קטגוריה: אקס ליבריס

זה רק מתבקש שאחרי כל השואות הארמניות והטרגדיות האיראניות של החודש שעבר, חזרתי לקרוא החודש ספרות אמריקאית. ספרות אמריקאית גברית, קשוחה, מחוספסת, בדמותם של “הם יורים גם בסוסים” של הוראס מקוי (אהבתי בעיקר את הנובלה השנייה, הפחות ידועה, “הייתי צריך להישאר בבית”) ושל “הדוור תמיד מצלצל פעמיים” של ג’יימס מ. קיין – ראיתי את הסרט לפני כל כך הרבה שנים, שזכרתי את העלילה בקווים כלליים בלבד. יחד עם זאת, אפשר לסמוך עליי שאני זוכרת בבירור את סצינת המין האוראלית בסרט – סקס אני זוכרת לנצח; קראתי את פול אוסטר המוקדם של “ארמון הירח”, שאיכשהו במרוצת כל השנים הללו וכל הספרים שלו לא הגעתי אליו. אבל אוסטר הוא אוסטר, וכבר כאן, ב-1989, הוא מספר את אותו סיפור/סיפורים שהוא יחזור ויספר בווריאציה כזו או אחרת לאורך כל הקריירה שלו; אחר כך קראתי את ריימונד צ’נדלר ב“היי שלום, יפתי” (Farewell, My Lovely), עם פרוזה יבשה כמו השפל הכלכלי ועם משפטים שכל אחד מהם הוא מכת אגרוף מכוונת היטב. למשל:
הוא התמזג ברקע בערך כמו עכביש טרנטולה על פרוסה של עוגה לבנה
שאלתי את עצמי במה השתמשתי עד היום במקום שכל
היתה לה מערכת שלמה של חמוקיים ששום בעל מקצוע לא יכול היה לשפר
הדלקתי סיגריה. היה לה טעם של ממחטה של שרברב
(משה רון תרגם את זה ביובש ובקשיחות המתבקשים. משה רון הוא גם מי שהכיר לעברית את אוסטר ואת קארבר ואחרים)

זה לא ספר למי שמנסה להיגמל מאלכוהול (או סיגריות). פיליפ מארלו נברא בצלמו ובדמותו של השתיין שכתב אותו, והשתיין הזה כותב נפלא את לוס אנג’לס של תחילת שנות ה-40, על הזוהר האפלולי ואווירת הקינק-נואר שלה.

(ועוד במאמר מוסגר, עדי אלקין ויוסי גורביץ יצרו נובלה גרפית בהמשכים בשם “איך נפלו גיבורים”, על בלש פרטי בשם בועז כרמל ועלילה שמתרחשת בירושלים של 1967. העלילה הבלשית והאווירה הפילם-נוארית שואבים את השראתם מכל אותם ספרי hard-boiled על בלשים מרופטים וציניים שצ’נדלר, קיין והאמט הם המייצגים הבולטים ביותר שלהם. החוברת הראשונה נהדרת כשם שהיא נגמרת מהר מדי, ואפשר רק לקוות שהחוברות הבאות יראו אור בקרוב)

עכשיו התחלתי לקרוא את Telegraph Avenue של מייקל שייבון – 465 עמודים באנגלית של ספר בפורמט גדול, שייקח לי לקרוא לפחות כמה שבועות.

* * *

הוצאתי ספרים מהספרייה הפרטית שלי, בניסיון לצמצם ולפנות מקום לספרים חדשים שמצטברים כל הזמן על כל משטח אופקי בבית. רגע לפני שהם נוחתים על הספסל ברחוב, אני אשמח למסור אותם לקוראים נלהבים אחרים. אפשר לשלוח לי מייל:

האיש שהיה יום חמישי – גילברט צ’סטרטון
כנופיית המקלות בגלגלים – אדוארד אבי
מותו של באני מונרו – ניק קייב
ניקולסקי – ניקולה דיקנר
תפילה לאוון מיני – ג’ון אירווינג
ואז הגענו לסוף – ג’ושוע פריס
פרמן – סם סוואג’
שמוט לסת – ג’ים קניפפל
ילדות – אנדרה אלקסיס
משפחה שלמה בקורדרוי וג’ינס – דייויד סדריס
ג’ק – א.מ. הומס
כל מה שעולה מתכנס – פלאנרי אוקונור
נערי הכרך – סוזן הינטון
ציפור רעידת האדמה – סוזנה ג’ונס
שבת – איאן מקיואן
חלום וברונזה – גרסיה לורקה
הסוד המשותף – ז’ורז’ סימנון
שעת הפעמונים – זורז’ סימנון
ימי שני הכחולים – ארנון גרונברג
טירזה – ארנון גרונברג
המלך הלבן – ג’רג’ דרגומן
האורח – הוואנג סוק יונג
שמי הוא אדום – אורהאן פאמוק
ביירות בלוז – חנאן אל-שיח’
תש”ח – יורם קניוק
הידרומניה – אסף גברון
מטאטא וסיפורים אחרים – לאוניד פקרובסקי
עץ, בית, טקס – אפרת דנון
צבוטותי – לימור נחמיאס
אמא היתה זוחלת – לימור נחמיאס
Summer of the Cicada – Will Napier
Survivor – Chuck Palahniuk

בימים אלה שבהם מתנהלת שטיפת מוח מטומטמת ופרנואידית כלפי הדמון “איראן” – כאילו מישהו מבין כל התועמלנים בכלל יודע עליה משהו אמיתי, מורכב ולעומק – לא יכול להיות עיתוי טוב יותר ליציאתם הבו-זמנית של שלושה ספרים מתורגמים מפרסית: ספר השירים “לידה אחרת” של המשוררת פרוע פרחזאד, הספר “שקיעת הקולונל” של מחמוד דולת אבאדי, ו”דודי נפוליאון” של איראג’ פזשכזאד. אין כמו ספרות לקרוע צוהר אל עולם שנראה לכאורה זר ומרוחק מאוד, רק כדי ללמוד עד כמה כולנו – בני אדם – קרובים ודומים ביסוד. מהבחינה הזאת אין כמו ספרות כדי לייצר אמפתיה. כך שבעצם הוצאתם לאור של הספרים הללו בעצם הימים הללו יש אקט של מחאה וביקורת כלפי אותה שטיפת מוח היסטרית, צעקנית, שטוחה ומרדדת. הספרים האלה מצטרפים אל כמה יצירות קודמות – בספרות ובקולנוע – שמביאות תמונת עולם רבגונית ומרובדת הרבה יותר של איראן, ושל הטרגדיה של העם האיראני, אל המערב ובכלל זה ישראל: יצירות כמו פרסופוליס של מרג’אן סטראפי (הנובלות הגרפיות וסרט האנימציה שנעשה על פיהן), סרט הדוקו-אנימציה “הגל הירוק” על בחירות יוני 2009 וההתקוממות הרחבה שקמה בעקבותיהן (התקוממות שהקדימה, ובדיעבד בישרה, את גלי ההתקוממות של האביב הערבי) ואשר דוכאה ביד רמה, והסרט הכמו-דוקומנטרי “אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים”.

“שקיעת הקולונל” הוא שיר קינה מייסר ופוצע המתעד לא רק את ירידת מעמדו של קולונל בצבא השאה הפרסי, אלא גם את שקיעתו המנטלית לאחר ששלושה מבין חמשת ילדיו נהרגים על מזבח המהפכה האיסלאמיסטית ואט אט הוא שוקע בדימדומי תודעה ומאבד אחיזה במציאות. השקיעה היא גם שקיעת התקוות שרבים כל כך תלו במהפכה, מהפכה שהסתיימה לבסוף רק בהחלפת שלטון דיכוי אחד בשלטון דיכוי אחר, נורא לא פחות. שתי הדמויות המרכזיות בספר הן בנו הבכור של הקולונל, אמיר, מת-חי מהלך, שחוזר שבור בגופו ובנפשו מהכלא וממסכת העינויים שעבר, והמענה שלו, סוכן המשטרה החשאית, ח’זר ג’אוויד. האמת המזוויעה היא, כפי שמטיח אותה ח’זר ג’אוויד, שמשטרים יכולים להתחלף, אבל המשטרה החשאית תיכון לעד. כי המשטרה החשאית היא בעצמה כמו דת, וכל משטר דיכוי זקוק למשטרה חשאית. האירוניה ההיסטורית היא שאת המשטרה החשאית האכזרית והידועה לשמצה של השאה, הסוואק, אימן השב”כ, ואם יש קרקע פוריה לאיבה כלפי ישראל היא נעוצה בעובדה הזאת.

אני יודעת שאורלי נוי היא מתרגמת מעולה, מפני שלא יכולים להיות שני ספרים שונים כל כך זה מזה כמו “שקיעת הקולונל” ו”דודי נפוליאון”, ואת כל אחד מהם היא תירגמה בנאמנות גמורה לאופיו. בעוד ש”שקיעת הקולונל” הוא כאמור שיר קינה טרגי, איטי ובוער, “דודי נפוליאון” הוא קומדיית סלפסטיק צבעונית ורועשת. אני חושבת שלא צחקתי ככה מאז שקראתי את “משפחתי וחיות אחרות” של ג’ראלד דארל, וזה היה כשהייתי בערך בת 16. גם כאן ניצבת במרכז העלילה משפחה אקסצנטרית על שלל טיפוסיה, ובמקרה של “דודי נפוליאון” זו משפחה אריסטוקרטית בעיקר מטעם ובעיני עצמה, ומשפחה שמגלמת את המתחים שבין דת ומסורת מצד אחד לבין חילוניות, ליברליות, פרו-מערביות ופתיחות מצד שני. אי אפשר שלא להתאהב כאן בדמותו רבת הקסם של אסדוללה מירזא, דודו הצעיר ורודף השמלות של המספר, נער בן 13 שדרך עיניו נפרשת העלילה מלאת הפיתולים.

אם מדברים על אקטואליה, את “עד סגירת הגיליון” של טום רקמן קראתי בעצם הימים של קריסת “מעריב”. “מעריב” מעולם לא היה העיתון שלי, אני לא ממש יודעת איך הוא נראה בעבר ואיך הוא נראה היום, אבל בתור קוראת עיתון בעבר ובהווה, אני יודעת בוודאות שהוצאת עיתון וכתיבתו הם אקט של אהבה. אתה לא יכול לעסוק בזה אם אתה לא אוהב את זה, או לפחות ככה זה היה בעבר, ועד לא מזמן כנראה. אין שום דבר שהספר הקריא מאוד והמהנה מאוד של רקמן מדגים באופן יפה יותר.

קראתי גם את “נפילים על פני הארץ” של אולה אדוורט רלווג הנורבגי, על המתיישבים הנורבגים הראשונים בערבות דקוטה השוממות בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19. האמת היא שאיך שלא מסתכלים על זה זה סיפור טרגי: ניסיון ההיאחזות בקרקע גבה מהמתיישבים הלבנים מחיר כבד, החל מאסונות טבע וכלה באובדן שפיות, וההתיישבות הזו עצמה המיטה אסון על ראשיהם של האינדיאנים במקום, אסון ששיאו בטבח בבני שבט הסוּ ב-Wounded Knee, ועוד קודם לכן מותו של מנהיגם הנערץ Crazy Horse. על הגורל הטרגי של האינדיאנים לא נאמרת בספר הזה, שנכתב בשנת 1927, אף מילה (נדמה לי שספר שהיה נכתב היום לא היה יכול להתעלם מהטרגדיה האינדיאנית). עדיין, זה ספר פיוטי, אנושי ועצוב. יותר אמריקנה מזה לא יכולה להיות.

עכשיו אני נמצאת בתחילתה של שואה אחרת – “ספר הלחישות” של ורוז’אן ווסגניאן הארמני-רומני. נראה לי שאחרי רצף הטרגדיות והשואות האלה אני אצטרך משהו הרבה יותר קליל לקרוא. “קליל” במושגים שלי, כמובן.

חוץ מזה קראתי החודש את “הנכדה של מר לין” של פיליפ קלודל, שהיה ממזרי (במובן החיובי) בטוויסט שהוא טומן לקורא בעמוד האחרון של הסיפור; את “קיץ אחרון” של הנסיורג שרטנלייב השווייצרי שהיה מאכזב בפלקטיות ובשרירותיות שלו – מסיפור התבגרות שחוזר אחורנית לשנות ה-70 הצבעוניות, המהפכניות, אפשר לצפות לכל כך הרבה יותר. כך, למשל, במקום לעבות את הדמויות ואת העלילה, שרטנלייב מסתפק ברשימת 70 האלבומים שהיו אהובים ביותר על חברו הטוב של המספר. רמז לעד כמה אפשר היה לעשות מהחומרים האלה כל כך הרבה יותר אפשר למצוא בסיפור הקטן המסתתר בתוך דפי הסיפור הכללי, שבו המספר מגיע לכריסטיאניה בקופנהגן – קומונה אנרכו-היפית-סקווטרית חופשית שנוסדה ב-1971; קראתי גם את “לקנות את לנין וסיפורים אחרים” של מירוסלב פנקוב, צעיר יליד בולגריה שחי וכותב באמריקה. אני תוהה אם לא הגענו לנקודה שבה ספרות מהגרים – שהיתה הדבר הצעיר, המרתק והחדשני ביותר בעולם הספרותי בשנים האחרונות – מתחילה להפוך לקלישאה. נדמה לי שבשנת 2012 פחות או יותר כולנו, לפחות בעולם המערבי, מרגישים כמו מהגרים. גם אם אנחנו חיים בארץ שבה נולדנו. תחושות של זרות וגלות פנימית ושאלות של זהות ושייכות משותפות לרבים מאיתנו. למען ההגינות ייאמר גם שבגלל שאני חסידה כל כך גדולה של אלכסנדר המון ניגשתי לספר הזה בחשדנות – אחרי הכל, סיפור של צעיר שמהגר מארץ קומוניסטית במזרח אירופה למערב התיכון בארצות הברית ומתחיל לכתוב ספרות באנגלית נשמע כמו סיפור ביוגרפי מוּכּר. ייאמר לזכותו של פנקוב שהוא כותב מצוין, וכמה מהסיפורים בקובץ – “ממזרח למערב”, “לקנות את לנין” ו”תמונה עם יוקי” –טובים ממש. כך שנהניתי ממנו.

אני לא יכולה לומר שאני נמנית על עדת מעריציו של דייויד פוסטר וואלאס, מהסיבה הפשוטה שלא ממש קראתי את כל כתביו, שרק חלק קטן מהם תורגם לעברית. סביר להניח שביום שבו יהיו לי האומץ והכוח והסבלנות לפצוח בקריאת רומן אפי של אלף-ומשהו עמודים, זה יהיה 2666 של רוברטו בולניו ולא Infinite Jest של וואלאס. ממה שקראתי עד כה מוואלאס, אני יכולה לומר שבעיניי הוא כותב מסות (כלומר non-fiction) מבריק, אבל לא בטוח שאני משתגעת אחריו כמחבר רומנים וסיפורים (fiction), אם לשפוט לפי מה שתורגם ומופיע בקובץ “נערה עם שיער מוזר”. במילים אחרות: “משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם”, “קחו בחשבון את הלובסטר”, ו”המראה מהבית של גברת תומפסון” הן מסות מבריקות, מלאות כושר המצאה ומתפוצצות מכישרון כתיבה, ובעיניי, התכונות הללו בדיוק הן בעוכריו של וואלאס כסופר fiction – לפחות בשבילי, שבספרות “יפה” הדבר האחרון שאני רוצה להרגיש בזמן הקריאה זה כמה הסופר הוא מבריק ושנון ובעל שליטה בפירוטכניקה של השפה ולהטוטנות מילולית.

אני לא בטוחה שכל הפירוטכניקה הזאת לא היתה בעוכריו של וואלאס גם במובן נוסף. אני מתכוונת לזה שהוא לא היה יכול לשאת יותר את החיים בתוך הראש שלו, בתוך התודעה שלו, וב-2008 הוא שם קץ לחייו. אני חושבת ש”ניאון ותיק וטוב” הוא תיאור מדויק, מצמרר ומחניק, של איך פועלת תודעה עצמית כזאת, סוליפסיסטית ללא מוצא, לולאה הרסנית בלי נתיב מילוט, בלי שום מתג כיבוי (חוץ מהתאבדות. או סימום עצמי, ואת האופציה האחרונה הזאת וואלאס הכיר מקרוב, ובתחושה שלי הוא לא היה מוכן לחזור לחיות כך, מה שקרוב לוודאי השאיר לו, בתחושה שלו, רק את האופציה הראשונה). אני תמיד חושבת על זה שמייקל סטייפ שר פעם שלא כולם מסוגלים לשאת את משא העולם, אבל האמת היא שהעולם הזה הוא עלוב עד גיחוך, ולא מאוד מסובך לשאת אותו, פלוס מינוס, ימים טובים יותר וימים טובים פחות. אבל לשאת את התודעה שלך עצמך, לחיות יום אחרי יום ושעה אחרי שעה בתוך הראש שלך, בידיעה שאין לך שום אפשרות לצאת ממנו החוצה – זה כבר סיפור אחר לגמרי. זה מה שקשה כל כך לעמוד בו. התיעוב העצמי והדיכאון של וואלאס, גאון ספרותי, מזכירים לי מאוד את התיעוב העצמי והדיכאון של קורט קוביין, גאון מוזיקלי, ושניהם לא יכלו לשאת את זה יותר. הם השאירו אחריהם גוף יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה, אם להשתמש בכותרת ספרו של אחד מהיורשים הבולטים ביותר של וואלאס בספרות האמריקאית העכשווית.

טוב, אני אפסיק כאן. אני רק אגיד עוד ש“הפסקה”, ספר שירי הביכורים של מעין לוי בן סטון, הוא נהדר, וככה הסתיים חודש הקריאה שלי באוגוסט.

פחות או יותר בעמ’ 40 של “הר החול” של יואנה באטור קלטתי את מה ואת מי הספר הזה מזכיר לי: את “רומן רוסי” של מאיר שלו. בגלל שזו סאגה משפחתית ששזורה בהיסטוריה הרשמית של העם והאומה, וזו וגם זו מערבות פולקלור, מיתוסים וארכיטיפים באופן שבו גם העל-טבעי מתקבל בטבעיות גמורה.

וגם בגלל השימוש הנהדר, הנפלא, בשפה:

“ זמן קצר אחר כך התגוררו בבית רק קז’ימייז’, אשתו והחותנת המתבכיינת שלא היה חסר לה הרבה לקו הסיום, והעסק הפרטי הראשון של קז’ימייז’ (בגדים סרוגים לטקס ההטבלה) הלך ושגשג. כל הפליטים שהתקבצו בוולבז’יך העמידו צאצאים מתוך תקווה שילדיהם יוולדו עם שורשים לאחר שהם עצמם נגדעו משורשיהם, ואז יוכלו להתגאות בילדיהם המושרשים ולחוש שייכות למקום, להרגיש שהם בבית, שאי אפשר להזיז אותם יותר. החותנת סרגה סריגים לבנים, באשיינקה סרגה תוך שהיא מפזמת, סרגו גם ארבע השכנות מביאלי קאמיין ועוד שש השכנות משצ’אביינקו, וההזמנות זרמו כמו עלים בשלכת. הנשים אלתרו חוטים לבנים מכל הבא ליד: סוודרים פרומים, פוך ברווז, שלג ונייר, מקלות סבא וארנבות לבקניות, קורי עכביש ושערות אפורות. החוט הלבן למצנפות, שכמיות ונעלי תינוקות להטבלה נטווה סביב וולבז’יך כמו רשת, ולא פעם נתקל בו כורה מזדמן שחזר הביתה בשחר של יום קפוא אחרי ששתה כמה כוסיות, ולפני שהספיק להתרומם חנק אותו החוט למוות. אולם בשביל קז’ימייז’ היו הבגדים להטבלה רק המתאבן – הוא ראה בדמיונו כיצד הוא מקים אימפריה שלמה, ועכשיו חסרו לו רק יורשים. הוא הקיש שוב ושוב על אשתו הרזונת עד שנשרו ממנה שאריות הילדות כמו טיח ורוד שנופל מהקיר, ובהמלצת הרופאים שאיבחנו אצלה תת-תזונה, אנמיה ופריג’ידיות אילץ אותה לאכול דגנים עם חלב חם בתוספת חמאה וסופגניות נוטפות שמן מהמאפייה הפרטית בשצ’אביינקו. הוא פיטם אותה בעוגיות בצק מטוגנות ונקניקיות עם חרדל, אגוזים בדבש וגוגל-מוגל, וכשהיתה באשיינקה מקבלת רשות לצאת מהבית לבדה, היתה רצה לגינה ומקיאה בערוגות הפרחים. קז’ימייז’ מאשלאק דמיין איך הוא מאכלס את העולם בילדות קטנטנות עם שיער פשתן, ילדות שיהיו כמו אחייניתו הרחוקה מזאלשיה יאדז’יה, או כמו התאומות עם איברי המין העכבריים. נשים גמדיות, שאף פעם לא יהיו גבוהות ממנו בראש. “

(התרגום המוצלח הוא של עילי הלפרן, שתירגם גם את “חוף לובייבו” של מיכאל ויטקובסקי, שהוא פחות או יותר אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. פה ושם מצאתי ב”הר החול” הדהוד רחוק ל”חוף לובייבו” וחשבתי שזה בגלל התרגום של הלפרן, עד שקראתי בראיון עם באטור שוויטקובסקי הוא אחד הסופרים הפולניים העכשוויים החביבים עליה, מה שמסביר את ההשפעות. חוץ מזה ששניהם ילידי וורוצלב וסביבותיה).

הרומן הפולני הזה הוא על שלושה דורות של נשים בפולין שאחרי מלחמת העולם השנייה: הסבתות הלינה וזופיה, האם יאדז’יה (בתה של זופיה וכלתה של הלינה), והנכדה דומיניקה. זו שושלת מטריארכלית שמדגימה היטב שמי שנשאו ונושאות תמיד בנטל הקיום תחת כל משטרי הדיכוי והרודנות – הפאשיזם, הקומוניזם, הכנסייה הקתולית – הן הנשים. תפקידם של הגברים לעבוד במכרות ולשתות וודקה עד צאת נשמתם, אבל הנשים, הנשים הן שורדות: הן יוצאות לעבוד וגם מחזיקות את הבית, הן עומדות בתורים להקצבת מזון, הן נכנסות להריונות לא רצויים ועוברות הפלות מזוויעות, הן מנסות לזכור שהן גם בנות אדם ונשים בתוך כל האפרוריות החונקת הזאת, ולמרות שמגיל חמישים כבר ברור להן שהן רגל אחת בקבר ושהן הולכות לגמור את החיים לבד ובחושך, ברור גם שהן יחיו עד שיבה (אם כי לא בטוח שטובה).

חוץ מזה שיש בספר הזה את אחת האבחנות המדויקות ביותר בעיני על אמהוּת – על כל אמא, לא רק על אמא פולניה – “שכמו אימהות לא מעטות אוהבת יותר מדי ופחות מדי בו בזמן.”

מי שמכיר את חלוקת הגבולות החדשה של פולין בתום מלחמת העולם השנייה, ימצא אותה כאן. בסוף המלחמה איזור שלזיה/צפון חבל הסודטים סופח לפולין מצדה המערבי, ומאות אלפי תושבי האיזור הגרמנים טרונספרו לגרמניה. את מקומם תפסו פולנים עקורים מן המזרח, מאיזור לבוב שעברה לידי אוקראינה הסובייטית. כך, למשל, הפכה דנציג הגרמנית לגדנסק הפולנית, כך הפכה ברסלאו לוורוצלב. או כמו שכותבת באטור בחוש ההומור הפולני שלה, שהוא דק ואירוני למי שמכיר (את שימבורסקה, למשל), “הן נגררו לוולבז’יך מהמזרח, מהצפון ואלוהים יודע מאיפה עוד, כאילו החזית כולה התגלגלה על כל אחת מהן בנפרד, הגרמנים מקדימה, הרוסים מאחורה ואחר כך הפוך”.

אני מכירה את ההיסטוריה הזאת מהבית, וסביר להניח שגם בגלל זה אהבתי כל כך את “הר החול”. אמא שלי נולדה באוקטובר 1933 בוורשה ועם ההפצצה הראשונה של הגרמנים על העיר, הוריה, היא ואחותה הקטנה ממנה בשנתיים ברחו מזרחה עד שהם הגיעו לכפר רוסי נידח בהרי הקווקז. סבא שלי גוייס לצבא האדום. בתום המלחמה הם חזרו לפולין, אבל לא לוורשה, אלא להתיישבות החדשה בוורוצלב. היא סיימה שם את לימודיה בפוליטכניון, ורק ב-1959, כשהיא בת 26, הוריה, היא, אחותה ואחיה הצעירים ממנה עלו ארצה. שנה אחר כך היא פגשה את אבא שלי בתל אביב. ב-1962 אני נולדתי, ואם יש משהו שאף אחד כמעט לא יודע עליי, חוץ מאשר במשפחה המצומצמת, זו העובדה שהשפה הראשונה שדיברתי היתה פולנית, מפני שמי שטיפלה בי היתה סבתא שלי. זרים ששומעים אותי בפעם הראשונה אומרים שיש לי מבטא, ואני תמיד אומרת שאין לי מושג מאיפה זה בא, מפני שנולדתי וגדלתי בארץ. אבל עמוק בפנים אני תמיד חושבת שאולי אלה שרידי השפה הפולנית, למרות שאני לא מדברת היום אפילו מילה אחת ממנה. אבל למרות שדיברתי פולנית, אמא שלי נתנה לי שם ישראלי שהמשמעות שלו פחות או יותר היא לשתול משהו חדש. במקרה שלה, בפעם השלישית או הרביעית בחייה הקצרים. “מתוך תקווה שילדיהם יוולדו עם שורשים לאחר שהם עצמם נגדעו משורשיהם, ואז יוכלו להתגאות בילדיהם המושרשים ולחוש שייכות למקום, להרגיש שהם בבית, שאי אפשר להזיז אותם יותר”. אבא שלי דווקא הרהר בשם נגה, אבל noga בפולנית זה רגל, ואמא שלי לא היתה מוכנה שלשום בת שלה יקראו רגל. אני שמחה על השם שאמא שלי נתנה לי, לא רק בגלל שאני חושבת שהוא יפה, אלא בגלל שאני מבינה איזו משמעות היתה לו בשבילה. אמא שלי נתנה לי שם והיסטוריה ותרבות – ובקיצור, זהות – שמחברת אותי אליה ואל אמא שלה ואל אמא של אמא שלה ואל ארץ רחוקה שבכל זאת היא חלק בלתי נפרד ממני.

זה אחד מאותם לילות חמים שבהם אני לא מצליחה להירדם. אני בין ספרים אז גם אין לי מה ואין לי כל כך חשק לקרוא. אז מה קראתי בשבועות האחרונים. “בזעיר אנפין” של ירמי פינקוס היה מקסים. השיחזור שלו את סוף שנות ה-80 הוא מדויק מאוד, והוא מיטיב להצביע על החנוונות הזעירה שמתקיימת בין בני משפחה, גם אם הם מאוד אוהבים. “עלילת נישואים” של ג’פרי יוג’נידס היה חביב, אבל קצת טרחני וארוך – האופן שבו הוא מרצה לקורא על פני עמודים שלמים (“תראה, אל תספר” הוא פחות או יותר הציווי הראשון בכתיבת פרוזה, שזה קצת אירוני כשמדובר ברומן שעיסוקו כתיבת רומנים) הזכיר לי את הספר האחרון של ג’ונתן פראנזן, וזו לא מחמאה. שכחתי כמה קשה לי עם פלאנרי אוקונור, אז הצלחתי לקרוא רק שני סיפורים מתוך “כל מה שעולה מתכנס”, כשהאכזריות המעוותת שלה שוב הרתיעה אותי. אבל “מכשפה” של מארי נידאיי היה טוב מאוד, בעיקר באופן שבו הוא חף מכל מרירות גם כשהוא מתאר עד כמה חיים של נשים הם חיים כפויי טובה. הבעל שלך יבגוד בך, ינטוש אותך ויגנוב את כספך, את הילדות שלך תלמדי את כל רזי וכשפי הנשיות והן יפרחו מהקן (כאן באופן מילולי) בהזדמנות הראשונה, החיים בפרברים יחנקו אותך מרוב שיעמום ושיממון, וגם אם מאוד תרצי, אל בית הורייך לא תוכלי לחזור עוד לעולם. ויחד עם כל זאת, זה ספר מצחיק ומנחם מאוד. עבר לי מתחת לידיים בחודש האחרון גם “לקרוא ולכתוב” של אריאל ברמני הארגנטינאי, אבל אני לא זוכרת ממנו כלום והוא לא הותיר בי שום רישום; והספר האחרון שקראתי בינתיים הוא “רק ילדים” של פטי סמית.

עוד רגע שתיים ואני מקווה שהלילה הזה לא לגמרי אבוד. אם אני לא אשן יותר משעתיים-שלוש זה יהיה אסון מחר בעבודה.

זה כאב בצורתו הטהורה והמזוקקת. נקודה חדה של כאב קבוע בשכם השמאלית, קרוב לצוואר, שמקרינה כאב עמום ומפושט יותר לזרוע. האורתופד חושב שזו תזוזה בחוליות הצוואר וחוץ מהשתתפות בצער אין לו הרבה מה להציע כרגע. רק סבלנות. הוא מקווה שהאפיזודה של הכאב ברמה הבלתי-נסבלת שלו תשכך בימים הקרובים ותתייצב על רמה פחות או יותר נשלטת. בינתיים הוא ממליץ לעשות דווקא דברים שאני אוהבת, דברים שישמחו אותי ושיסיחו את דעתי. בעוד אני מכווצת גבות וחוככת בדעתי אם מדובר בממבו-ג’מבו ניו-אייג’י שרלטני ומקושקש, הוא רושם לי משככי כאבים מהמשפחה החביבה עליי: קודאין ואוקסיקונטין. הו, סיסטר מורפין. יש מצב שאחרי שמה שמסתמן אולי כפריצת דיסק בצוואר יעבור ויירגע אני אזדקק לגמילה. אבל בינתיים הימים שלי אפופי כאב והלילות שלי עטופים באופוריה נעימה. בחלומות שלי משייטים מורפינים ואופיאטים.

אז טוב שיש ספרים. ספרים הם נחמה.

” הקרקס האנושי של העוני המקסיקני נפרש מחוץ לחלון כמו תפאורה בראינוע. היא לא הרגישה טוב, החום הציק לה, הסירחון גרם לה סחרחורת – הזיעה שלה כבר הספיגה את הלבנים שלה ואת חלקה האחורי של שמלתה ושערה היה דביק מתחת לטורבן המשי בירוק-תוכי, שבחרה במיוחד כדי להבליט את עיניה. אבל אין כאן אף אחד שאכפת לו מצבע העיניים שלה. רק איכרים – קמפסינוס, ככה קוראים להם, לא? ואיך אומרים בית מרקחת? פרמסיה, נכון? היא בדקה בשיחון הספרדי-אנגלי בתיק שלה ומצאה את המושג תחת הכותרת “ביטויים שימושיים”: דונדה אסטה לה פרמסיה?

המקום היה דחוס ואפלולי והחום עלה אפילו – אם זה בכלל אפשרי – על החום ברחוב. אט-אט, כשעיניה הסתגלו מעט, החל המקום ללבוש צורה. צנצנות בכל מקום, קרן שפע של צנצנות ובהן מיני עשבים מיובשים ושיקויים, ומן התקרה נתלו לייבוש צרורות צמחים מקופלים, שחומים, ריחם מעופש ומר ומתוק בו בזמן. היא חשבה על חנות הרוקח ברומיאו ויוליה, על רוקח השיקויים המטורף, ומה המילה שהיא מחפשת, המילה שהתאמנה עליה כל הדרך לכאן במונית? און דורמידרו, זהו זה. און דורמידרו. היא התקרבה לדלפק ומה שאמרה הסתכם במילה אחת, מילה שלא היתה צריכה לשנן: מורפינה. אני רוצה, אמרה בזהירות, מורפינה. “

“הנשים” של ת.ק. בויל הוא ספר על ארבעת נשותיו של האדריכל האמריקאי פרנק לויד רייט. זה סיפור שיכול להפוך בקלות לרומן למשרתות, אבל אצל בויל הוא הופך לסיפור אפי ממש: סיפור של תשוקה ושל כאב, של אהבה וחושך, של נאמנות לעצמך במחיר בגידה באחרים. זה סיפור בתוך סיפור, כשסיפור המסגרת שלו הוא לכאורה סיפור החניכה של טדשי סאטו, השוליה היפני הצעיר של פרנק לויד רייט. לא רק מהבחינה הזאת הזכיר לי “הנשים” את “גטסבי הגדול” של פיצג’רלד; בדמותו של פרנק לויד רייט אצל בויל יש לא מעט מדמותו של ג’יי גטסבי ובוודאי שיש כאן התייחסות אל החלום האמריקאי, האדריכלות האמריקאית והמושג הקרוי “הרומן האמריקאי הגדול”. ומי אמר שאת הרומן האמריקאי הגדול לא יכול לכתוב דווקא ארכיטקט, בחזון האדריכלי שלו? יש גם לא מעט קווי דמיון בין אישיותה המופרעת של מוד מרים נואל, אשתו השנייה של רייט, לאישיותה המעורערת והלא יציבה של זלדה פיצג’רלד. שתיהן היו יפהפיות דרומיות, על כל המשמעויות של המושג (האמריקאי) הזה. אבל מה שבעיקר נהדר בספר הזה הוא האופן שבו בויל טווה את הסיפור מהסוף להתחלה, מהאישה הרביעית לאישה הראשונה, ובאופן כזה כל האפוס הנפרש כאן הוא סיפור של השתקפויות ובבואות. כל אחת מהנשים, על אף שהיו שונות מאוד זו מזו, משקפת את בבואתה של זו שקדמה לה. דמותה של אולגיבנה מילנוף מאירה את דמותה אל מרים, דמותה של מרים מאירה את דמותה של מיימה בורת’וויק צ’ייני, ובדמותה של מיימה משתקפת קתרין (קיטי) טובין.

והתרגום של ליה נירגד הוא ללא רבב.

הנוכחות הבולטת ביותר לאורך 14 הסיפורים המרכיבים את הקובץ “היעלמות” של דברה וויליס היא זו של ההיעדר. בכל הסיפורים אנשים עוזבים ויוצאים מחייהם של אחרים: הורים נוטשים את ילדיהם, ילדים עוזבים את הוריהם, בני זוג נפרדים, אנשים מתים. זה קובץ סיפורים יפהפיים על האופן שבו פרידות, על אף היותן חלק בלתי נפרד מהחיים, הן מוזרות באופן כמעט מטאפיזי. אדם שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלך באופן שלא יכולת בכלל לדמיין אחרת, יוצא מהם באופן פתאומי והופך לזר. הזרות החדשה הזו מאירה באור חדש את כל מה שידעת על עצמך ועל החיים. וויליס כותבת נפלא – היא מדוייקת מאוד גם בטון הסיפורי שלה וגם במנעד הרגשי שלה. היא נמצאת איפשהו בין אליס מונרו לפאם יוסטון, שתי אמניות ענקיות של הסיפור הקצר.

“אהבה ומכשולים” של אלכסנדר המון הוא לא אחד הספרים הגדולים שלו, לבטח לא אחרי “פרוייקט לזרוס”, אבל הוא ככל הנראה אוסף הסיפורים האוטוביוגרפיים הישירים ביותר שלו. ממש לפני שקראתי אותו יצא לי לקרוא את “כלבי מלחמה” שלו שפורסם במוסף הספרים של “הארץ”. תלשתי , קיפלתי והכנסתי אותו לתוך הספר, מפני שבעיניי הוא חלק בלתי נפרד ממנו. אם יש משהו שאני אוהבת בהמון זה את האופן שבו משתקפת בספרות שלו העמדה הכפולה המאוד לא נוחה שלו: כמי שעזב את סרייבו זמן קצר לפני המלחמה הוא נחשב במולדתו החדשה, אמריקה, כפליט או לכל הפחות גולה ועקור; אך דווקא בגלל שהוא עזב את סרייבו לפני המצור והמלחמה והצלפים והטבח, ולא חווה למעשה אף אחת מהזוועות, הרי שבעיני הבוסנים, בני ארצו, הוא לא ממש פליט “אמיתי”. הקו הדק והעדין הזה הוא שהופך את הסיפור/הפרק “איש קומנדו אמריקאי” לחזק ביותר בספר הזה (וגם האופן שבו הוא מהדהד ספרי התבגרות קלאסיים כמו “מחניים/הנערים מרחוב פאל” ו”הכיתה המעופפת”). הקו הדק והעדין הזה הוא גם מה שהפך את סיפור המסע ב”פרוייקט לזרוס”, ובעיקר את דמותו הבלתי נשכחת של רורה והתפקיד שהוא גילם עבור הגיבור/המספר – לכל-כך מטלטלים. זבאלד אמר ב”המהגרים” שכל הגירה נועדה תמיד לכישלון (מבחינה רגשית ומנטלית): אתה אף פעם לא ממש נטמע ומצמיח שורשים חדשים, אתה תמיד נשאר זר ועקור. הספרים של המון בוודאי משקפים את התחושה הזו.

עכשיו מונחים ליד המיטה שלי “ציפור קטנה, לב פועם” של מרים טייבז; “הם יורים גם בסוסים” של הוראס מקוי; האנתולוגיה שערך משה רון תחת הכותרת “הסיפור האמריקאי הקלאסי”; “ג’י-פי-אס” של עלמה גניהר; ו”בזעיר אנפין” של ירמי פינקוס. כשאני שוכבת על הגב וקוראת לא כואב לי כלום.

הקריאה שלי לאחרונה מקוטעת, מפוזרת, לא מרוכזת. אולי זה מסביר את הרצף של שתי דיסטופיות ושלושה קבצי סיפורים קצרים שקראתי בחמישה-שישה שבועות האחרונים. זה התחיל מ“שנות השפע” של צ’אן קון-צ’ונג (עטיפה נהדרת!). ניסיתי לפשפש בזיכרוני מתי והאם בכלל קראתי אי פעם משהו מתורגם מהספרות הסינית, ואני חוששת שהתשובה היא לא. אולי בגלל זה היה מרתק כל כך להיחשף לספר הזה. הפריחה הכלכלית המואצת בסין מלווה, מסתבר, במחיר פוליטי של צמצום בזכויות אזרח, חופש המחאה וחופש הביטוי. בזה אין אולי שום חדש, אבל הציר המרכזי ברומן והחלק המרתק שבו הוא בכך שאנשים – אזרחים – רבים מוכנים לשלם את המחיר הזה בשמחה. זה העניין המדכדך באמת. מהבחינה הזאת “שנות השפע” הוא ממשיך הדרך הדיסטופית של “עולם חדש אמיץ” של אלדוס הקסלי. איכשהו אנחנו רגילים לחשוב במונחים שטבע אורוול ב”1984″ (האח הגדול, חדר 101, שיחדש). אבל יותר ויותר מתברר שהדיסטופיה של הקסלי היא זו שנעשית רלוונטית יותר ויותר לחיינו היום: עולם שבו הדיקטטורה מושתתת לא על דיכוי ברוטלי בכוח הזרוע מצד השלטון, אלא דיכוי שהנתינים עצמם הפנימו ומפעילים על עצמם כתוצאה מחיי שפע, עונג, נוחות ובידור עד מוות, אם להשתמש גם במונח שטבע ניל פוסטמן. מבהיל, מבהיל מאוד. וגם מדכדך מאוד.

אחרי “שנות השפע” קראתי את “האיש במצודה הרמה” של פיליפ ק. דיק. אני לא מומחית גדולה לפיליפ ק. דיק, ובטח ובטח שלא למדע בדיוני/ספרות ספקולטיבית (אני תוהה אם יש ספרות שהיא לא ספקולטיבית); אבל מעניינת המשיכה של דיק לכפילויות והשתקפויות כמו עניין הרפליקנטים ב”האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות” (בלייד ראנר, בקיצור) ועניין ההיסטוריה החלופית שהוא מציע כאן. “האיש במצודה הרמה” מתרחש אחרי ניצחון גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית במלחמת העולם השנייה, ניצחון שכתוצאה ממנו מחולקת ארצות הברית לשלושה: בחוף המזרחי שולטים הנאצים שליטה מלאה, בחוף המערבי שולטת יפן, ובתווך, רצועת הרי הרוקי מהווה איזור חיץ ספק אוטונומי ובלתי מזוהה, ספק אנרכיסטי. “האיש במצודה הרמה” מספק קריאה מהנה מאוד – לא פלא שרבים כל כך מספריו של דיק עובדו לקולנוע – אבל הבעיה עם דיסטופיות ואטופיות וכל ספר אחר שבו הרעיון, או המסר, הוא העיקר, זה שזה בא תמיד על חשבון הנפח של הדמויות ושל העלילה. הם נעשים קצת שטוחים. אני בכל אופן חייבת להודות שלי, הרעיון של החוף המערבי תחת כיבוש יפני לא נשמע רע בכלל. כאילו שגם ככה לא כולם בסן פרנסיסקו עושים יוגה ומתרגלים זן בודהיזם.

אחד הדברים הנחמדים בקריאה הוא שלפעמים מתגלה איזה חוט מקשר סמוי שיוצר רצף בין כמה ספרים הנקראים אחד אחרי השני. לקרוא את “סיפורי מלחמה לילדים” של הסופר היפני אקיוקי נוסקה מיד אחרי “שנות השפע” ופיליפ ק. דיק יצר רצף כזה. הסיפורים כאן אכן נראים כסיפורי אגדות לילדים – כמעט בכולם מופיעים ילד או ילדה ובעל חיים (היצורים חסרי הישע ביותר במצבי מלחמה) – אבל דווקא הצורה והמתכונת הזאת מחדדים את זוועות המלחמה, ובעיקר את זוועת ההפצצות המסיביות מהאוויר וההרס והחורבן שהן זורעות.

שתי אכזבות נרשמו לנוכח שני קבצי סיפורים קצרים. “בירה ומצבי רוח משתנים – מבחר הסיפור הצ’כי” היה מאכזב מבחינתי מפני שמדובר באוסף סיפורים שבחרה המתרגמת, רות בונדי, שבכולם מופיעה הנקודה היהודית. לי יש מהנקודה היהודית מספיק, ואם יש משהו בספרות שאני מחפשת זו דווקא הנקודה האוניברסלית. אני באופן אישי הייתי שמחה לקרוא סופרים צ’כיים בני זמננו, סופרים שהעניין שלהם הוא במעבר מחברה קומוניסטית לקפיטליסטית או מחיים תחת דיקטטורה לצורה כזו או אחרת של “חופש” (לעיתים מדומה). איכשהו, באופן ברור, אלה הנושאים שמעסיקים אותי (ואני חושבת שלא רק אותי) בימים אלה.

“מטאטא וסיפורים אחרים” של לאוניד פקרובסקי היה מאכזב דווקא לאור העובדה שבשנים האחרונות אחת מהספרויות המרתקות ביותר שנכתבות בכל רחבי העולם היא ספרות מהגרים. העניין הוא שאוסף הסיפורים של פקרבסקי נקרא יותר כאסופת טורי עיתונות – לעיתים דידקטיים, לעיתים הומוריסטיים – מאשר ספרות. הציפייה לקול שבא מהשוליים – שוליים כפולים, למעשה: גם מהגר וגם מי שחי בשוליים הכלכליים בתור עובד קבלן בשמירה – לא מקבלת כאן מענה. הספר הזה הזכיר לי את קובץ הסיפורים של אברי הרלינג “סליחה איך מגיעים מכאן”, רק שאצל הרלינג החיים בשוליים אכן הצליחו להפוך לקול או מעשה ספרותי.

חודש מרץ היה חודש טוב מאוד לקריאת שירה. כרך עב כרס ויפהפה משיריו של זביגנייב הרברט ראה אור בתרגומו הנפלא כתמיד של דוד וינפלד. אני מאלה שרואים בעצמם בעלי חוב כבד לוינפלד על מפעל התרגומים שלו מהשירה הפולנית – בעיקר של השילוש הקדוש שימבורסקה-מילוש-הרברט, אבל גם קריניצקי וזגייבסקי, כך שבתפיסה שלי, כל מי שנחשף בעברית לפלא המדהים שהוא השירה הפולנית המודרנית הוא בעל חוב גדול לדוד וינפלד. קראתי גם את ספר השירה של שירה סתיו “לשון איטית” (שהעורך שלו, אגב, הוא דוד וינפלד), שהוא כרוניקה של התבגרות, כולל התבגרות ארוטית. העטיפה עצמה מרמזת על זה. השתוקקות ארוטית נוכחת מאוד גם ב”שירי אוגאווה יוקימיצו” של יובל אידו טל. כשסיימתי אותו עברתי לקרוא – בפרוזה – את “שמיים כחולים, אדמה לבנה” של הירומי קוואקמי, שבדומה ל”מטבח” של בננה יושימוטו ובדומה לספרים המוקדמים של הרוקי מורקאמי (“יער נורבגי”, “דרומית לגבול מערבית לשמש”), חג סביב גבר, אישה, אוכל, שתייה. הוא ספר מהנה מאוד, אורבני מאוד, יפני ומערבי גם יחד, בדומה, כאמור, למורקאמי וליושימוטו.

“העבודה” של אניבל חרקובסקי הארגנטינאי הוא ספר נוקב על המשבר הכלכלי שהיכה בארגנטינה בתחילת שנות ה-2000 ושמכה כיום בלא-רחמים כמעט בכל העולם. “העבודה” בנוי משלושה פרקים, שכל אחד מהם יכול להיקרא כסיפור קצר בפני עצמו. הגיבורים המוליכים את העלילה (המינימליסטית למדי, אבל מטלטלת בעוצמה) הם דיאנה, המתקבלת לעבודה כמזכירה במשרד תאגידי; חברתה פקידת הקבלה (שאין לה שם); והמספר. שלושת הפרקים ושלושת הגיבורים – אנטי-גיבורים, למעשה – עסוקים בהישרדות, בחיים בדיקטטורה הכלכלית שמרסקת אותם, בניסיון נואש לשמור על האנושיות שלהם ועל שמץ של בחירה. “העבודה” היא זעקה כנגד ה’שיטה’: השוק החופשי, היד הנעלמה, הגלובליזציה, הדיקטטורה של התאגידים, ריסוק העבודה המאורגנת, התפוררות מעמד הביניים, ההידרדרות אל השוליים. המציאות הזאת, שככל שהיא פוגעת בכל בני האדם פוגעת ביתר שאת בנשים, מתוארת על-ידי חרקובסקי באמצעים שנעים מהיפר-ריאליזם לסוריאליזם וחזרה. אחרי הכל, למציאות ההיפר-קפיטליסטית שאנחנו חיים בה יש בהחלט צדדים סוריאליסטיים וגרוטסקיים. מכאן גם השימוש של חרקובסקי בבורלסקה וקינק-נוּאר. לצד הניכור יש אצל חרקובסקי גם סולידריות וחמלה. הספר הזה לא יוצא לי מהראש עד היום. אולי בגלל שגם אני מזכירה, גם אם כשאני לובשת את “המדים של המזכירות: נעלי עקב, חצאית צרה, חולצה מעט שקופה, איפור קפדני” אני עושה את זה כאקט אירוני, בבגדי רטרו מודעים לעצמם ולדימוי שאני מציגה. אבל זה סיפור אחר.

ביקורת חברתית ופוליטית, על רקע הגלובליזציה ובעיית מהגרי העבודה והפליטים החיים כצללים בשולי הערים הגדולות וערי הבירה באירופה, נמצאת גם ב”ניאבק בצללים” של לידיה ז’ורז’ הפורטוגלית. מה שמתחיל כרומן פסיכולוגי שגיבורו הוא פסיכואנליטיקאי אמפתי הרבה מעבר לדרישות המקצוע, הופך למותחן פשע בעל אופי פילם-נוּארי מובהק (הפסיכואנליטיקאי כבלש מרופט, יפהפייה פאם פאטאלית, המזכירה הנאמנה, מזג האוויר הגשום ללא הפסקה). מהבחינה הזאת “ניאבק בצללים” מזכיר קצת את “החורף בליסבון” של אנטוניו מוניוס מולינה. ובכלל, הספר משופע באיזכורים קולנועיים, שהמלבב שבהם הוא צמד הפינצ’ריות של המטופלת הראשית הנקראות גרייס וקלי. או כאשר הן נתפסות כיישות אחת: גרייסקלי.

פברואר הוא האכזר בירחים. אחרי ארבעה חודשים של חורף אכזרי ומצמית, אני לא יכולה לדמיין כבר אפשרות של קיץ, וזה למרות שאין דבר שאני עורגת אליו יותר מאשר שמלות הקיץ שלי, כפות רגליים יחפות, תחושת השמש החמה על הכתפיים, עוד כמה נמשים על האף. פעם חשבתי שאני אוהבת דווקא חורף. עכשיו, כל יום אפור גשום נוסף מקרב אותי לחיתוך ורידים. הבעיה עם הקור היא לא שהוא חודר לי לעצמות אלא שהוא התיישב לי על הנשמה. כבר שלושה שבועות שאני סוחבת התקררות מציקה, שבמשך קרוב לשבוע השאירה אותי בבית ובמיטה. מפליא אותי תמיד איך אני יכולה להסתובב חודשים ושנים עם הפרעות בתיפקודי הכבד בלי להניד עפעף, אבל וירוס חורפי רגיל ממוטט אותי תמיד במכת נוק-אאוט אדירה. אולי בגלל כל התחלואים והטרוניות האלו לא היה גם שום דבר שקראתי החודש שהלהיב אותי.

“טירזה” של ארנון גרונברג ההולנדי היה חומצי ומרושע – במובן החיובי – אבל חסר כל נשמה. זו תמיד הבעיה עם ספרות שנכתבת מעמדה מיזנתרופית, ובכל מקרה הספר הזה נקרא כמו ביקורת חברה/תרבות יותר מאשר “סיפור”. “חיים של אלמוני” של אנדריי מאקין לא הותיר עליי שום רישום יוצא דופן, לטוב או לרע – חוץ מאשר הדחף לקרוא שוב את “אדום” של טים אווה, שלצד “בלשי הפרא” היה הספר שהותיר עליי הכי הרבה רושם בשנה שעברה. ואולי הבעיה היא באמת עם “בלשי הפרא” – שאחרי שקראתי אותו כבר פעמיים, ואני חוזרת אליו פה ושם שוב ושוב, כל ספר נראה לי חיוור לעומתו.

אבל אז מצאתי בחנות ספרים משומשים עותק ישן של “הבדיחה” של מילן קונדרה (עם עובד, 1972). לא קראתי את קונדרה מאז “הקלות הבלתי נסבלת..” אי שם ואי אז בשנות השמונים (של המאה שעברה). הוא היה אז כוכב גדול בחוג לפילוסופיה והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית. לא קראתי את “הבדיחה” ולא ידעתי עד שסיימתי אותו שהוא הרומן הראשון של קונדרה. הוא רומן מבריק, ומענג לקרוא תרגום שלא התיישן כמעט בכלום, למעט אולי המילה “רהוי”. אני צריכה ללכת לחפש עכשיו עוד ספרים של קונדרה בחנויות ספרים משומשים. הוא מסמן לי שיש תקווה ויש נחמה ומה שספרות גדולה תמיד צריכה זה אמפתיה (אין לבלבל אמפתיה עם אהבה עיוורת נטולת עין ביקורתית; להיפך, אין שום משמעות לאמפתיה אלא בהקשר של גיבור מלא פגמים)

ולבסוף, זה מה שיש לעוד סופר צ’כי להגיד על חודש פברואר:

” עליכם לדעת שפברואר הוא תקופה מסוכנת המאיימת על הגנן בכפור, ברטיבות, ביובש וברוחות. אותו חודש הקצר מכולם, אותו ננס בין חודשים, אותו חודש בוסר קיקיוני, מעובר ולא סולידי כלל, בולט בין כל האחרים בתחבולותיו הזדוניות. היזהרו מפניו. ביום הוא מוציא בעורמה ניצנים מהשיחים ובלילה שורף אותם. ביד אחת הוא מלטף אותנו וביד האחרת זוקר לעומתנו אצבע משולשת. רק השד יודע למה בשנה מעוברת נוסף יום אחד דווקא לגמד החודשים ההפכפך, המנוזל, הערמומי הזה. בשנה מעוברת היה צריך להוסיף יום לחודש מאי היפהפה, כדי שיהיה מניין ימיו שלושים ושניים, והכל אז היה כשורה.”

( – קארל צ’אפק, “שנת הגנן”)

” יש שני סוגי קומוניסטים: יהירים שנכנסים לעניין כדי לחנך את העם ולפתח את הארץ, ותמימים שמבקשים להשליט שוויון וצדק. היהירים הם תאבי שלטון. הם נותנים עצות לכולם. הם רק גורמים נזק. התמימים גורמים נזק רק לעצמם, וזה מה שהם בעצם רוצים. הם רוצים להיות שותפים לסבלם של העניים ומרגישים את עצמם כה אשמים במצבם, שהם ממררים לעצמם את החיים. “

– אורהאן פאמוק, “שלג”

למרות שזה ציטוט נהדר, פחות או יותר בנקודה הזאת – בסוף הפרק ה-13 (מתוך 44; הפרקים אצל פאמוק קצרים) – הפסקתי לקרוא את הספר. היה לי קשה עם הגלישות התכופות שלו למחוזות המלודרמה והטלנובלה (שלא לומר למחוזות הסרט הטורקי). זה קצת ציער אותי, כי את “מוזיאון התמימות” אהבתי. אלא ששם דווקא המלודרמה והטלנובלה עבדה היטב, מפני שחלק מרכזי בסיפור היה קשור לתעשיית הסרטים הטורקית בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. ב”שלג”, שהנושא שלו הרבה יותר טעון ופוליטי – גולה פוליטי חוזר מ-14 שנות חיים בגרמניה כדי להיתקל בעליית הקנאות הדתית, הפונדמנטליזם, הבדלנות וההסתגרות, לצד פגישה מחודשת עם אהובת נעוריו – החלק המלודרמטי מפריע ונדמה מלאכותי ומוגזם.

בנוסף, זה בא בדיוק אחרי אחת הקריאות הלא-נעימות ביותר שהיו לי אי פעם. “המלך הלבן” של ג’רג’ דרגומן הרומני-הונגרי מתאר לכאורה את החיים ברומניה הקומוניסטית של שנות ה-80, דרך עיניו של ג’טה בן ה-11 אשר אביו נשלח למחנה עבודה/כפייה. אין שום נקודת אור בספר הזה. כל המבוגרים בוגדניים, המורים מרושעים ואף אלימים ממש, חבורת הילדים אכזרית, ואפילו הסבא והסבתא אינם מוכנים לעזור לג’טה ולאמו. יש שני פרקים שהם על גבול האימה הגותית ממש: הפרק שבו הילד מגיע עם אמו לבית השגריר לשעבר באפריקה, ונשלח לחדר שקירותיו מלאים בראשי חיות מפוחלצות, עצמות וגולגלות, ובפינה הוא רואה בובה שמשחקת שחמט, אלא שהבובה נראית במבט ראשון ככושי מצומק ומפוחלץ. בפרק אחר הוא מגיע לבקתה של פגוע נפש מושחת פנים אשר מגדל בביתו עשרות ציפורים, וזה עורך לו סיאנס. איזה סופר סדיסט לא יעניק לגיבור בן ה-11 שלו אפילו רגע אחד של נחמה ושמחה לאורך 255 עמודים?? אני מסוגלת לחבוט בו. הבעיה היא שכל הקדרות והמועקה הזאת יכולות להיתפס בטעות כמראית עין של ספרות “טובה”, אבל זה בדיוק זה – מראית עין. לפעמים, ספרים שמתיימרים להיות ספרות “טובה” הם הרבה הרבה יותר גרועים מספרים חסרי יומרות בכלל.

כך שתודה לאל על אליס מונרו ו”חיי נערות ונשים” שלה. העובדה שמדובר ברומן ולא באוסף סיפורים קצרים כרגיל אצל מונרו נותנת לספר הזה הרבה מאוד מרחב נשימה. אני חושבת שזה הספר הכי תוסס ומלא חיים של מונרו שקראתי, מן הסתם בגלל אורכו והנפח שלו, ומן הסתם – אולי – בגלל שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים. מונרו מגוללת את סיפור התבגרותה של דל ג’ורדן החל מילדותה, דרך נעוריה וכלה בהפיכתה לאישה צעירה, תוך כדי המעבר שלה מחיי הכפר לעיר הגדולה (במושגים של אונטריו בשנות ה-40 וה-50), ובחירתה האמיצה והמודעת בחיי כתיבה.