מקסיקו סיטי, 1975. חבורה של בני 16- 17- 18 מגלה את השירה, את הסקס ואת המהפכה. הם מייסדים זרם של גרילה שירה שלו הם נותנים את השם ריאליזם ויסרלי או ריאל-ויסרליזם (visceral = שבא מהבטן, מהקרביים). במרכז הקבוצה הזו עומדים שניים: ארטורו בלאנו ואוליסס לימה. בלילה פרוע אחד הם מסתלקים במכונית ספק גנובה ספק שאולה כדי לאתר במדבר סונורה את עקבותיה של משוררת שכתבה שיר אחד בלבד ונעלמה. מהנקודה הזו גם עקבותיהם שלהם פחות או יותר נעלמים – הם חוזרים ועוזבים שוב, נוסעים לפריז, ברצלונה, מדריד, תל אביב, ולאורך 20 השנים הבאות שורה של חברים וחברות, מאהבים, יריבים ועמיתים מספרת את קורותיהם בנקודות שונות שבהן דרכיהם הצטלבו ונפרדו.
אני חושבת שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר כל כך חי ומסעיר ופראי כמו “בלשי הפרא” של רוברטו בולניו. הספר הזה הוא בעצמו ריאל-ויסרליסטי. הוא פואטי והוא פרוזאי, חלק ממנו כתוב כיומן וחלק אחר – החלק המרכזי שלו – כהיסטוריה בעל-פה (Oral History). הסופר כאן הוא דוקומנטריסט – כביכול הוא רק מתעד, גובה עדויות, כלומר בלש. כמה מהמונולוגים/עדויות בספר בן 640 העמודים הזה עומדים כסיפורים קצרים בפני עצמם, וזו רק אחת מהגדוּלות של הספר הזה. ארטורו בלאנו הוא כמובן בן דמותו של בולניו עצמו וגלגוליו חופפים במידה רבה נקודות בביוגרפיה של בולניו. צריך להיות סתום בשביל לא להבין שהבחירה בשם אוליסס לגיבורו השני של הסיפור מתייחסת ל”יוליסס” של ג’ויס. הספר הזה מלא בציטוטים והתייחסויות ספרותיות (הדו-קרב של פושקין הוא רק אחד מהם).
כמו בהדפסת צילום שחור-לבן שבו הדימוי או התמונה קורמת עור וגידים ומתחילה להופיע בתוך אמבטיית הכימיקלים בחדר החושך, כך לאט לאט מתגבשת ועולה מתוך הפאזל הכאוטי והפרוע הזה תמונת עולם שבחלקים מסויימים שלה היא חדה ובהירה ובחלקים אחרים שלה היא חשוכה ומטושטשת. הספר הזה הוא ספר על איך חלומות הנעורים שלנו הופכים לאבק ברוח הרבה לפני שאנחנו הופכים לכאלה. וזה בכלל לא בגלל שאנחנו בוחרים להתברגן – עובדה שזה קורה גם למשוררים, אנרכיסטים, מהפכנים, מרקסיסטים ומורדים. החיים פשוט מכים בנו, כמו שבולניו כותב:
“לא מזמינים אדם לדו-קרב בגלל משהו שהוא עדיין לא עשה, חשבתי. אבל אחר כך חשבתי שהחיים (או חזיון התעתועים של החיים) קוראים עלינו תיגר בלי הרף בגלל מעשים שמעולם לא עשינו, ובמקרים מסויימים בשל מעשים שאפילו לא עלה בדעתנו מעולם לעשות.”
וכמובן, המכות הגדולות ביותר שמכים בנו החיים הם האובדנים. אבל זה לא רק האובדן של אנשים – אהבות שנגמרות, אנשים שמתים – אלא גם, ובעיקר, האובדן של המשמעות. למעשה, האובדן הגדול ביותר שצפוי לנו לאורך החיים הוא אובדן המשמעות. אפשר היה לחשוב שככל שאנחנו מתבגרים החיים צוברים עוד ועוד משמעות, אבל כל מי שחי מספיק שנים יודע שההיפך בדיוק הוא נכון: החיים הולכים ומתפרקים כל הזמן ומאבדים משמעות. כמו שכתבה סופרת גדולה אחרת, במקום אחר, החיים הם כדור שלג של אובדן משמעות. או כמו שבולניו כותב, מה שמתחיל כקומדיה הופך לטרגדיה (“אין צורך לכפות את המעבר מקומדיה לטרגדיה, לזה דואגים החיים עצמם”), או גרוע מזה: “כל מה שמתחיל כקומדיה מסתיים במונולוג קומי, אבל אנחנו כבר לא צוחקים.”
זה ספר צורב מאוד. הוא נעשה פסימי וקודר יותר ככל שהוא מתקדם, כלומר ככל שהגיבורים שלו הולכים ומתבגרים. אבל הנה העניין המרכזי והמעניין באמת בספר הזה: הספר הזה בעצמו הוא ההוכחה לכך שגם חיים לא טובים, חיים שהם רצף של החמצות ואכזבות וחוסר הכרה וכשלונות ומחלות ועוני ודלות ותלישות ואובדנים וסתם מזל רע – אפילו חיים כאלה הם חיים ראויים. ובגלל שהם חיים ראויים, הם ראויים לכך שיכתבו אותם, שיהללו אותם, שיספרו בשבחם. הם חיים איומים ונפלאים. ובמסגרת החיים האלה, שמביסים אותך על בסיס חודשי – שלא לומר יומיומי – אם זה לא ניצחון כביר, אדיר, אני לא יודעת מה כן.
כל מה שאני יודעת הוא שאם אני נתקלת בספר שמצליח להגיד לי משהו – ולו גם קטן – על החיים, אני חושבת שהוא ספר ראוי. אם זה ספר שמצליח להגיד לי משהו על החיים וגם לספר לי משהו על עצמי, זה ספר גדול. ואם זה ספר שמצליח להגיד לי גם משהו על עצמי, גם משהו על החיים וגם על התפקיד של הספרות בלהגיד משהו על עצמנו ועל החיים – טוב, בעולם המושגים שלי ספר כזה הוא פחות או יותר נס. האם צריך להגיד שהספר הזה נועד למי שחושב שהדבר היחידי שהופך את החיים לנסבלים הוא ספרים? למי שחושבים שלעיתים קרובות ספרים חשובים הרבה יותר ממה שקורה לך בחיים? הספר הזה הוא כמו לקבל את הלב החי והפועם של מישהו במתנה; זו מתנה מדממת אבל היא כל כך אמיצה, והלב הזה כל כך חי ושביר ויפהפה ופגיע, שזה שובר את הלב שלך.