קטגוריה: אקס ליבריס

אני תוהה אם זו רק אני או שבאמת אין השנה מה לראות בפסטיבל הסרטים. הפכתי והפכתי בתוכניה ואין שום סרט שממש מתחשק לי לראות. מה שאומר שלראשונה מזה 30 שנה, כלומר מאז 1983, אני לא אהיה בפסטיבל. בעצם, היתה כבר שנה אחת שלא הייתי בו, אבל זה היה ביולי 1995 כשהייתי במסע החוף המערבי שלי בארצות הברית. איך הזמן טס. גם כשנהנים וגם כשלא. בכל אופן, לא הספקתי אפילו לכתוב לך שהלכתי לראות את גטסבי הגדול כבר לפני כמה שבועות. לך אני לא צריכה לספר שגטסבי הוא ככל הנראה הספר האהוב עליי ביותר, הספר היחידי שהייתי לוקחת איתי לאי בודד (אם הייתי מאמינה בקונספט הזה), הספר שלפי דעתי מכיל כל מה שצריך לדעת על המין האנושי –התקוות הטהורות והנשגבות ביותר שלנו ונקודות השפל הבזויות ביותר שלנו וכל האהבה והתשוקה והתאווה והאשליה והחמדנות שביניהן – וזה למרות שמבחינת האורך שלו הוא לא יותר מנובלה של פחות ממאתיים עמודים. עד היום יש לי את העותק המקורי, הישן שלו, שיצא בתרגום לעברית ב-1974, שקראתי לראשונה בגיל 16 או 17, גיל כל-כך נוח להתרשם, עם כריכה לבנה (ולא ירוקה) שהדפים כבר נופלים ממנה מרוב שקראתי אותו אינספור פעמים. אני מסרבת להיפרד ממנו לטובת עותק חדש, ובטח ובטח שלא לטובת תרגום חדש שנראה לי לגמרי מיותר, כי שום דבר לא התיישן בתרגום הנפלא של גדעון טורי מאז.

אז לכאורה לא הייתי אמורה ללכת לראות את הסרט, כי מי תרצה להרוס לעצמה את הספר הטוב ביותר בעיניה עלי אדמות ובכל הזמנים עם איזו גרסת כיסוי קולנועית. אבל אני בכוונה משתמשת במושג גרסת כיסוי ולא עיבוד, כי בעיניי זה מה שבאז לורמן עושה (וראיתי בזמנו את רומיאו וג’ולייט שלו). וכמו במוזיקה, לגרסת כיסוי טובה יכול להיות קיום עצמאי בנפרד מהמקור, ובמקרה הממש ממש טוב היא מצליחה להאיר עוד פינה בגרסה המקורית שלא שמת לב אליה. אז אמנם היה שם ג’יי זי במקום ג’אז, ופסקול שבעצמו נשמע כמו אוסף של גרסאות כיסוי, אבל באופן פרדוקסלי ומוזר (או לא), ככל שהסרט הזה הלך רחוק יותר ונועז יותר מהמקור, ככה הוא העניק לו רק עוד מימד של עומק, ומימד שהיה דווקא נאמן לו מאוד בעיניי. כל הספקטקל הראוותני הזה עם נערות הגו-גו וגו’ הבהיר לי פתאום שאני צופה בעצם במקהלה יוונית, ואז הבנתי שגטסבי הוא אכן טרגדיה יוונית. לא רק סיפור האהבה של גטסבי ודייזי, לא רק סיפור החניכה של ניק, לא רק הפיברוק של העבר בתור היבריס, אלא דווקא התקווה, התקווה התמימה ביותר, בעולם בלתי תמים לחלוטין, היא שמביאה על גטסבי את חורבנו.

(וגם חשבתי על סיפור המלך מידאס, שמגע ידו הופך כל מה שהוא נוגע בו לזהב, אבל כך נשלל ממנו מה שהוא זקוק לו באמת כדי לחיות – מזון ומים, ובמקרה של גטסבי, ככל שמגע הזהב שלו הולך ומתעצם נשלל ממנו מגע אנושי אמיתי)

וברור שהטרגדיה היוונית הזאת היא היפוכו של החלום האמריקאי, והיא שהופכת את הספר הזה לקלאסי ואוניברסלי ורלוונטי כל כך כבר קרוב ל-100 שנה. אני חושבת שדיברנו על זה פעם, שפיצג’רלד מתאר בגטסבי  את שברו של החלום האמריקאי 3 או 4 שנים לפני המשבר הגדול, אבל אני חושבת שהוא הולך בגטסבי אפילו יותר רחוק: הוא חוזה לא רק את שברו של החלום אלא מבין באופן העמוק ביותר שהחלום הזה הוא שקרי ומזויף מיסודו, שהוא אשליה שמי שמאמין בה נידון לאסון. יש את הדיאלוג המפורסם הזה בין פיצג’רלד להמינגוויי שבו סקוט אומר לארנסט שהעשירים הם אכן שונים מאיתנו, וארנסט עונה לו בציניות שכן, יש להם יותר כסף, אבל זה רק מראה שפיצג’רלד תפס משהו הרבה יותר עמוק ממה שהמינגוויי אפילו לא היה מסוגל להתקרב אליו, כי לא היתה לו אפילו עשירית מהרגישות האנושית והחברתית של פיצג’רלד, שהבין שהכסף כן משנה הכל. שהוא משנה את כל הכללים. שהוא הופך אנשים לאחרים. כמו שניק מציין לקראת הסוף, “הם היו אנשים לא זהירים , טום ודייזי – הם הרסו חפצים ויצורים, ואחר כך חזרו ונסוגו לתוך כספם או אל תוך אי הזהירות העצומה שלהם או אל תוך הדבר – יהיה טיבו אשר יהיה – שהחזיק אותם יחד, והניחו לאנשים אחרים לנקות את הלכלוך שהם עשו.”

ואני יודעת שאמרתי לך את זה אלף פעם, אבל אני אגיד את זה שוב, שלספר הזה יש גם את משפט הפתיחה וגם את משפט הסיום מהיפים והמדויקים ביותר שקראתי אי פעם. אני שמחה שהסרט לא הרס לי ממנו כלום, אבל אני חושבת שהלכתי אליו מלכתחילה כי ידעתי שכבר אי אפשר להרוס לי את הספר הזה, הוא כבר הרבה מעל ומעבר לכל זה. וחוץ מזה, אמרתי לעצמי, אני תמיד יכולה לצפות בו בתור תצוגת אופנה ומפגן מרהיב של שמלות וינטג’ משנות ה-20.

עכשיו כבר כמעט 35 במאי ולא כתבתי יומן קריאה מאז אמצע אפריל. היה לי רצף קריאה מענג מאוד שהתחיל עם “עידן התמימות” של אדית וורטון, נמשך עם “קיץ” שלה, ועבר ל“היקיצה” של קייט שופן: שלושתם ספרים פוסט-ויקטוריאניים ופרוטו-פמיניסטיים, ושלושתם כתובים נפלא. “עידן התמימות” בעיניי הוא בקלות אחד הטוענים לכתר הרומן האמריקאי הגדול, ואני שמחה שהגעתי אליו בלי שראיתי את הסרט. התרגום של עידית שורר נהדר.

כך שהיה איזה הגיון פנימי בזה שאחרי שלושתם קראתי את “סאלי לוקהרט: נקמת הטיגריס”. זה כבר הספר השלישי בסדרה של פיליפ פולמן הנושא את שם הגיבורה המקסימה ויוצאת הדופן שלו, וממש לא אכפת לי שהיא מיועדת לבני הנעורים. מכיוון שהרקע הוא לונדון של סוף המאה ה-19 אפשר לראות בסאלי העצמאית והדעתנית סופרג’יסטית, ופולמן מביא ברקע הסיפור הרבה מהאירועים המטלטלים של אותם ימים, כמו למשל פירות המהפכה התעשייתית, מצב הסניטציה וההיגיינה הירוד בלונדון של אותם ימים, העוני והניצול (ע”ע דיקנס), וגם גלי ההגירה הגדולים המגיעים מרוסיה ונושאים בקרבם ערב רב של סוציאליסטים, אנרכיסטים ויהודים (לעיתים קרובות כששלושתם מגולמים באותו אדם).

ואז עברתי ל“חייו המשונים של אלברט נובס” של ג’ורג’ מור, על מקרה אמיתי של אישה שחיתה רוב חייה כגבר, תחילה בשל אילוצי פרנסה וההכרח למצוא עבודה לאחר שנותרה לבדה בעולם, ובהמשך, לאחר שגבולות הזהות שלה נעשו נזילים, היא חשה יותר ויותר כמו “סימן שאלה” – לא גבר ולא אישה. הנובלה הקטנה הזאת, כתובה ומתורגמת נהדר, מעלה אגב כך שאלות של מין, מיניות ומגדר, ספקות לגבי מוסד הנישואים ועוד. אחרית הדבר של צפי סער מיותרת לגמרי – הספר הזה בהיר ועומד בזכות עצמו בלי ששום עיתונאית חדורת אג’נדה תפרש אותו. גם אם לכאורה נראה שספרים כגון אלברט נובס “הקדימו את זמנם”, הם ההוכחה לכך ששום דבר אף פעם לא מקדים את זמנו. כל מה שקיים קיים בזמן שלו. זו רק צרות האופקים שלנו שגורמת לנו לחשוב שמאה שנה לפנינו, ואף הרבה מאות או אלפי שנים קודם לכן, לא התקיימו תופעות כמו מיניות נזילה, קרוסדרסינג, טרנסג’נדרים וכו’.

“ברבור הכסף” של בנג’מין בלאק, שם העט של ג’ון באנוויל האירי כשהוא כותב ספרי מתח, היה חלש יותר מקודמו בסדרת הפתולוג האלכוהוליסט קוורק, “שגיאות קטנות”. “פטה מורגנה של אהבה עם הרכב מוזיקלי” של ארנן ריברה לטלייר הצ’יליאני היה מלבב – שילוב של רומן רומנטי עם רומן פרולטרי, כלומר סיפור אהבה על רקע החיים המאובקים והקשים במכרות המלחת של צ’ילה לפני כמאה שנה. לטלייר כותב יפה מאוד על כוח העמידות והעקשנות של  בני אדם אשר נחושים לשמור על כבודם האנושי ולהיאבק על זכויותיהם גם לנוכח תנאים פיזיים קשים, וכמו ב”האיש שידע להעיר את המתים” הוא כותב לא רק עם הרבה מאוד אמפתיה, אלא גם עם הרבה מאוד הומור.

ומתישהו, עוד באמצע אפריל, קראתי את “קדחת לבנה” של העיתונאי הפולני יאצק הוגו באדר, שיצא למסע חוצה סיביר – ממוסקבה עד ולאדיווסטוק –  בגרוטאה סובייטית ישנה. ועוד בחורף. נשמע הגיוני, למה לא. התוצאה היא כתיבה תיעודית מעולה, עם הרבה הומור פולני יבש, ודיווח מפוכח, מאלף ופוקח עיניים על כל העיוות, הריקבון והנידחוּת שבצורות החיים הזנוחות בשולי האימפריה הסובייטית המתפוררת.

שני הספרים הטובים ביותר שקראתי במהלך השבועות האחרונים היו “קלאס” של חוליו קורטסאר ו“סחרחורת” של וו.ג. זבאלד. הקסם של “קלאס” טמון מבחינתי – כמו ב”בלשי הפרא” של בולניו וכמו ב”בדרכים” של ג’ק קרואק – בגרעין המרכזי או בליבה שלו, שאינה עושה הפרדה בין הספרות לחיים. החיים הם הספרות והספרות היא החיים. גיבור הספר, הורסיו אוליביירה, חי חיי גולה בוהמי בפריז יחד עם חבריו ועם אהובתו לה מאגה (הקוסמת, או המכשפה). הם חיים פחות או יותר מהיד לפה וחייהם סובבים סביב ספרות, מוזיקת ג’אז, שירה, כתיבה, קולנוע ועצם החיים בעיר כמו פריז. במילים אחרות, הם מנהלים חיים של חיפוש מטאפיזי וקיומי, שבו יש מקום מרכזי לאמנות, לחופש ולאהבה (לא פלא שהספר הילך קסמים על נערים מתבגרים בארגנטינה של שנות ה-70, כפי שכותב יפה אוריאל קון בהקדמה מאירת העיניים שלו לספר). לאחר שאוליביירה ולה מאגה נפרדים, אוליביירה חוזר לבואנוס איירס. שם, בכרך הגדול השני, הוא מנסה למצוא את עקבותיה של לה מאגה ומתחבר שוב לחברי נעוריו. שני חלקים יש לספר בן 640 העמודים הזה, הראשון נקרא “מהצד ההוא” והשני “מצדדים אחרים”, שהם גם צדדיו הסוריאליסטיים והסגנוניים יותר של הספר. שם גם מיטשטשות ההבחנות בין מציאות ודמיון, בין ספרות לשבירת כל הכללים לכתיבת ספרות וגם כתיבה עליה. על אף ש”קלאס” יצא ב-1963, הוא אחד המופעים המרהיבים והמקסימים של כתיבה פוסט-מודרנית. כמו קלאס, אפשר לקרוא אותו קדימה, אחורה, לצדדים, ישר או בקפיצות ודילוגים. ואי אפשר גם בלי לציין שהתרגום של יורם מלצר לרומן הכביר הזה הוא לא פחות ממופתי (כולל משחקי לשון, שפה פרטית ועוד).

כמו ולטר בנימין, גם זבאלד הוא בן-דמות המשוטט הכותב (או הכותב המשוטט). כמו בשיטוט כך גם בכתיבה באות לידי ביטוי אותן תכונות או איכויות כגון אינטרוספקטיביות, מדיטטיביות, רפיטטיביות, אותו הלך רוח או מצב נפשי מהורהר ומלנכולי. הרגליים משוטטות והמחשבות איתן, הנופים משתנים ועמם גם התחושות. שני קבצים של מסות-מסע של זבאלד כבר תורגמו לעברית – “טבעות שבתאי” ו”קמפו סנטו” (אני מודה שקראתי אותם קריאה מרפרפת בלבד, ולא ממש הצלחתי לצלול לעומקם). גם ב”סחרחורת” יש ארבע מסות על מסעות: מסעו של אנרי בל (הידוע יותר – למי שהוא ידוע – בשם העט הספרותי שלו סטנדאל) החוצה יחד עם נפוליאון את האלפים בשנת 1800; נסיעתו של סגן המזכיר של המוסד לביטוח מפני תאונות עבודה בפראג, ד”ר ק’ (הלא הוא קפקא) למרחצאות בצפון איטליה (סיפור מסע נוסף של קפקא, קצר יותר,  מופיע ב”קמפו סנטו”, כאמור); ושתי נסיעות של זבאלד עצמו: האחת דרך אוסטריה לוונציה, והשנייה ביקור בכפר ילדותו בצפון האלפים בבוואריה שבגרמניה (ממנה היגר לימים לאנגליה). המשותף לכולם הוא תחושת החורבן הממשמשת לבוא על אירופה כולה, מצפון או מדרום לאלפים. גם כאן התרגום של טלי קונס הוא ללא רבב, והוא מעביר בשלמות את הלך הרוח, והלך הרגליים, של זבאלד.

עוד קראתי: “מתחילים” של ריימונד קארבר, שהוא גרסת-הבמאי של “על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה”, שלצורך העניין הוא גרסת העורך (גורדון ליש). קארבר הוא קארבר הוא קארבר, עם או בלי עורך, לפני עשרים שנה וגם היום, ואותם סיפורים שאהבתי אז אהבתי באותו אופן ובאותה מידה גם הפעם.

“על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק” של נתן אנגלנדר הוא טייק-אוף על השם והשלד של אותו סיפור מפורסם של קארבר. גם כאן שני זוגות נפגשים ומתפתחת ביניהם שיחה על מהי אהבה, רק כדי לחשוף את הסדקים הניבעים בעומק מערכת יחסיהם. לא ממש קראתי את שאר הסיפורים בקובץ, שברובם עוסקים ביהודים ויהדות, מפני שאם יש משהו שמעורר בי רפלקס של דחייה או הקאה זה כל מה שקשור ביהדות. זה מה שקורה אחרי 50 שנות חיים במדינת היהודים ואינדוקטרינציה שנתחבת לך בכוח במורד הגרון, באדיבות המימסד הדתי.

אז קראתי את “הנץ ממלטה” של דשיל האמט, עם סם ספייד: בלש פרטי, שהוא כל כך ציני, מניפולטיבי ונעדר כל עכבות מוסריות, שהוא גורם לך להיות בצד של הפושעים מרוב שהוא בלתי נסבל. נראה לי שזו הגדולה של האמט, שיצר בלש פרטי שמטשטש לחלוטין את הגבולות וההבדלים שבין ה”טובים” וה”רעים”.

אני מתעבת את הז’אנר הקרוי צ’יק-ליט, ואין שום סיכוי בעולם שאני אקרא ספר שהשם שלו הוא “קיץ ללא גברים” ושהתקציר שלו על גב העטיפה הוא “בעלה של מיה זה 30 שנה, מדען מוח מהולל, הופך את עולמה כשהוא מודיע לה שהוא זקוק להפוגה ביחסיהם”. מה לי ולחוויות האלה. אבל הסופרת היא סירי הוסטווט והספרים הקודמים שלה שקראתי היו טובים מאוד, אז ניסיתי בכל זאת. התוצאה: זה עדיין צ’יק ליט וזה רע וזה מאכזב מאוד כי סירי הוסטווט כותבת נהדר וחבל על הזבל הזה. גם הרפרנסים לספרים ולסופרים ולפילוסופים לא הופכים את זה לספר ראוי יותר. המקום היחידי שבו האינטרטקסטואליות המתחכמת והמייגעת הצחיקה אותי היתה כשהוסטוודט כותבת: “אין בכך שום שיטה וסדר, מתאם אינו סיבתיות. זו רק “מוסיקת המקרה”, כפי שניסח זאת מחבר רומנים אמריקאי נחשב”.*

 *  הוסטווט היא אשתו של פול אוסטר.

 

מה בסך הכל ביקשתי, קצת אותנטיות? ג’ק המסכן, שכל חייו חיפש אחרי אותנטיות – אחרי הקול המדויק ביותר, אחרי המנגינה הנכונה, אחרי הקצב המושלם וכל הג’אז הזה; ג’ק, שאת הספר פורץ הדרך שלו עיבדו לסרט שנראה כמו 136 דקות של סרטון פרסומת לאמריקן אפרל; ג’ק, שהייתי נותנת את האונה הימנית והכליה השמאלית כדי לכתוב כמוהו; כמה אירוניה צריכה להיות כדי שאחרי אינספור סרטי מסע, סרט המסע שנעשה על-פי הספר שלו – הספר שהוא הסמן המגדיר את כל ספרי וסרטי המסע באשר הם – יצא כל כך מדולל ומלוקק? הרבה יותר מדי מסוגנן ומיופיף, חף מכל חספוס, גולמיות וגרעיניות, שהם בדיוק הדברים שג’ק חיפש אחריהם בנואשות כל חייו.

וזה לא שאי אפשר לעבד את רוח הביט לסרט – העובדה היא שלפני שנתיים או שלוש יצא Howl, על היצירה הגדולה לא פחות של אלן גינסברג, וזה היה סרט מסעיר ומרגש על היצירה ועל יוצרה. הוא הרגיש נכון ואותנטי, לא כמו הסרט הנוכחי, עם השחקן הראשי שלו שנראה כמו גולם גמור בתפקיד סאל, כלומר בתפקיד ג’ק עצמו. סאל, סאל פרדייז, שבספר הוא כל כך מתוק ושברירי וחשוף ופגיע, כמו ג’ק בחיים, כנראה. מזל שלפחות הדמות של דין מוריארטי (ניל קסדי במציאות), שהיא הציר המרכזי שאליו מתנקזות כל הדרכים, מעבירה את הכריזמה המחשמלת שלו, זו שבזכותה כולן וכולם – כולל אלן גינסברג וכולל ג’ק עצמו – התאהבו בו עד כלות. חבל רק שלשחקן שגילם אותו היו שיניים הרבה יותר מדי לבנות, באופן שהוא מעל ומעבר לטבעי, אבל ככה זה בסרט פרסומת. בניגוד לספר, שבו ג’ק הפך את דין מוריארטי – הארצי, הפגום, הדפוק – לאימורטלי.

וכל הנופים האלה, גלויות אמריקנה מושלמות שמרוב שהן מושלמות השאירו אותי אדישה לגמרי. רק בסוף הצלחתי להתרגש באמת, אבל זה לא מפתיע כי זה קרה בקטע שהוא למעשה חיצוני לספר ולסרט והוא הקטע שמראה איך (לפי כל המיתולוגיות) ג’ק כתב את הספר, כשהוא מחבר דפי נייר למגילה אחת ארוכה, זו המגילה המקודשת, שנראתה בעצמה כמו הדרך שעודנה נפקחת לאורך, נמתחת לאופק, משחיל אותה למכונת הכתיבה ומתחיל לתקתק בכל הכוח וללא הפסקה, מתודלק בבנזדרין, מוצא את הקול הנכון, את הקצב המושלם, את המנגינה המדויקת.

זו לא כתיבה, זו הקלדה, אמר על זה טרומן קפוטה, אבל לטרומן היה הכישרון שלו וגם הבעיות שלו. מה שמסעיר באמת בכתיבה של ג’ק זה שלמרות שהיא נראית כמו פרוזה היא נקראת כמו שירה. זה הולך לאיבוד לפעמים בתרגום, והלוואי ויגיע היום שבו מישהו יתרגם לעברית את השירים של ג’ק והלוואי שהמישהו הזה יהיה משורר, כי אפילו כשקוראים בקריאה דמומה את הפרוזה המקורית והדחוסה של ג’ק, לא כל שכן בקול רם, אי אפשר שלא לשמוע את הצלילים ואת הקצב ואת המנגינה:

 “So in America when the sun goes down and I sit on the old broken-down river pier watching the long, long skies over New Jersey and sense all that raw land that rolls in one unbelievable huge bulge over to the West Coast, and all that road going, and all the people dreaming in the immensity of it, and in Iowa I know by now the children must be crying in the land where they let the children cry, and tonight the stars’ll be out, and don’t you know that God is Pooh Bear? the evening star must be drooping and shedding her sparkler dims on the prairie, which is just before the coming of complete night that blesses the earth, darkens all the rivers, cups the peaks and folds the final shore in, and nobody, nobody knows what’s going to happen to anybody besides the forlorn rags of growing old, I think of Dean Moriarty, I even think of Old Dean Moriarty the father we never found, I think of Dean Moriarty.”

 לא לחינם היה זה ג’ק שטבע עבורם את השם “ביט”.

יש כותבים של כותבים. כותבים שכל אדם כותב רוצה לכתוב כמוהם. קרואק, בוקובסקי, בולניו הם רק כמה מהשמות שעולים לי בראש, ועכשיו, כשקראתי את תומס וולף, אני יכולה לצרף גם את שמו לרשימה. “הנער האבוד” הוא נובלה יפהפיה על אובדן – אובדן של אח אהוב, אובדן הילדות, אובדן הזמן, אובדן הבית והמשפחה. ארבעה חלקים יש בנובלה, כשבכל אחד מהם נקודת המבט היא אחרת, על-פי הדובר בכל חלק. החלק הראשון מנסה לחדור אל תודעתו של גרובר, הנער בן ה-12, שעבורו קפא הזמן מלכת בגיל הזה, ורק בחלק הרביעי, החותם את הנובלה, יתברר כי הדובר הוא בעצם יוג’ין, האח הצעיר, שהיה בן 3 או 4 במותו של גרובר, והוא שמנסה לחזור בעקבות הזמן האבוד אל העיירה ואל הבית ואל החדר שבהם התרחש אז הכל, רק כדי לגלות – כשם ספר אחר של וולף – שאינך יכול לחזור הביתה.

“אור בא והלך ובא שוב”, כך נפתחת הנובלה, והמשפט הזה הולך ובא וחוזר שוב, באופן מהפנט, לאורך כל הספרון. זו התנועה של הזיכרון שהיא כמו התנועה של האור שהיא כמו התנועה של הזמן: כמו סימן האינסוף שנע הלוך וחזור ויוצא וחוזר שוב ושוב אל אותה נקודה, בתנועה אינסופית, שאין לה התחלה או אמצע או סוף.

“והאור שבא ומשתנה ושעתיד לחזור תמיד, וכל דבר שבא והולך ומשתנה בכיכר ועדיין עתיד להיות כשהיה. הנה גרובר הזקן, כמעט בן 12 שנים, והנה הכיכר שלעולם אינה משתנה, הנה גרובר, הנה החנות של אביו, והנה הזמן.”

בחלק השני של הנובלה הדוברת היא האם, ורק בחלק השלישי, שבו הדוברת היא האחות, אנו למדים כיצד גרובר מת. כבכל מוות חסר פשר, חסר כל צדק, שרירותי ואכזרי, גם כאן נשאלות השאלות שאין עליהן תשובות, כשהלן תובעת מיוג’ין: “קורה שיש לך הרגשה משונה – כשאתה מנסה להבין את הדברים האלה? אתה הלכת לקולג’, אתה אמור לדעת את התשובה – הייתי רוצה שתספר לי אם אתה יודע. אתה יכול להבין את זה? אתה יודע את התשובה? כי אם אתה יודע, אני מבקשת שתגיד לי…”

אבל אין תשובה, וכל מה שיש הוא שיר קינה, אלגיה, על הזמן שחולף, על שבריריותו של הזיכרון. “זה היה כל כך מזמן, אבל כשאני חושבת על זה הכל חוזר אליי, כאילו זה קרה אתמול. בינתיים כולכם או שמתתם או שגדלתם והלכתם לדרככם, ושום דבר כבר לא כמו שהוא היה אז. אבל כולכם הייתם שם איתי באותו בוקר, ובטח אני אמורה לזכור איך נראו האחרים, אבל איכשהו אני לא זוכרת. לעומת זאת אני עדיין רואה את גרובר בדיוק איך שהוא היה, איך שהוא נראה באותו בוקר כשחצינו את אינדיאנה, לאורך הנהר, בדרך ליריד.”

הפרוזה של של וולף היא פרוזה צלולה ומסוגננת וקפואה כבדולח, כזיכרון שקפא בנקודת זמן אחת. היא יפהפיה בניסיון ההירואי שלה לתאר מילולית את ההיעדר, את החלל (כמה יפה בהקשר הזה דו המשמעות של המילה בעברית) שמשאיר דבר מה אחריו. “וזכרתי איך אחרי הצהריים היה מתחמם בחוץ, ואיך הייתי מרגיש אז איזה היעדר ואיזו עצבות עמומה אחרי הצהריים, אחרי שכולם הלכו. הבית נדמה בודד כל כך אחר הצהריים, ולפעמים הייתי יושב בפנים, על המדרגה השנייה במבואה, ומקשיב לקול השקט ולהיעדר של אחר הצהריים. הייתי יושב שם ומקשיב. הייתי שומע את בת השכנים מתאמנת בנגינה בפסנתר בשעות אחר הצהריים, ושומע את החשמלית עוברת בין גדרות של חצרות אחוריות במרחק חצי רחוב משם, ומריח את ריחן היבש והכבד של גדרות החצרות, ריחם של עשבים גסים ורתוחים ליד מסילת החשמלית בשעות אחר הצהריים, ריח זפת, ריח אדני מסילה יבשים ומבוקעים, ריח שפת מסילה שחוקה ומלובנת, ומרגיש את בדידותן של חצרות אחוריות בשעות אחר הצהריים ומרגיש את ההיעדר, ההיעדר שנותר אחרי שעברה החשמלית.”

כמו פרוסט ב”בעקבות הזמן האבוד”, גם וולף ב”הנער האבוד” הולך בעקבות הריחות שנושאים עמם זיכרונות. יוג’ין, האח הצעיר, הוא הדובר כאן והוא המספר בן דמותו של וולף. לוולף יש ספר נוסף בשם “הזמן והנהר”, ולשניהם, כידוע, אי אפשר לחזור פעמיים. כל מה שנותר הוא רבדים של משמעות שרק הזמן מיייצר – יוג’ין נזכר איך בילדותו היה גרובר צוחק על לשונו הכלואה וחוסר היכולת שלו להגות נכון את שמו. לימים הפך יוג’ין לסופר, והוא שמספר את סיפורו של גרובר. ראוי לציון ההדפס המופיע על כריכת הספר, של נטע חמו, בו נראה נער צעיר מטיל צל ארוך שנדמה כאדם מבוגר. זה הצל הארוך שמטיל הנער האבוד על אחיו ששרד אחריו, זה גרובר שקפא בזמן בגיל 12, הגיל המבוגר ביותר שהגיע אליו. זו העיירה הדרומית הקטנה שטופת אור השמש והצללים הארוכים, בכיכר המרכזית שלה שאת כל בעלי החנויות שלה הוא הכיר, גרובר שהיה בנו של סתת מצבות, שהופך בתיאור מקדים מבשר רעות ומצמרר ל”אבן בפתח חנותו של אביו”.

“ואור בא והלך ובא שוב – אך שוב לא כדרך שבא והלך ובא לפנים. הנער ראה את קווי המתאר של הצורות המוכרות וידע כי הן הוות כפי שהיו מעולם. אך משהו הלך ואיננו, ומשהו בא שוב. הוא ידע רק כי משהו אבד – ומשהו נמצא לעולמים.”

 “וכל הדברים האלה ניחנו במין חיים, והם כמו מחכים בדריכות, הכי חיים והכי דמומים.”

התרגום המוקפד ללא דופי של עודד וולקשטיין מעביר ללא רק את השפה אלא גם את הקצב והמנגינה האיטית, המדודה, העצורה והמאופקת של כתיבתו של וולף, ועושה חסד עם הנובלה המופלאה הזו שהיא כל כולה ובעצמה חסד ענק, וטומנת בחובה אובדן נוסף, זה של תומס וולף עצמו, שמת בגיל 38 בלבד, ב-1938.

“כי הכל ישוב ויבוא, והרגשתי שלו יכולתי לשבת שם על המדרגות פעם נוספת בהיעדר, ההיעדר של אחר הצהריים, יכולתי להחזיר את זה. וזה יבוא וילך ויבוא שוב עד שזה יחזור אליי, יחזור אליי ויהיה שלי ואוכל לזכור את מה שראיתי והייתי, כשאורו של הזמן עוד האיר לפניי ואלף חיים הדהדו אפופי צללים – זכר בית אחד, ואור השמש, חודש אפריל, והעונות החולפות עם תנועת הצללים, רכבת, נהר, בוקר וגבעות הבית.”

החופש הזה עושה אותי עצלה. מאושרת, אבל עצלה – לפחות בכל הנוגע לכתיבה. ואולי זה קשור, מפני שכל עוד עבדתי כמו צמיתה בעבודה יומיומית תאגידית-משרדית, הייתי זקוקה לכתיבה כדי לייצר לעצמי מקום שבו אני חופשיה. עכשיו אני מאושרת כמו צדפה על זה שאני חופשיה, אבל צדפה כנראה לא זקוקה לכתיבה. טוב שלפחות חוש הסדר שלי מושיב אותי לכתוב, כדי לשמר ולו רק את הרציפות של דו”ח הקריאה החודשי.

המשכתי לקרוא ספרות צ’כית. אחרי “מהנדס הנפשות” של שקבורצקי קראתי את “לביאה קטנה” שלו, שבמסגרת של עלילה דמוית מותחן הוא מותח ביקורת סאטירית על חוגי הספרות והאינטלקטואלים המשתפים פעולה מרצון עם הצנזורה והמשטר הקומוניסטי בימים שלפני האביב של פראג, בתמורה למנעמים וכיבודים כאלה ואחרים. קראתי את “לגרגר זפת” של יאכים טופול שהוא מופע מרהיב של ספרות דמיונית הכתובה כריאליסטית, המתרחשת גם היא בדמדומי אותו אביב ודריסתו הגסה תחת מגף הדיכוי הסובייטי. קראתי את “חלמתי לך” המוצלח למדי של ג’ורג’ שפירו ההונגרי, שגם בו הסיפורים נעים בטווח הזמן שבין סוף מלחמת העולם השנייה ושלהי הקומוניזם והכיבוש הסובייטי.

אני חושבת שאפשר לומר די בבטחה שאני מחבבת ספרות פוסט-קומוניסטית. אני חושבת שדי ברור גם למה. הספרים האלה מתארים מצב קיומי של חיים תחת דיכוי מתמשך, ומשרטטים את אופציות ההתנגדות והמאבק, גם אם אלה מצומצמות להחריד. אלה חיים של גלות פנימית ודיסידנטיות כמצב תודעתי, הליכה נגד הזרם וסימפטיה לכל תרבות שוליים או תנועת אנדרגראונד, שוב, כמצב קיומי. זו האלטרנטיבה היחידה לחיים האפרוריים, החונקים, המוחקים את האדם כפרט ואת זכויותיו הבסיסיות, וכל זה בלי לדבר עוד בכלל על הדלות הכלכלית, החברתית והתרבותית. אלה הדברים שטופול דיבר עליהם פחות או יותר במסגרת המפגש של הקהל איתו ביריד הספרים הבינלאומי לפני כשבועיים-שלושה. במסגרת היריד הלכתי לשמוע גם את אנטוניו מוניוס מולינה, חתן הפרס השנה, והשאלה האחרונה שטל ניצן, המתרגמת שלו, שאלה אותו היתה על הלחצים שהופעלו עליו שלא להגיע לארץ ולא לקבל את הפרס. מולינה השיב באריכות על כך שהיה לו חשוב להגיע לכאן מפני שהוא רואה בישראל דמוקרטיה, שיש בה עיתונות חופשית, ושכל הוויכוחים וחילוקי הדעות והביקורת מתנהלים בה בגלוי ובשקיפות, וכמה זה חשוב וכו’ וכו’ וכו’. בשלב הזה הקהל נחלק לשניים: אלה שפרצו במחיאות כפיים סוערות ואלה שהתחילו לזוז בחוסר נחת (ונוחות) בכיסאותיהם.

שוּר אינאף, כמו שאומרים באמריקאית, למחרת בבוקר התפוצצה בקול רעש אדיר פרשת העציר X . אם יש משהו שאני אוהבת עוד יותר מאירוניה בספרים, זו אירוניה בחיים.

קראתי גם את “זה אני, אדיצ’קה” של אדוארד לימונוב הרוסי/אוקראיני, שהוא יומן ניו יורק שלו מאמצע שנות ה-70, אז נמלט מברית המועצות למערב, רק כדי לגלות שגם במערב לא הכל נוצץ ושהקפיטליזם לא בהכרח טוב יותר מהקומוניזם. לימונוב מתאר את החיים בתחתיות הביבים של הלואר איסט סייד על העניים, המהגרים, העקורים, המכורים, הזונות, הדחויים והנידחים החיים בו. בסגנון הכתיבה הבוטה שלו ובמשיכה שלו אל האשפתות והביבים הוא מזכיר קצת את בוקובסקי.

ולבסוף, קראתי את “פילבי הצעיר” של רוברט ליטל (שכתב את “חרוזים לסטלין” שחיבבתי). אני לא יודעת אם זה האופן שבו מאיר ליטל את דמותו של פילבי מכמה זוויות שונות דרך דוברים שונים, או העובדה (שוב) שקראתי את הספר בעיצומן של הרמות הבלתי-נתפסות בעוצמתן של הבחילה והשנאה שחשתי כלפי כל מה שהלך והתחוור לנוכח קטסטרופת העציר X – אבל ללא ספק חיבבתי מאוד את דמותו של פילבי. אני זוכרת שבסוף הסרט “החפרפרת” נשאל הסוכן הכפול מה גרם לו “לבגוד” ב”מולדתו” ולהעביר את נאמנותו לצד הרוסי, והתשובה שלו היתה שהמערב נהיה די גועלי.

וזה נכון. וזו גם הסיבה שאני מזדהה כל כך עם כל תחושות המיאוס והטינה והעוינות והניכור האלה. המדינה הזאת היא גועלית.

בדיוק סיימתי לקרוא את “אימרות משפחה” של נטליה גינצבורג. זו לא רק הכתיבה הלאקונית והמאופקת של גינצבורג שטוענת את הרומן הזה בכוח רגשי רב, אלא גם ההנחה המובלעת בו  שמה שמכונן יחסי משפחה אלה לא הגנים או קשרי הדם או הסביבה שבה חיה המשפחה, אלא השפה שקושרת בין חבריה. והשפה שקושרת ביניהם היא שפה פרטית, או כפי שנקרא הספר הזה בתרגום הישן שלו, לקסיקון משפחתי. מה שקושר בין אחים, ובין אחים לבין הוריהם, זה האופן שבו הם מספרים שוב ושוב ושוב אותם סיפורים ואנקדוטות משפחתיות, שלמרות שכולם כבר שמעו אותם מיליון פעם, לא רק שחוזרים עליהם שוב אלא חוזרים עליהם מילה במילה. זה כמו ריטואל. וכמובן, יש את כל מטבעות הלשון ושיבושי הלשון ומשחקי הלשון וצורות השימוש האופייניות שייחודיות לכל משפחה. כל משפחה היא אידיוסינקרטית מהבחינה הזו, אבל האידיוסינקרטיות הזו משותפת לכל המשפחות. אני תוהה אם נטליה גינצבורג הכירה את המושג דימיון משפחתי שטבע ויטגנשטיין, שהוא מושג מרכזי בפילוסופיה של השפה שלו. לא מן הנמנע שכן, וגם אם לא, לי זה הזכיר אותו: השימושים שאנחנו עושים באותה מילה בהקשרים שונים יכולים להיות רחוקים מאוד זה מזה, אבל מה שמעניק להם שיוך משותף הוא דימיון משפחתי (בערך; קצת קשה לתמצת את כל החקירות הפילוסופיות של לודביג למשפט חובבני אחד).

ככה או ככה, זה רומן חי מאוד שמשרטט את דיוקנם של בני המשפחה – ההורים לידיה ובפינו וחמשת הילדים ג’ינו, מריו, אלברטו, פאולה ונטליה – בצורה חמה ותוססת, כל אחד מהם על אופיו ושיגיונותיו, והכל, כאמור, דרך השפה. ברקע כבר ממשמשות ובאות הזוועות – עליית הפאשיזם ומוסוליני, המלחמה, הכיבוש הנאצי – אבל כאמור, דווקא הדיווח החסר והיובשני של גינצבורג אודותיהם הופך את הרומן הזה לחזק כל כך.

לפני כן קראתי את “מהנדס הנפשות” של יוזף שקבורצקי הצ’כי, שמצאתי בחנות יד שנייה (הוא תורגם לעברית וראה אור ב-1992. קשה להאמין שעברו 20 שנה מאז). לפעמים אני אוהבת לקרוא ספרים של קרוב ל-600 עמודים. זה טוב לזיכרון ולאורך רוח ולסבלנות שלי. כותרת המשנה של הספר היא “בידור המוסב על העניינים הנושנים – החיים, נשים, הגורל, חלומות, מעמד הפועלים, סוכנים חשאיים, אהבה ומוות”. נראה לי שזה פחות או יותר מכסה את כל הספרות הידועה לאדם. בעיקר העניין הזה של מעמד הפועלים (או אולי הסוכנים החשאיים?). שבעה פרקים יש בספר, וכל אחד מהם קרוי על שם סופר אמריקאי שהמספר, שהוא גולה צ’כי מרצה לספרות בקולג’ קנדי – במידה רבה בן דמותו של שקבורצקי עצמו – מלמד את כיתתו: פו, הותורן, טוויין, קריין, פיצג’ראלד, קונראד, לאבקרפט. אבל כל אחד מאלה הוא רק פתח, או קצה חוט, לשרשרת אסוציאציות שמחזירה שוב ושוב את המספר לחייו הקודמים: לאירועים המכוננים בחייו כנער מתבגר, לאהבתו הראשונה, למלחמה, לכיבוש (הנאצי ואחריו הסובייטי), לחברים, לעולם השלם שהוא השאיר מאחור.

אני חושבת שאם קוראים שני ספרים נפלאים כמו אלה בחודש זה מספיק. אז אני רק אזכיר בחטף שקראתי את “בשבח הצללים” של ג’ואניצ’רו טנזיקי היפני ואת “שאלות בספרות” של דרור בורשטיין – שניהם ספרי עיון טובים ומהנים מאוד, שאם יש משהו שמקשר ביניהם זה מושג או תפיסת העולם של הוואבי סאבי היפני. קראתי את “הגבעה” של אסף גברון אבל לא אהבתי אותו, מפני שעל אף שנראה לי ששאיפתו היתה לצייר לפחות חלק מהציבור שנקרא באופן מונוליתי “המתנחלים” כדמויות אנושיות בשר ודם, עדיין כל הדמויות בספר הן די פלקטיות ושטוחות. גם אלה שהוא מנסה לתת להן היסטוריה מפורטת וקצת יותר נפח. אצלי זה לא יצר אמפטיה, להיפך. זה די אישש את תחושות העוינות והטינה המוקדמות שלי.

אבל לפני כן הספרים של חודש דצמבר: איכשהו יצא שמיד אחרי “שיחות טלפון” של בולניו עברתי לקרוא סופר צ’ילני אחר, ארנן ריברה לטלייר ו“האיש שידע להעיר את המתים” שלו. זה ספר נהדר, מצחיק ומעורר מחשבה, על ישו מאלקי – ישו עממי בלוי-סחבות שנודד בין מחנות הכורים במדבריות המלחת של צפון צ’ילה, ומטיף לחזרה בתשובה. חוץ מהטפות ודרשות, וכשהרשויות אינן מאשפזות אותו בבית חולים לחולי נפש בעוון “טירוף מיסטי כרוני” (קצת הזכיר לי את דייויד יוג’ין אדוארדס, אבל אלה רק האסוציאציות המוזיקליות הפרטיות שלי), ישו מחלק בנדיבות מרשמי ריפוי עממיים והגיגים כלליים על החיים. הוא גם אינו מתנזר ממין – ובלבד שתלמידותיו המסורות, צאן מרעיתו, יעשו  את זה איתו “מכל הלב ובלי שום גינוני צניעות” (שהאמת, זו באמת הדרך היחידה להפוך את המין לאקט טהור). ישו יוצא לחפש אחר פרוצה שמסורה כל כך למקצועה וייעודה, עד ששמה יצא לפניה בכל מכרות המלחת בסביבה כקדושה. ולא רק שהפרוצה הזו קדושה, אלא ששמה מגלנה, מה שכמובן אינו מקרי. כאמור, ספר נהדר, והתרגום של פרידה פרס-דניאלי נהדר לא פחות.

דבר אופטימי, הוצאת ספרים; אם לעשות פרפראזה על דברי המשורר. אני עפר לרגלי אוריאל קון ומפעלותיו, שייסד עכשיו הוצאת ספרים עצמאית חדשה בשם “זיקית” (אחרי שהיתה לו כבר את “סמטאות”). תחת הסיסמה “100% מו”לות עצמאית”, ועם חותמת של Day 1 שהוטבעה בעותק שלי שנרכש ביום השקת ההוצאה, נהניתי מאוד מ“פרנסוס על גלגלים” של כריסטופר מורלי. כפי שביבליופילים אוהבים לומר, זה ספר לאוהבי ספרים (הוא קצת הזכיר לי באמת את “בית הנייר” של קרלוס מריה דומינגס). הספר נכתב ב-1917 ונושבות בו רוחות פמיניסטית חדשות, לצד הרבה הומור וסוף רומנטי (כי בכל זאת, 1917). פרנסוס (Parnassus) שבספר הוא מין ספריה ניידת, או ליתר דיוק חנות ספרים נודדת, בתוך כרכרה גדולה רתומה לסוסה. פרנסוס במקור הוא שם ההר ביוון שיוחס למשכנן של המוזות (ומכאן ההקשר לספרים). מן הסתם המילה “פרנסה” התגלגלה לעברית משם, רק חבל כל-כך שבימינו קשה להתפרנס מהמוזות (אבל אני מקווה שהוצאת “זיקית” תצליח).

על הוצאת “כתב”, לעומת זאת, אני לא יודעת כמעט כלום. או בעצם את זה: שהם תרגמו מפולנית את “הלוך ושוב” של אנדז’יי בארט ומגיע לענת זיידמן, שהיא מתרגמת טובה, עריכה והגהה קפדניות יותר, ולאנדז’יי בארט מגיעה עטיפה יפה יותר מהדבר המכוער הזה שהם הוציאו לאור. “הלוך ושוב” מוגדר כ”נובלה קולנעית”, ואכן, הספר אף הפך לפני כמה שנים לסרט בפולין. אני חיבבתי את הספר על אף כל הפגמים שלעיל, אבל זו לא ממש חוכמה, כי אני מחבבת כל מה שיש לו נגיעה לעברה הקומוניסטי של פולין וכל מה שנוגע ונגוע באווירה פוסט-קומוניסטית. במיוחד כשהוא מערב הומור שחור, כי באמת, איזו עוד דרך יותר אפקטיבית יכולה להיות כדי להתמודד עם החיים בצורת המשטר הזאת.

בעצם, יש עוד דרך לא פחות אפקטיבית: קוראים לה שירה. ובאופן ספציפי יותר – צ’סלב מילוש. זביגנייב הרברט. ויסלבה שימבורסקה. אדם זגייבסקי. רישרד קריניצקי. אם השמות האלה אומרים משהו למישהו מהקוראים בעברית, הרי זה בזכות דוד וינפלד, שפתח להם דלת ענקית לרווחה לתוך הספרות העברית. “הכנסת אורחים”, קרא לזה דרור בורשטיין בהקדמה שלו לחוברת “הליקון” שראתה אור החודש, והוקדשה לתרגומיו של וינפלד מפולנית, מאנגלית ומיידיש. אם יש משהו שמאפיין את השירה של המשוררים הפולניים האלה, זה השילוב הנדיר, המזוקק, של איפוק ואירוניה דקה מצד אחד עם הומניות ואמפתיה אנושית ענקית מצד שני. “השירה היא שמחה שמתחתיה מסתתר הייאוש. ומתחת לייאוש שוב שמחה”, אם לצטט רק שורה אחת מאדם זגייבסקי (“אנטנות בגשם”). בתודה ענקית לדוד וינפלד.

אחרי כל רצף הקריאה המוצלח הזה היתה לי אכזבה בדמות “זעם” של פיליפ רות. בתחושה שלי פיליפ רות הוא יותר סופר “יהודי” מאשר “אמריקאי”, ולכן לא קראתי שום דבר משלו עד היום. משהו ברקע שבו מתרחשת העלילה – שנות ה-50 באמריקה, מלחמת קוריאה, אווירת הקמפוסים – כן משך אותי לקרוא את “זעם”, והוא אכן קריא מאוד. אבל אין שום דבר, שום רגש ושום דמות בסיפור שגרמו לי לאיזושהי הזדהות.

* * *

עכשיו סוף דצמבר, ושנת 2012 נפתחה ונסגרה אצלי עם רוברטו בולניו – “בלשי הפרא” בתחילת השנה, ו“שיחות טלפון” בסופה. אני לא אותה קוראת שהייתי לפני שבלשי הפרא נכנסו לחיי. קראתי את “נוקטורנו בצ’ילה” ו”כוכב רחוק” כשהם תורגמו לעברית (אלוהים רק יכול אולי להבין למה התרגום של יצירות בולניו לעברית נעשה בסדר כרונולגי הפוך, מהסוף להתחלה), והם מצוינים; אבל שום דבר בהם לא מכין אותך לחיוניות, לעוצמה, לפראות, לתחושת האובדן (והאבדון) של ה”בלשים”, ובעיקר: לדחיפות העצומה והצורך האנושי הנואש כמעט בספרות (ובכתיבה), כדי להפוך את החיים לקצת פחות חסרי פשר וקצת פחות וולגריים. אני מתגעגעת אליך לעיתים כל כך קרובות, רוברטו.

 “שקיעת הקולונל” של מחמוד דולת אבאדי (עם עובד) ו“דודי נפוליאון” של איראג’ פזשכזאד (חרגול-עם עובד), שניהם בתרגומים מעולים מפרסית של אורלי נוי, פתחו לי צוהר לספרות של אומה טרגית, מיוסרת, גאה ומפוארת שאני, כמו לא מעט אנשים אחרים, מסרבת לראות בה אויב.

 “משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם” – דייויד פוסטר וואלאס (מאנגלית: אלינוער ברגר, ספרית פועלים). מסה מבריקה מ-1997 שתורגמה לעברית רק עכשיו. על תרבות הצריכה, נהנתנות, הזדקנות, כיף מאורגן והקו הדק שמפריד בין מסע “תענוגות” לסיוט קיומי.

“הנשים” – ת.ק. בויל (מאנגלית: ליה נירגד, חרגול-עם עובד). חייו ופועלו של האדריכל האמריקאי פרנק לויד רייט, כפי שהם משתקפים דרך הרומנים הסוערים שלו עם ארבע נשותיו, ויותר מזה: האופן שבו כל אחת מהנשים משתקפת בחיי קודמתה.

“העבודה” – אניבל חרקובסקי (מספרדית: פרידה פרס-דניאל, הוצאת כרמל). חרקובסקי הארגנטינאי כתב רומן על חיים בצל משבר כלכלי מרסק ומוחץ, ובתור שכזה הספר הזה רלוונטי ואקטואלי גם למקומותינו. הוא גם מזכיר שמי שחשופים ופגיעים יותר לפגיעה כלכלית הן הנשים (ואני מזכירה: רוב העניים הן עניות). היכולת שלהן להתגבר על משברים כלכליים נעוצה ביתרונות שיש להן, כנראה, על פני גברים: בכוח הסבל והסיבולת שלהן, בגמישות מחשבתית ובפתרונות יצירתיים. עדיין, זה ספר מדכדך על המחירים (pun intended) הכבדים מנשוא, ובלתי נסבלים לעיתים, שהן נאלצות לשלם.

“ניאבק בצללים” – לידיה ז’ורז’ (מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה). פורטוגל, פתח האלף החדש, פסיכואנליטיקן ואחת ממטופלותיו, וברקע: סחר בבני אדם, פליטים, מהגרי עבודה וכל הבעיות שאירופה מתמודדת עמן בתחילת המאה ה-21.

“הר החול” – יואנה באטור (מפולנית: עילי הלפרן, הוצאת כתר). שלוש נשים, שלושה דורות, “ובאמצע שתי תקופות כיבוש, שני צבאות לא אנושיים”, אם להידרש שוב לאדם זגייבסקי (בשיר “פרידה מזביגנייב הרברט”).

שירים – זביגנייב הרברט (מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת כרמל). בעיניי, ספר השירה הנפלא ביותר שיצא השנה בעברית. הרברט הוא משורר ענק, אין לי בכלל מילים שיכולות להתחיל אפילו לתאר אותו. כך שאני חוזרת שוב (ושוב) לאדם זגייבסקי, ולשורה החותמת את שירו “פרידה מזביגנייב הרברט”:
“אני מתפעל מגאוות המלכים של שיריך.”

(וב-2013 יראה אור אוסף שירים של צ’סלב מילוש. יש למה לחכות)

ביום ראשון אחרי האולטרסאונד-כבד השנתי שלי אני נכנסת לחנות ספרים ואז אני רואה את זה – אני נשבעת שלא יכולתי להמציא את צירוף המקרים הזה, רק המציאות הוולגרית יכולה לזמן אותו – ובבת אחת אני מרגישה שהכל מבפנים ומבחוץ עוצר בחריקת בלמים –
ספר חדש בתרגום לעברית של בולניו.

“החיים הם לא רק וולגריים אלא גם חסרי פשר”, כותב בולניו בסיפור “אנריקה מרטין”. ואני אומרת שלפעמים גם הכיוון השני הוא נכון: החיים הם לא רק חסרי פשר אלא גם וולגריים.

בולניו הוא סופר של סופרים, וכותב של כותבים – אני חושבת שכל מי שקרא אותו ולו גם קצת יודע את זה, ובעיקר מי שקרא את “בלשי הפרא”. זה לא רק שהגיבורים שלו הם אנשים כותבים – משוררים, סופרים, עיתונאים, כל אותם “בישי מזל, בודדים או בעלי תפיסה ייחודית של חברותיות”, ש”שותפים למקצוע הכתיבה המפרך” ושכולם “שרויים זה עם זה ביחסי ידידות או שנאה”, שדרכם היא “דרך מסוכנת שאחריתה כנראה כשלון” ושנתונים ב”מירוץ אינסופי, מפרך וחסר משמעות” בחיפוש אחר “פרסום, כסף וקהל קוראים, שלוש השאיפות הגדולות (בסדר הזה) שאיש-ספר שואף אליהן” – אלא שקו של דימיון גם נמתח אצלו כל הזמן בין סופרים וכותבים לבין נוודים, עקורים, קבצנים, חולי נפש, פושעים ושאר דמויות תלושות החיות בשולי החברה: מפני שאלה וגם אלה רודפים אחרי ונרדפים בידי רוחות רפאים, והכתיבה היא קו הביצורים האחרון שמפריד בין הסופרים, או אותם אנשים שנגזר גורלם לכתוב, לבין השיגעון. שיגעון שהוא “תוצר של פחדים נעלמים, של מערכת עצבים שחוקה מרוב שנים של עבודה קשה ושל אלמוניות”, שיגעון שהוא תוצר של “חיים בעוני, לא עוני מוחלט אלא כזה של המעמד הבינוני הנמוך: נמוך, ביש מזל והגון”, שיגעון שהוא תוצאה של חיים בלתי פוסקים של תסכול, טינה, זעם וקנאה. אלה החיים הזוהרים, המתגמלים ומלאי הסיפוק של אנשים כותבים.

אבל צריך לומר עוד לפני כן, וקודם כל, שקובץ הסיפורים הזה, שראה אור במקור בשנת 1997, מקדים בשנה את שנת פירסומו של “בלשי הפרא”, ב-1998. בהשאלה מעולם המוזיקה, אם “בלשי הפרא” הוא הרומן המלא והשלם, הרי ש”שיחות טלפון” הוא אוסף ה-b-sides או ה-EP המקדים את היצירה המלאה. כל הרעיונות שהוגשמו בשלמותם – תוכנית וסגנונית – ב”בלשי הפרא”, כבר נמצאים כאן. הסיפור-בתוך סיפור-בתוך סיפור, הכתיבה והחיים כאוסף של פרגמנטים ואפיזודות כאוטיות, שרירותיות, חסרות פשר ואבסורדיות, הסופר (וגם הקורא) כבלש שמנסה לאסוף כביכול “עדויות”, כלומר להבין מה קרה שם “באמת”, מהי האמת ומהי המציאות, כלומר איך אפשר לבנות מכל אותן אפיזודות כאוטיות ושרירותיות איזושהי תמונה קוהרנטית בעלת משמעות וממנה לשאוב גם נחמה.

וחייבים גם לומר שלמרות שהסיפורים של בולניו מלאים תמיד בהתאבדויות, מחלות, רציחות, אהבות אבודות, פרידות מזעזעות, מזל רע וסתם ימים גרועים – הם לעיתים קרובות מצחיקים, חכמים, מלאים בתנופה והשראה, וסקסיים. כן, סקסיים. הם פשוט מלאי חיים, למרות כל המוות ושאר הדברים הגרועים. כמו שבולניו, או ליתר דיוק ארטורו בלאנו, בן דמותו גם בקובץ הזה וגם ב”בלשי הפרא”, מעיר באחד הסיפורים כאן, קמתי בבוקר עם מרץ, ומרץ זה מספיק קרוב למצב רוח טוב.

14 סיפורים קצרים מכיל הקובץ “שיחות טלפון”, והוא מחולק ל-3 שערים: “שיחות טלפון”, “בלשים” ו”חייה של אן מור”. מה שמניע את עלילות כל הסיפורים הם שיחות טלפון, מכתבים והתכתבויות – “התכתבות בלתי סדירה, בלתי צפויה ומיוסרת, בבואה נאמנה לכולנו, שהתחלנו לאבד את נעורינו, להשלים עם קץ החלומות”; וגם שיחות בין ידידים ועם אנשים זרים, סיפורים שמועברים מאחד לשני, מונולוגים ודיאלוגים. דווקא המקבץ האמצעי, “בלשים”, הוא החלש יותר לטעמי, אבל שני המקבצים האחרים מצוינים. הסיפור הבולט בקובץ הראשון הוא “סנסיני”, אשר סובב סביב תחרויות ספרותיות: סופר גולה ותיק ומוערך מדריך סופר גולה צעיר וטירון איך לגשת לכמה שיותר תחרויות ספרותיות, מתוך כוונה וניסיון להתפרנס מהן. מי שזוכר את האפיזודה המבריקה על הסופר שהזמין את המבקר שלו לדו-קרב (ועוד לפני שהמבקר כתב עליו מילה אחת!) ב”בלשי פרא”, יזהה כאן את אותה תחושה של אבסורד גמור מצד אחד, לצד ההרגשה שזה לגמרי הגיוני מצד שני. כמו בחיים.

“ תשובתו של סנסיני היתה עניינית ונרחבת, לפחות בכל הנוגע לתהליך היצירה ולתחרויות. בדף פוליו כתוב משני צדיו במרווח יחיד, הוא הציג מין אסטרטגיה כוללת לזכייה בפרסי ספרות פרובינציאליים. אני מדבר מתוך ניסיון, כתב. המכתב פתח בדברי הלל (שלא נודע לי מעולם אם נאמרו ברצינות או בצחוק) לפרסים כמקור פרנסה לחיי היומיום. בהזכירו את נותני החסויות, העיריות והבנקים, כינה אותם “האנשים הטובים האלה שמאמינים בספרות”, או “הקוראים בעל כורחם הטהורים האלה”. לעומת זאת לא היו לו שום אשליות ביחס לידיעות שהיו לאותם “אנשים טובים” על אותם קוראים שסביר להניח (או לא סביר להניח) שיצרכו את הספרים הבלתי נראים הללו. הוא עמד במפגיע על כך שאשתתף בתחרויות רבות ככל האפשר, אם כי הציע, כאמצעי זהירות, שאשנה את הכותרות של הסיפורים אם בכוונתי, למשל, לשלוח אותו סיפור לשלוש תחרויות שונות שמתקיימות באותם תאריכים. כדוגמה הזכיר את סיפורו “בעת הזריחה”, סיפור שלא הכרתי  וששלח לכמה תחרויות ספרות כמין ניסוי, כמו שפן שמשתמשים בו כדי לבחון את השפעתו של חיסון חדש. לתחרות הראשונה, זו עם הפרס הגבוה ביותר, נשלח “בעת הזריחה” בכותרת “בעת הזריחה”, בתחרות השנייה הוצג כ”הגאוצ’וס”, בתחרות השלישית הכותרת היתה “בפמפה האחרת”, ובתחרות האחרונה “ללא חרטה”. הוא זכה בתחרות השנייה ובאחרונה, והכסף הספיק לו לשלם חודש וחצי של שכר דירה, שהרי המחירים במדריד בשמיים. למותר לציין שאיש לא הבחין ש”הגאוצ’וס” ו”ללא חרטה” הם אותו סיפור בשינוי כותרת, אם כי הסיכון שאותו חבר שופטים ישפוט בשתי תחרויות בו זמנית קיים תמיד, כי בספרד ממלאת את התפקיד הייחודי הזה שוב ושוב אותה פליאדה של משוררים זוטרים וסופרים שזכו בפרסים קודמים. עולם הספרות הוא נורא, ואף מגוחך, הוא אמר, והוסיף שאפילו מפגש חוזר עם אותו חבר שופטים הוא לא באמת מסוכן, מאחר שהם בדרך כלל לא קוראים את היצירות, או קוראים אותן ברישול או לחצאין. זאת ועוד, אמר, מי יודע, אולי “הגאוצ’וס” ו”ללא חרטה” הם באמת שני סיפורים שונים שייחודם נעוץ דווקא בשמם. דומים, ואפילו דומים מאוד, אבל שונים. לסיום מדגיש המכתב שעדיף היה לעשות משהו אחר, למשל לחיות ולכתוב בבואנוס איירס, בזה אין כל ספק, אבל המציאות היא המציאות, ואדם צריך להרוויח את לחמו, ולעת עתה זו הדרך. “

(תרגם מספרדית: אדם רון בלומנטל)

אבל בעיניי, הפנינה האמיתית של הספר, הסיפור המושלם, זה שמזקק את כל הגדולה והברק והכישרון האדיר שהיה רוברטו בולניו, הוא “ג’ואנה סילבסטרי” – מונולוג רציף בן 18 עמודים בלי שום שבירת פסקאות, שנקרא גם ברצף אחד עוצר נשימה, מפיה של שחקנית פורנו איטלקייה בשם ג’ואנה סילבסטרי. שחקנית הפורנו הזאת מגיעה ללוס אנג’לס לצלם כמה סרטים בכיכובה, בימים שבהם ג’ק הולמס – ללא ספק רפרור לשחקן הפורנו ג’ון הולמס – גוסס (ג’ון הולמס מת מאיידס). ג’ואנה, שמכירה אותו מסרטים קודמים שבהם שיחקו שניהם, יוצרת עמו קשר וסועדת אותו בימיו האחרונים, כלומר, מעניקה לו את אהבתה כאישה, אהבה רומנטית וארוטית אחרונה, על אף מחלתו האיומה שמבודדת ומוקיעה אותו כמנודה וכמצורע בעיר המלאכים. כלומר ג’ואנה מעניקה לו מחסדיה במובן הכי טהור ומזוקק של המילה חסד. חסד, פיאטה, מריה מגדלנה לישו הצלוב, הקדושה והקדשה, ארכיטיפ הבן האובד (prodigal son) והחיפוש אחרי גאולה, שהם כה מרכזיים בנצרות ובברית החדשה ובהמשך גם בכל תולדות האמנות המערבית – הכל נמצא כאן, דווקא בתוך העולם הכי סליזי, הכי מטונף, הכי קינקי, הכי לא לגיטימי של תעשיית הפורנו. יש שם סצינה מופלאה שמתרחשת על הסט של הסרט הפורנוגרפי, בעיצומו של האקט הפורנוגרפי הבוטה והגרפי, שבו ג’ק מגיע לסט וג’ואנה לא יכולה לראות אותו בגלל התנוחה שהיא נמצאת בה, אבל היא מרגישה לפי תגובות הפרטנרים שלה שמשהו מתרחש שם, ורק בדיעבד היא מבינה שמה שקרה שם זה שנוכחותו של ג’ק “כמו קידשה את הסט, או ככה חשבתי אחר כך, הרבה אחר כך, כששיחזרתי את המצב הזה שוב ושוב. נדמה היה לי שהוא מקדש את הסרט שלנו ואת העבודה שלנו ואת החיים שלנו.”

צריך לקרוא את הפרוזה הנפלאה של בולניו, את התיאור המדויק כל כך של סצינה פורנוגרפית שעוברת הקדשה, וגם את זה:

“ היה לי עוד שבוע עבודה, אבל החלטתי להישאר עוד קצת בלוס אנג’לס אחרי הצילומים. ברור שהיו לי התחייבויות אחרות, באיטליה ובצרפת, אבל תכננתי לדחות אותן או לשכנע את ג’ק שיבוא איתי, הוא היה כבר באיטליה כמה פעמים, עשה כמה סרטים מאוד מצליחים עם צ’יצ’ולינה וגם כמה איתי ואפילו עם שתינו ביחד, ג’ק אהב את איטליה, ולילה אחד הצעתי לו לנסוע אבל נאלצתי לעזוב את הרעיון, לעקור אותו מהמוח, מהלב, נאלצתי לכרות את הרעיון או את התקווה הזאת שיצאה לי מהכּוּס, כמו שאומרים הנפוליטנים בטורה דל גרקו, ולמרות שלא הרמתי ידיים, באיזשהו אופן שאני לא יכולה להסביר, דווקא הבנתי את הסיבות של ג’ק, או את האין-סיבות שלו, את השקט המאיר והרענן, האיטי, שעטף אותו ואת מילותיו המעטות, כאילו הדמות הגבוהה והרזה הזו הולכת ונמוגה, ואיתה קליפורניה כולה, ושמחתי, למרות שהדבר שחשבתי עד אז בתור האושר שלי, הדבר הזה הלך והתנדף, הבנתי שההסתלקות או הפרידה הזאת היא גם צורה של התגבשות – צורה מוזרה, חריגה, סודית כמעט, אבל בכל זאת התגבשות לכל דבר – והידיעה הזאת, אם אפשר לקרוא לה כך, עשתה אותי מאושרת ובאותו זמן העלתה בי דמעות, ובגללה הייתי מאושרת, ובכיתי, איפרתי שוב ושוב את העיניים וראיתי הכל בעיניים אחרות, כאילו יש לי קרני רנטגן, והכוח הזה או כוח-העל הזה הלחיץ אותי , אבל גם מצא חן בעיניי, הרגשתי כמו וונדרוומן, כמו הבת של מלכת האמזונס… “

בולניו אובחן כחולה בשחמת הכבד ב-1993, ואני לא יכולה שלא לתהות אם את כל הכוח הרגשי העצום של הסיפור הזה ואת כל האמפטיה שלו הוא לא שאב בדיוק משם. אין עוד מחלה שכרוכה בכזה קלון ונידוי חברתי כמו איידס, אבל יש משהו בשחמת הכבד, לא רק בסופניות ובמוות הנורא שהיא נושאת איתה, אלא גם בעובדה שאף היא מחלה שיש לה קשר לאלכוהול, סמים (שימוש במחטים) וריבוי פרטנרים מיניים, שאולי הופך אותה, לפחות בעיניי נושאה, ללא מאוד רחוקה מאנשים גוועים מאיידס כמו ג’ק הולמס.

אני חוזרת לרחוב סאלח א-דין, והיום הזה לא יכול להיות שונה יותר מהיום הגותי ההוא שבו הלכתי כאן לפני כמה שבועות. השמיים תכולים ובהירים לגמרי, לא כמו ביום ההוא שבו נתלו בשמיים ערימות של עננים תלת-מימדיים, בגוונים משתנים של אפור, עם קרני שמש נשברות שיצרו את הרושם שבכל רגע יבזיק ברק ומבין העננים יגיח יצור מאגי כלשהו ואחריו תתחולל סערה.

אבל היום שקט לגמרי, גם בחוץ וגם בפנים. זה יום טוב להסתובב בעיר המזרחית, אנשים מאחלים לי שיהיה יום טוב ורק שלום. בחנות הספרים החינוכית אני מזמינה קפה ויושבת על המדרכה בחוץ. לאורך הרחוב יושבות הפלאחיות שמוכרות את כל סוגי העלים הירוקים שאני מכירה וגם כאלה שלא. אני קונה קלמנטינות “אמיתיות” – כאלה שמחוברים אליהן עוד גבעולים ועלים, שני חצילים וחופן צימוקים בשביל עוגה (אלוהים יעזור לי שהתחלתי לאפות עוגות). אני ממשיכה לשער שכם ונכנסת לתוך העיר העתיקה, עולה עד שער יפו וחותכת לשער החדש. כמה שבועות לפני חג המולד, וכבר אפשר לראות פה ושם בובות סנטה קלאוס וקישוטים לעצים.

לוח השנה שלי אומר שזה הזמן שבו אני אמורה לכתוב על ספרים שקראתי בחודש החולף. הספר שהותיר בי את הרושם העז ביותר הוא ספר הביכורים של נעם פרתום, “להבעיר את המים באש”. פרתום היא לא רק משוררת אלא גם אמנית ספוקן-וורד, והדבר ניכר בשירים שלה. היא משוררת של צלילים ושל קצב מוזיקלי, של ביט ושל ביטים אלקטרוניים, הדימויים שלה פיזיים וקונקרטיים וגם סקסיים מאוד, הפואטיקה שלה פרוזאית ודיבורית (אחרי הכל ספוקן-וורד), ואין אצלה שום מינימליזם וחסכנות אלא להיפך: שפע וגודש. היא מזכירה לא רק את הכתיבה של משוררי הביט אלא גם של אביהם הגדול, וולט וויטמן. שירת האני-ואני-ואני שלה יכולה להיות קצת מעיקה ככל שהספר מתקדם, אבל גם וולט וויטמן כתב את “שירת עצמי” (Song of Myself). מצד שני, וויטמן היה קצת מבוגר יותר כשהוא כתב את “אני עצום, אני מכיל המונים”. היא עדיין לא שם, היא עוד צעירה, אבל היא גם “בלתי ניתנת ל-ע-צ-י-ר-ה” כמו שהיא מכריזה בהצהרת הכוונות שבשיר הראשון, ומבחינתי אלה חדשות טובות מאוד.

עוד ספר מעורר השראה הוא “האיש בכובע הקסקט” של אברי הרלינג. כמו קודמו, “סליחה איך מגיעים מכאן”, הוא מחובר מאוד למקום ספציפי – דרום תל אביב, על האנשים, המראות, הריחות והטעמים שלה (יש לא מעט התייחסויות לאוכל ולבישול בשני הספרים, והרלינג כתב גם ספר הרפתקאות ובישול לילדים בשם “ארוחה מנצחת”). לאיש בכובע הקסקט אין שם, והוא מסוג האנשים שאף אחד לא מבחין בהם: אנשים שקטים ואפורים ושקופים. אלא שברגע אחד האיש השקט והשקוף והאפור הזה  – אלמן מזה שנתיים ובן 70 – מגלה בעצמו כוח התנגדות למשהו שמקומם אותו עמוקות, והוא מתרגם את ההתנגדות הזאת לאקט מחאה פיזי של ממש.

לעומת שני אלה, התחושה שלי לגבי “אחות שמש” של דרור בורשטיין היא שמדובר בספר יפהפה, אבל סתום. יש לו לכאורה עלילה ברורה, אבל ההרגשה שלי היא שיש משהו במשפחה הגרעינית המתוארת בו – אב, אם, אח ואחות שהתאבדה – שהוא לא לגמרי ברור. אם “נתניה” היה ספר שנכתב מנקודת התבוננות טלסקופית – המבט מופנה אל היקום והחלל והכוכבים והגלקסיות, הרי ש”אחות שמש” שהוא ספר שנכתב מנקודת התבוננות מיקרוסקופית – המבט מופנה פנימה אל המערכות העדינות והמסובכות המרכיבות את גוף האדם. התחושה הסתומה שהספר עורר בי הזכירה לי קצת את קואן הזן על מחיאת כף יד אחת.

קראתי את “טיסת לילה” של סנט אקזופרי, שהיה עצוב וצובט לב כמו “הנסיך הקטן”, ואת “פתיונות חיים” של פאביו ג’נובזי שהיה מצחיק מאוד. לג’נובזי יש הומור דק ואירוני, וחלק גדול מהפרקים בספר יכולים להיקרא גם כסיפורים קצרצרים שעומדים בפני עצמם. אני מודה שדילגתי על הפרקים המתארים מירוצי אופניים, אבל קראתי באדיקות את הפרקים על דייג במים מעופשים (איפשהו בטח מסתתרת כאן מטאפורה לחיים). בעיקר ברור שקראתי את הספר בגלל הרומן הגמלוני שמתרקם בו בין נער בן 19 ואישה בת 32, ובגלל שאותו נער מנגן בלהקת הבי מטאל בשם “מטאל דווסטיישן” ולובש חולצות של Social Distortion. יש דברים שלנצח תהיה לי נקודה רכה כלפיהם.