקשרות. אני יודעת שהסבל הכי גדול שלי נובע מההיקשרות לרעיון החופש. הייתי שמחה רק אם עומר היה משחרר קצת את האחיזה שלו בי.

אז כל מה שאני מנסה לעשות כשאני מתחרפנת בערך שלוש פעמים בשבוע זה להזכיר לעצמי שהחיים הם דבר דינמי, ששום דבר לא נשאר לנצח – לא הדברים הטובים ולא הדברים הרעים, ושדברים כל הזמן משתנים. נראה איך תהיה 2012. אני מניחה שכל שנה שאפשר לקחת ממנה שניים-שלושה אלבומים, סרט אחד או שניים וקומץ ספרים, היא שנה לא לגמרי גרועה.

שלך,
נ

מוצ”ש, בני המה באוגנדה. זה כזה עונג גדול ללכת לראות ולשמוע שוב להקה חיה. אין לזה תחליף. באוגנדה היה מלא ודחוס, בין השאר בגלל שזה ליל הסילבסטר. מרכז העיר הומה אדם אבל לי זה נראה סתם דוחה. דאונטאון ג’יפה, זה מה שזה, במיוחד רח’ ריבלין המגעיל. כך שהסמטה הקטנה והמועדון הקטן שבתוכה הם כמו עיר מקלט. פרצופים מוכרים ואפילו מישהו שאני מזהה כמבקר ספרים באחד העיתונים, אבל אני מתביישת לגשת אליו. אני יושבת בפינה בקצה הבר. כמה טוב להיות פרח קיר, אין שום דבר מרתק יותר מלהתבונן באנשים. לשמאלי יושב בחור אנגלי – אי אפשר לטעות במבטא כשהוא שואל את הברמן איזו עוד בירה ישראלית יש להם חוץ מגולדסטאר. הברמן אומר שבירה טייבה. הבריטי מתקן אותו ואומר, בירה פלסטינית. אני חושבת לעצמי כמובן, איזה קולוניאליסטים מגעילים אנחנו, ואז הבריטי מתחיל לדבר איתי. מסתבר שהוא אוסטרלי, הוא רק חי בלונדון כבר כמה שנים, מה שאמור להסביר את המבטא. האמת שלא בא לי כל כך לנהל עכשיו שיחה באנגלית, בטח שלא שיחה ייצוגית. אבל אנחנו מדברים קצת על ירושלים ועל תל אביב, על חרדים והימין הישראלי, על מוזיקת היפ-הופ, על התקליט (הפאב), על העיר העתיקה, על אמריקה ועל קפיטליזם. אני חושבת לעצמי שאני נשמעת כל כך בנאלית באנגלית. אין תחליף ליכולת להתבטא בשפת אם. הוא שואל מי הולך להופיע, אני מספרת לו בקצרה. בדיוק כשנפתחת הדלת של חדר ההופעות הוא שואל מה הסגנון שלהם. אני אומרת שפוסט-פאנק-דארק-אייטיז-אלקטרוניקה והוא כמעט נחנק מהבירה שלו. מה שאמרת עכשיו הוא חסר משמעות, את בטח מבינה את זה, הוא אומר. ולא בגלל שאת אומרת את זה בשפה שנייה. אני נזכרת בקילרוי מ”הקפיצה מהמזח” שדיבר על אנשים שאומרים סתם דברים רק בשביל להגיד, ואני מרגישה שוב חסרת אונים ונכלמת בגלל השפה. אבל הבריטי-אוסטרלי מחייך ואומר, לכי, אני אבוא אחרייך ואחרי ההופעה אני אתן לך שיעור בפוסט-פאנק ואלקטרוניקה.

אני אוהבת את הכריזמה של אוהד פישוף ואת המוזיקה והמילים (“אוכל, מים, חום, מין, מחסה”) ואת הדרך שבה הוא רוקד. הוא פרפורמר ואנשים רוקדים איתו, הקצב מזיז את כולם אחורה וקדימה. זה כמו בית תפילה קטן. אני צמודה לקיר בפינה הפנימית של החדר. מתישהו באמצע ההופעה אני רואה את האוסטרלי בקצה השני של החדר, סמוך לדלת. המבטים שלנו מצטלבים ואנחנו מחייכים. הוא מצלם באייפון. אחרי “האלוהים שלי עייף” ואחרי הדרן של נושאי המגבעת (האדמה מקולקלת), ההופעה מסתיימת. שנה טובה, אנחנו כבר ב-2012. אנשים יוצאים מהחדר, סביב הבר מלא וצפוף ויש עוד המון אנשים בסמטה. אני לא רואה את האוסטרלי בשום מקום, ואני עומדת עוד קצת זמן ולא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי. זה דבר אחד לעמוד ולחכות לפני הופעה, וזה דבר אחר לגמרי סתם לעמוד ולחכות אחריה. למי ולמה אני מחכה. אני מרגישה חשופה. אני גאה מכדי להודות שאני “מחכה” או “מחפשת”. כאילו שבחיים האלה לא כולנו מחכים ומחפשים. אז אחרי עוד קצת זמן אני עוזבת והולכת. אולי הוא נשאר שם, אולי הוא כבר מזמן עזב. ועמוק בפנים קצת חבל לי, כי תשומת הלב שלו החניפה לי. זה גרם לי להרגיש שוב חיה.

ביום שישי ב-13:00 בצהריים ישבו סביב הבר באוגנדה חמישה או שישה אנשים וחיכו לחומוס שיגיע במונית מעכרמאווי ותופפו באצבעות על דלפק העץ החדש כדי להסתיר את הרעב ואת העצבנות, ושתו קפה או תה או בירה או קברו את האף בספר שהם בדיוק הביאו מהבית. הם חייכו ודיברו ביניהם כי באופן כזה או אחר כולם שם הכירו אחד את השני, אם לא בשם אז לפחות בפרצוף, כי הם חלקו לפחות תקופה אחת או שתיים בתולדותיה המוזיקליים של העיר, שהם יכולים לתארך בדייקנות כי כולם היו חלק מזה ואף אחד מהם כבר לא ממש צעיר. ואז הגיע החומוס וכל אחד קיבל את המנה שלו, ואפילו א’ וא’ אכלו מהצד השני של הדלפק, וב’ הגיע עם כדורי פלאפל מהפלאפל התימני וחילק לכולם, ואחרי שכולם היו שבעי רצון ושבעים ומרוצים הם יצאו לסמטה הקטנה לעשן וניסו להפשיר קצת בתוך מטר מרובע אחד של שמש. אורי אמר שהוא חושש מהיום שבו יגמרו לבנות את המלון שמרימים להם עכשיו ממש מול האף בסמטה, ושבו ידרשו מהם לסגור. בחדר הקטן בפנים שאפל התחיל לנגן מוזיקה תעשייתית אפלה לצהרי שישי קפואים. היתה אמורה להיות הופעה של מוריס עם כינורו של רוטשילד/דיספארה/דאב-ני-מין (לכל איש יש שם ואם הוא די.ג’יי יש לו לפחות שלושה או ארבעה) אבל לאף אחד זה לא נראה ממש דחוף. אולי היתה בסוף הופעה ואולי לא, אני הלכתי הביתה כי די לייבוש, ולא כעסתי ולא הייתי מאוכזבת, להיפך, אלה היו צהריים מאוד נעימים ואת מנת המוזיקה שלי קיבלתי עוד קודם, כשירדתי במדרחוב השנוא ומהקצה העליון שלו שמעתי כבר את נירו אבוקסיס כשהוא מנגן על עוּד. בכל פעם שאני נתקלת בנירו ובעוּד שלו, וזה לא קורה לעיתים קרובות מדי, המדרחוב נעשה קצת יותר נעים. משם הלכתי לבצלאל בדואר ועמדתי שוב מול היצירה המוזיקלית של דניאל קיצ’לס, שנמשכת 17 דקות ונקראת השליח, ואני יכולה רק לייחל לזה שהוא יוציא אותה על דיסק, אבל מההיכרות (המרוחקת) שלי עם הנפש הפועלת אני יודעת שאני יכולה רק להמשיך לייחל. בגיל רגע לחמישים את כבר מבינה שמה שלא קרה כבר לא יקרה, לא לך בחיים האישיים ולא לעיר הזאת שלך, וכל מה שנשאר לך להחליט זה אם מה שקורה הוא טוב מספיק, והתשובה היא שלפעמים כן ולפעמים לא, והמוזיקה של שישי בצהריים, עם החומוס וקומץ האנשים באוגנדה וההזדמנות לצאת מתוך עצמך ומתוך הראש שלך היו באותו רגע טוב מספיק. וזה מספיק.

 

(ירושלמים ממושקפים אוכלים חומוס עם מזלג באוגנדה. צילום: דאב-ני-מין)

את המוזיקה הכי טובה בעיר כרגע אפשר למצוא בגלריה של בצלאל ביפו 23, בקטע וידאו שבו מצולם דניאל קיצ’לס (“יאפים עם ג’יפים”) כשהוא מנגן מעל פסגת הר הצופים עם גבו למצלמה ועם הפנים לעיסווייה, כשהגיטרה החשמלית שלו מנהלת דיאלוג מהמם עם קריאות המואזין. הייתי לבד לגמרי בגלריה ביום רביעי בערב, אז ישבתי על הספסל מול העבודה הזאת ופשוט ראיתי אותה בלולאה מי יודע כמה זמן. מכיוון שזה כנראה הכי קרוב ללראות את יאפים עם ג’יפים בהופעה מכפי שיקרה אי פעם בעתיד הנראה לעין, אני מתכוונת לחזור לשם לפחות עוד פעם-פעמיים עד שהתערוכה (“אקלים. תרבות”) תרד. למעשה, ככה אני ממילא חושבת שצריך לראות אמנות: יצירה אחת בכל פעם, ולהקדיש לה הרבה זמן. בגלל זה אני מעדיפה גלריות על פני מוזיאונים (חוץ מזה שגלריות הן בחינם). חוץ מזה שאני אוהבת את יפו 23, ובלי שהרגשתי ביליתי שם בשנה האחרונה בכמה תערוכות ואירועים שהיו מרתקים. היתה “לייקה: נבואות והספדים”, והמפגש עם די.ג’יי ספוקי (שלמרבה הצער היה יותר הרצאה/מצגת מאשר מוזיקה). היה “מתחת להר” שבו ניגנו יחד בחלל הגדול כמה אמני סאונד מלווים באמני וידיאו, היתה תערוכת איור ותערוכה של “האף” ובטח עוד כמה דברים שכבר שכחתי. האמת היא שהגעתי ביום רביעי בערב לראות את “פורמטולוגיה” – תערוכה שמוקדשת לעטיפות דיסקים של להקות מקומיות מהמחוזות היותר קשים של המוזיקה (כל מיני תת-תת-ז’אנרים שנושאים את השמות המלבבים ומלאי החיים דוּם, דרוֹן ודת’). אבל ברגע שגיליתי את הקטע המוזיקלי של קיצ’לס זה לא עניין אותי יותר.

אכן, משרד האות המתה: הלהקה שעל-שם אחד מאלבומיה היותר נידחים נקרא הבלוג הזה – וזה רק בגלל שכותרת השיר If I write a book it will be called Life and How to Live It היא באמת קצת ארוכה מדי – התפרקה. מייקל סטייפ תמיד היה כותב מילים מעורפל ועמום במקצת, מה שהקנה לשירים של REM איכויות אימפרסיוניסטיות ובהרבה מאוד מקרים משמעויות אירוניות – דבר שלעיתים קרובות, למרבה הצער, פוספס לגמרי על-ידי המעריצים היותר אקראיים של הלהקה. ככה זה כשדווקא שירים לא לגמרי מייצגים כמו Everybody Hurts ו-Losing My Religion הופכים למייצגים בקרב הקהל הרחב. סטייפ לא היה אף פעם כותב מילים סנטימנטלי נרטיבי פשוט. REM לא היתה אף פעם להקה פשוטה. זה מה שהפך אותה למקור השראה כל כך ענקי בשבילי, לאורך כל כך הרבה שנים: הם סימנו לי את הדרך איך לחיות ולעשות מה שאני אוהבת ומאמינה בו.

 אני חושבת על תחילת הדרך ועל Murmur (שעוד יש לי אותו בתקליט), איך הוא נפתח עם “רדיו אירופה החופשית” שנשמע כמו סתם שיר ניו-ווייב-אייטיז חביב, אבל איך כבר מופעים בו שירים שמרמזים על ההמשך כמו Perfect Circle ו- Talk about the Passion. הכל כבר נמצא שם, אם כבר מדברים על התשוקה. השירה האופיינית של סטייפ, הגיטרות המצטלצלות של פיטר באק, ההרמוניות הקוליות של מייק מילס. המילים. המלודיות.

 או על איך רדיו הקולג’ים התעצב פחות או יותר בצלמם ובדמותם. שרק בגלל זה אם הם לא היו קיימים היה צריך להמציא אותם. ועל התפקיד המכריע של רדיו הקולג’ים – כמו של הלהקה – על כינונה של אומת המוזיקה האלטרנטיבית בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 לא צריך להכביר מילים.

 או על איך אחרי ההצלחה המהממת של “אוטומטי” הם היו חייבים להוציא אלבום מנוכר ומפלצתי – במובן החיובי של המילה – בדמותו של Monster: מפלצת מסיבית, מטאלית, מלנכולית.

 או למשל העובדה ששניים מהשירים הכי יפים שהלהקה הזאת הקליטה אי פעם לא מופיעים בכלל באלבומים שלה אלא בפסקולים של סרטים: Fretless בסרט “עד סוף העולם” של וים ונדרס ו-The Great Beyond ב”איש על הירח” של מילוש פורמן. בעולם מושלם שיר שטותניקי כמו Shiny Happy People היה עף החוצה מ-Out of Time ובמקומו היה נכנס Fretless (הוא הוקלט במהלך ההקלטות לאלבום הזה).

 או על זה שהאלבום המשמעותי האחרון שלהם היה New Adventures in Hi-Fi – עוד שם אירוני כשמדובר בעובדה שכל השירים בו כמעט הוקלטו במהלך סאונד-צ’קים באולמות ריקים, בערים שונות, בכל רחבי ארצות הברית, בזמן סיבוב הופעות מפרך. אלה שירים שנעדר מהם המרכיב החשוב ביותר בהופעות עצמן: הקהל. זה כאילו אלבום הופעות נטול הופעות. ולכל אורך האלבום אפשר לשמוע את הריקנות, החלל, ההיעדר. את הנסיעות האינסופיות בדרכים, ההגעה לעוד עיר חסרת שם ופרצוף ומה זה עושה לנשמה שלך. איכשהו חשבתי שאם הם שרדו את זה – ואת הפרישה של ביל ברי וזה שהיו להם עוד כמה אלבומים, אמנם לא ראויים לציון אבל בכל אחד תמיד היו לפחות שיר או שניים זוהרים, מבריקים, אר.אי.אמיים – הם תמיד ישארו בסביבה.

אז אני מעבירה את הסופשבוע הזה בהאזנה רצופה לכל האלבומים שלהם כמעט, בעיקר לאלה הישנים, המוקדמים. אני מפסיקה מדי פעם רק כדי לשמוע את ביירות החדש או דירהאנטר. כאילו שלמישהו יכול להיות ספק שאלמלא REM לא היו ביירות או דירהנטר או חצי מיליון להקות עצמאיות חצי-שכוחות אחרות שהפכו את העולם הזה, לפחות בשבילי, למקום שטוב יותר לחיות בו. ואם אני מזילה דמעה זה רק בגלל הבצל שאני חותכת לרוטב לספגטי, או בגלל הגשם הראשון. אני נעשית סנטימנטלית משנה לשנה. וכל מה שאני יכולה להגיד זה, תודה חברים, על כל השנים.

 מה אנחנו אם לא יצורים נוסטלגיים, מתרפקים, מתגעגעים. יש לי בזיכרון אינספור שורות מאינספור שירים שליוו אותי כמו פסקול בנקודות שונות בחיי.

Time and distance are out of place here. Distance is my tendency. Who might leave you where I left off. A perfect circle of acquaintances and friends. Drink another, coin a phrase. I skipped the part about love. Don’t talk to me about being alone. I have a rich understanding of my finest defenses. She’s three miles of bad road. Not everyone can carry the weight of the world. It’s who you are that’s what you could. Stay off that highway, word is it’s not so safe. The ocean is the river’s goal, the need to leave the water knows, we’re closer now than light years to go. This film is on an automatic loop. It’s crazy what you could have had. Hey kid, rockn’roll, nobody tells where to go my baby. God damn your confusion. You, me, we used to be on fire. I crossed your great divide, I stirred your ocean tide. I walked the tension wire line, I learned to disrespect the signs. Maybe these maps and legends have been misunderstood. September’s coming soon, I’m pining for the moon. Today I need something more substantial, a can of beans, a black-eyed peas, some Nescafe on ice. Candy bar, a falling star or a reading from Dr. Seuss. There’s a progress we have found, a way to talk around the problem. Buy the sky and sell the sky and tell the sky and tell the sky don’t fall on me. I’ve watched the stars fall silent from your eyes. I´m pushing an elephant up the stairs, I´m tossing up punchlines that were never there. Over my shoulder a piano falls, crashing to the ground. I´m breaking through, I´m bending spoons, I´m keeping flowers in full bloom. I´m looking for answers from the great beyond. Readying to bury your father and your mother, what did you think when you lost another. It’s these little things that can pull me under. Live your life filled with joy and thunder. Will you live to 83, will you ever welcome me, will you show me something that nobody else has seen. Here comes the flood, anything to thin the blood. These corrosives do their magic slowly. Aluminum tastes like fear, adrenaline pulls us near. Open the window and lift into a dream. Lately baby you can barely breathe. I had to knock a few buildings over I made an ugly mess. I had to blow gasket, drop transmission I had to decompress. I had to write the great American novel I had a neutron bomb. I’ve had enough I’ve seen enough, I’ve had it all I’m giving up. I won the race I broke the cup, I drank it all I spit it up. If I write a book it will be called Life and How to Live It

אני אסירת תודה לעלמה הראל לא רק על סרט יפהפה באופן חריג בדמותו של Bombay Beach, אלא גם על ההיכרות עם להקת ביירות. חוץ מזה ששמעתי את השם שלהם פה ושם לא יצא לי אף פעם לשמוע אותם ממש, ואז כשישבתי בסרט, והצלילים הראשונים שלהם החלו להישמע, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה “וואו, זה נשמע כמו ניוטרל מילק הוטל!” שזו כמובן מחמאה אדירה. זה היה כמו לשמוע את התקליט השלישי שג’ף מנגום מעולם לא הוציא. אז באתי הביתה והזמנתי מאמזון את שני הדיסקים של ביירות וגיליתי שלזאק קונדון יש מספיק כשרון בעצמו. השבוע הגיע בדואר האלבום החדש שלהם, The Rip Tide, ומבחינתי הוא המשך ישיר של The Flying Club Cup, שהוא החביב עליי ביותר מבין שלושת האלבומים שלהם כרגע.

 אני מקווה ש”חוף בומביי” יגיע מתישהו שוב להקרנה בסינמטק, כי אני אשמח לראות אותו שוב. הוא סרט תיעודי יוצא דופן באיכויות הפואטיות והריאליסטיות-סוריאליסטיות שלו. זה לא רק הצילומים היפהפיים – מראות שעל גבול האפוקליפטי אבל שאי אפשר להתיק מהן את העיניים מרוב שהן מרהיבות – והמוזיקה, כאמור, אלא הדמויות והסיפורים שלהן, ובכלל, הסיפור של ימת סלטון עצמה – אסון אקולוגי שהתחיל (איך לא) בדחף קפיטליסטי-נדל”ני לרתום את הטבע לעשיית רווחים. את המחיר משלמים (כמובן) האנשים שהם השוליים של השוליים, אלה שחיים יום-יום את הצד המלוכלך של החלום האמריקאי. העניין הוא שאצל עלמה הראל הם באמת גיבורים – עם המאבקים שלהם, התקוות שלהם, היכולות שלהם וחוסר האונים שלהם. כל כך הרבה יופי וחסד ותקווה יש בתוך הסרט הזה.