קטגוריה: החיים שלנו הם לא סרט. או אולי

אני לא ממש יודעת למה בא לי לבכות במהלך סרטו החדש של ווס אנדרסון “ממלכת אור ירח”. כלומר, אני כן יודעת אבל אני לא ממש רוצה לדעת: זו הידיעה שהקסם מתפוגג אם אתה מבין את המכאניזם שלו ושל מה בדיוק מפעיל אותו. אז אני לא ממש רוצה לדעת, כי הסרט הזה הוא באמת הדגמה חיה לאיך הקולנוע נולד מתוך פנס הקסם.

מה שמייצר את הקסם האנדרסוני הטיפוסי הוא כידוע ההיפר-היפר-היפר-ריאליזם שלו. אני לא חושבת שיש לו אח ורע כיום בעיצוב סטים ופריימים. אבל מה שעוד נותן לסרטים של אנדרסון איכויות של אגדה זה העיסוק הקבוע שלו במשפחות (עצובות) ובילדים (קטנים או גדולים). השנה היא 1965 וסאם מתאהב בסוזי – שניהם בני לא יותר מ-11 או 12 שנים – במהלך הצגה בית-ספרית/כנסייתית המעלה את סיפור נוח והמבול עם המוזיקה של בנג’מין בריטן. כשסאם, הגיק הממושקף במדי צופים, רואה לראשונה את סוזי היא מחופשת לעורב – עורבת גותית קודרת ומקסימה, שאיפור האייליינר המרוח שמשווה לעיניה מראה של ראקון (מקסים) מלווה אותה לאורך כמעט כל הסרט, או לפחות עד שהיא בוכה ומוחה את עיניה בעניבת הצופים של סאם (מקסים). שני הילדים האאוטסיידרים, הבלתי מובנים לסביבתם – סאם הוא בכלל יתום, מרכיב קלאסי באגדות ילדים – כורתים ברית ומתאהבים דרך חליפת מכתבים, שגולת הכותרת שלה היא בריחתם המשותפת.

סאם מגיע לבריחה שלהם מצויד בכל כישורי הצופיות והמחנאות שלו. סוזי מגיעה עם סלסלה ובה החתול שלה, נעלי שבת וגרבי ברך לבנות, פטיפון צעצוע ותקליט של פרנסואז הארדי. כל מה שצריך כדי לברוח מהבית. בארכיפלג האיים שבו הם מפלסים את דרכם, לחוף מפרץ קטן, סאם וסוזי מנגנים את התקליט של פרסואז הארדי ורוקדים ריקוד רוקנ’רול קטן. הנה הדרך שבה פועל הקסם האנדרסוני: ב-1965 סאם וסוזי מגלים את האהבה, העצמאות והרוקנ’רול. מי אמר ש-4 שנים מאוחר יותר, ב-1969, הם לא ימצאו את עצמם בצד השני של היבשת, בסן פרנסיסקו, בקיץ האהבה, כשפרחים לשערם.

אבל עד אז סאם וסוזי צריכים להתמודד עם שורה של דמויות סמכותיות שקוראות אותן לסדר: הורים, הורים מאמצים, מדריכי צופים, קרטוגרף וחזאי מזג אוויר, פקידת דואר, שוטר טוב לב וגברת-שירותי-רווחה עם לב שחור (או סתם לב בירוקרטי). המבוגרים, כידוע, בכל האגדות האנדרסוניות (ראשמור, משפחת טננבאום, רכבת לדארג’ילינג – אלה הסרטים שלו שאני ראיתי), עסוקים בדרמות משלהם ובחיים העצובים שלהם: משברי אמצע החיים, בגידות, יחסים מתפוררים. כמו אצל הולדן קולפילד וסאלינג’ר, יש הרבה מאוד זיוף ושקרים בעולם המבוגרים, ורק מעט מאוד סבלנות ואמפתיה מצדם לעולמם של הילדים. גם אלוהים (או הטבע) לא טומן את ידו בצלחת וממטיר שורה ארוכה של חזיונות אפיים דוגמת ברקים, רעמים, מבול ושיטפון שנרמזו, כאמור, במחזה על נוח והמבול (ובעיקר תיבת נוח עם מוטיב הזוגות-זוגות). סאם וסוזי צריכים להתמודד גם עם חבורת הצופים הרודפת אחריהם, וטוב עשה אנדרסון שעצר את זה רגע לפני שזה מידרדר לבעל זבוב. זו כבר אגדה אחרת לגמרי. הקטע שבו סוזי מקריאה סיפור לסאם וכל הילדים מסביב מקשיבים מזכיר לגמרי את וונדי שמקריאה סיפור לילדים האבודים בארץ-לעולם-לא של פיטר פן. ובסוף הסרט, כשעולות הכותרות, מסתבר שווס אנדרסון עיצב במיוחד את כל עטיפות הספרים שהוא עשה בהם שימוש בסרט. נדמה לי שזה הקטע שבו התחלתי לבכות. אני פשוט לא יכולה להאמין שלמישהו בעולם הזה יכול להיות כל כך אכפת מהפרטים הקטנים והשוליים ביותר עד שהוא ייצור כזה קסם.

כותרות הסיום נגמרו, האורות עלו, והסדרן – סטודנט לאמנות שנה ד’ חובב קולנוע, נאנח שהוא צריך לנקות את האולם לפני הסרט הבא. ככה זה בחיים. האגדות נגמרות, חוזרים לחיים האפורים, ומישהו תמיד צריך לנקות אחרי.

עכשיו מרץ ולא ראיתי סרט כבר כמה חודשים, אז הלכתי לראות את “בושה”, ואלוהים, איזה סרט משעמם זה היה. הוא היה משעמם פעמיים – פעם אחת מפני שלא ברור בשביל מה לשפוך ים של כסף ועבודה קשה על יצירת סרט שבסך הכל אומר את המובן מאליו – כן, התמכרות זה רע, וראינו כבר את “רקוויאם לחלום” שאפילו השימוש של שניהם במוזיקה דומה מאוד; ופעם שנייה מפני שהוא פשוט לא רלוונטי. השנה היא 2012 וסקס-והעיר-הגדולה היה רוח התקופה בערך לפני עשור. היום זה לא בראש סדר העדיפויות והדאגות של אף אחד, נראה לי. אנשים מנסים פשוט לשרוד. כך שלא נראה לי שהסרט הזה אומר משהו שרלוונטי בכלל לחיים שלנו היום. אמריקן סקס פסיכו? היינו שם כבר ב-1991 עם ברט איסטון אליס, ומעניין שהגיבור של “בושה” אפילו מזכיר חיצונית את פטריק בייטמן הקולנועי. כך גם תפאורת הרקע של ניו יורק, החיים בתאגידים, כסף, ברים, בגדים יקרים, דירות מעוצבות על גג העולם, הקפיטליזם והחלום האמריקאי, שלא לומר הפסיכופתולוגיה האמריקאית. היה יכול להיות מעניין, אגב, אם מקווין, במאי הסרט שהגיע מעולם האמנות, היה תופר לגיבור שלו משרה בעולם הזה (עולם האמנות), ההיפר-קפיטליסטי ושטוף כוח, כסף, יצרים ויצירה, ולא המשרה הלא-ברורה ואנמית (וגם לא אמינה) שהוא נתן לו במשרד היי-טק(?)

אבל אולי אני מפספסת משהו והסרט הזה, באמת כמו אמריקן פסיכו בזמנו, גם הוא ביקורת על משהו גדול יותר מרק התמכרות לסקס ולסגנון החיים שמנהטן יכולה להציע? אולי אלה רק מסמנים ומרמזים על משהו גדול יותר, והמשהו הזה הוא הקפיטליזם האמריקאי בצורתו הקיצונית, הכוחנית וההרסנית ביותר? הכוח משחית. כל כוח, גם כוח כלכלי. “אנחנו לא אנשים רעים”, אומרת האחות בשיחת טלפון מוקלטת; “אנחנו פשוט באים ממקום רע”. מה אם המקום הרע האמיתי שהסרט מרמז אליו הוא הקפיטליזם? ההתמכרות לסקס כסמל לבולמוס צריכה שאינו יודע שובעה, כסמל לחזירות, חמדנות ותאוותנות קיצונית, לעיוורון מוסרי וניצול ורמיסה של הזולת? אולי זו באמת הבושה הגדולה ביותר: איך הצליחה התרבות האמריקאית/מערבית להפוך את מה שהיה אמור להביא לבני האדם עונג ורווחה (כמו סקס) למקור של שיעבוד, הרס וחורבן שהומטו על ראש האנושות כולה. אכן, בושה קולוסאלית.

לכן, הדבר היחידי שמעורר איכשהו הזדהות בסרט הזה זה שכאשר האח מנסה להתנער מאחותו (וככל הנראה מההיסטוריה של גילוי העריות ביניהם), היא מעמתת אותו עם זה שבין בני משפחה אמורה לשרור איכפתיות ואחריות הדדית, ושאם זה לא קיים זה פשוט עצוב. התשובה לאחת השאלות עתיקות היומין ביותר של המין האנושי – השומר אחי אנוכי? – היא תמיד כן. לא חשוב מי היה המעוול ומי הקורבן, איזה סוג של יחסים יש בינינו ומה ההיסטוריה שלנו – אנחנו עדיין אחראיים זה לזה, עלינו לשמור האחד על השני, אנחנו רקמה אחת. אבל אלוהים, איזה סרט מבוזבז. אפילו לא מחרמן.

שבתות גשומות הן מהדברים הנפלאים ביותר בעולם. נחמה גדולה. יש קסם גדול בללכת לראות סרט בשבת גשומה אחר-הצהריים, במיוחד אם זה סרט מונוכרומטי, מונוטוני ומלנכולי.  אני מתכוונת ל”חפרפרת”. פעם, כשהייתי נערה, בסוף שנות השבעים, היתה בטלוויזיה סדרה בשם ה-Sandbaggers (“המובחרים”, תירגמו את זה). הזיכרון שיש לי ממנה ושל כמה אהבתי אותה אז הם שהוליכו אותי לראות את “החפרפרת”. לא חושבת שקראתי את ג’ון לה קארה אי פעם או איזשהם מותחני ריגול. אבל ידעתי שאני הולכת לאהוב את הסרט הזה. מה גם ששעה בערך לתוך הסרט כבר די ברור שעלילת הריגול – כל הסבך הזה של נאמנויות ובגידות – הוא בעצמו מעין סיפור כיסוי לסיפור האמיתי שהוא (תמיד) יחסים בין אנשים ושאלות של נאמנות ובגידה ברובד הכי אינטימי – רומנטי, מיני ובמקרה הזה גם הומוסקסואלי.

(בהערה שולית לגמרי אני חייבת לומר שלא הייתי בקולנוע רב חן כבר שנים, ואו ששיפצו אותו או שאיכשהו לא יצא לי לשבת עוד אף פעם באולם 5 שלו, אבל האולם הזה הוא אולם הקולנוע הטוב ביותר בעיר. יותר טוב מהסינמטק, לבטח יותר טוב מקולנוע סמדר, המושבים הכי נוחים ששקעתי בהם אי פעם, לא גדול מדי, לא קטן מדי, בנוי באופן פרופורציוני לחלוטין, עם איכות תמונה וסאונד ללא רבב. התנאים המושלמים לטבוע בסרט, במיוחד בסרט של שעתיים ורבע, וכל הכבוד שהקרינו אותו בלי שום הפסקה).

חוץ מהצילום היפהפה והשיחזור המוקפד של שנות ה-60 (המכוניות, הריהוט, הבגדים והתסרוקות, וכתובת מרוססת ממיסת לב על קיר אחד בלונדון: The Future Is Female) מה שנשאר לי בראש מהסרט הוא דיאלוג הסיום בין סמיילי לבין החפרפר(ת) שנתפס. סמיילי שואל אותו למה הוא עשה את זה, כלומר ריגל לטובת הרוסים. התשובה שלו היתה – ואני פחות או יותר מצטטת – “זו היתה העדפה אסתטית כשם שהיא היתה מוסרית; המערב נהיה די גועלי, אתה לא חושב?!”

כך שאם יש משהו שעושה את הסרט הזה רלוונטי לשנת 2011 זו השורה הזאת. לפחות ככה זה מהדהד אצלי. אני יודעת שבעיניי כבר הרבה זמן המערב נהיה גועלי וההעדפה האסתטית שלי הולכת ונעה לכיוון רוסיה ומזרח אירופה. ובאופן מוסרי טהור, לא בטוח שהדיקטטורה של הקפיטליזם טובה יותר מהדיקטטורה של הקומוניזם. בדרך הביתה, עם היציאה לגשם, קשרתי את החגורה של מעיל המרגלת הסובייטית שלי, ונזכרתי במטושטש בפרשה ההיא, שאני זוכרת אותה מסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים, של מרגלי קיימברידג’ שג’ון לה קארה לבטח הכיר: ארבעה או חמישה בני טובים מקיימברידג’ שהתברגו לתוך שורות הביון הבריטי וריגלו לטובת, ובסופו של דבר ערקו, לרוסיה בשנות ה-50. הם עשו את זה גם ממניעים אידיאולוגיים – הם היו מרקסיסטיים – אבל גם מתוך תחושות ניכור ומיאוס כלפי החברה הבריטית הסנובית, המעמדית, השמרנית. ולא פחות מזה, מתוך תחושת ניכור גדולה על רקע היותם הומוסקסואליים – לא עניין נדיר בכלל באוקספורד/קיימברידג’/איטון, אבל בשנות השלושים זו היתה עדיין עבירה פלילית בבריטניה. מספיק להיזכר בהתאבדות של אלן טיורינג כדי להבין עד כמה יכולה היתה החברה הבריטית להכיר “טובה” לטובי בניה ההומוסקסואלים.

מה שמעניין הוא שאחד מאותם מרגלי קיימברידג’ היה אנתוני בלאנט, שאני די משוכנעת שהדמות שלו שימשה לא מעט השראה לדמותה של החפרפרת בסרט (היא לבטח היתה השראה לספרו של ג’ון באנוויל “המוקצה”). בלאנט, שנחשף רק בערוב ימיו, היה בעל תואר אצולה והיסטוריון של האמנות באקדמיה המלכותית של לונדון. בתור היסטוריון של האמנות, הוא ודאי ידע דבר או שניים על בחירות שמונעות מהעדפות אסתטיות.

 

הלכתי לראות את “נמל מבטחים” של אקי קאוריסמקי בקולנוע סמדר. ניסיתי להיזכר מתי ראיתי כאן פעם אחרונה סרט – נדמה לי שזה היה ביולי או באוגוסט וזה היה “בגינרס” של מייק מילס (קומדיה מלנכולית מתוקה ומרירה). שמחתי שהאולם לא היה מלא וכרגיל קניתי כרטיס לשורה שבע באחד המושבים הצדדים. זה תמיד המקום המועדף עליי, בכל בית קולנוע, כי ככה אני תמיד יודעת שלפחות מצד אחד לא יפריעו לי אחרים (ושאם אני ארצה לצאת באמצע גם אני לא אפריע לאף אחד. כמו בטיסות).

באופן קצת ביזארי יוצא שקאוריסמקי עובר לי בראש כמעט כל בוקר, כי בכל בוקר כשאני קמה השיער שלי מזדקר כלפי מעלה, ואני מסתכלת בראי וחושבת לעצמי שאני נראית כמו הלנינגרד קאובויז. “נמל מבטחים” הוא הסרט הכי פשוט וקל של קאוריסמקי – יותר מדי פשוט וקל. יותר מדי כמו אגדה למבוגרים ויותר משאלת לב מאשר תיאור ריאליסטי מייצג של היחס של אירופה לפליטים ומהגרים לא חוקיים, בעיקר אפריקניים. קאוריסמקי מתייחס לזה באופן סימבולי בלבד, בדמות אשתו של הגיבור שמתאשפזת בבית חולים עם מחלת סרטן. כידוע, אחת הטענות הגזעניות והקסנופוביות כלפי מהגרים ופליטים היא שהם מפיצים מחלות, או שהם עצמם כמו סרטן או מחלה בגוף האומה. באופן פרדוקסלי, אבל מובן, דווקא בגלל זה לי היה קשה עם אווירת ההפי-גו-לאקי של הסרט המשונה הזה. התנחמתי בעיצוב הוויזואלי והצילום המרהיב – קאוריסמקי מזכיר מאוד את ג’רמוש, ומכיוון שג’רמוש הוא ככל הנראה יוצר הקולנוע החביב עליי ביותר, אהבתי מאוד את הצד הזה של הסרט.

ביום שלישי השבוע יצא לי להגיע סופסוף למוסררה, לראות קצת את Nomansland – הפרויקט של גיא ברילר וחבורת אמנים על קו התפר ושטח ההפקר שבין מזרח העיר למערבה. ראיתי את עדי סנד מצייר באור אחרון על לוח המודעות הגדול ברחוב הע”ח. היו עבודות מעניינות במקלט, ומחוץ לו ניגן איתי בן נון מוזיקה ממשהו שנשמע כמו עוד חשמלי, מכונת תופים, סמפלר ולולאות שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב. זה היה יפהפה ומהפנט, הייתי יכולה לשבת שם בחושך בגינה מחוץ למקלט לילה שלם ורק להמשיך לשמוע את זה.

רגע לפני שההצגה שלה במוזיאון מסתיימת, הלכתי לראות את יצירת הוידיאו “השעון” של כריסטיאן מרקליי. העבודה הזו היא מונומנטלית: 24 שעות של קטעי סרטים שונים המראים או מכריזים על שעה מסוימת, בחפיפה מלאה לזמן בו מוקרנת היצירה. במילים אחרות, מדובר ביצירה שממפה את הזמן ביחס של 1:1. לי זה כמובן הזכיר מיד במהופך את בורחס והניסיון לשרטט מפה של העולם בקנה מידה של 1:1. זהו אם כן ההבדל בין זמן למרחב. מה שהוא אפשרי במקרה האחד אינו אפשרי במקרה השני. מצד שני, התוצאה של יצירה כמו “השעון”, שמחברת כאמור שברירי קטעים מסרטים שונים מתקופות שונות ומז’אנרים שונים, היא אובדן של נרטיב – כלומר של סיפור רציף/לינארי. זה לא אומר בהכרח שכתוצאה מכך “השעון” מאבד משמעות – יש לו פשוט משמעות אחרת, לא נרטיבית ולא לינארית. המשמעות שלו היא מצטברת: קודם כל, בניגוד ליצירות אחרות כמו ספר או סרט או בעצם כל מיני פעילויות אחרות שאתה יכול להישאב לתוכן ולאבד תחושה של זמן – “השעון”, כמובן, לא נותן לך לאבד תחושה של זמן אפילו לרגע. זה מחדד כמובן את המודעות שלנו לזמן – ואכן, מרקליי אומר שאם ליצירה שלו יש מוטו הרי הוא “ממנטו מורי” – זכור שאתה בן תמותה. אחרי צפייה של שעתיים רצופות ב”שעון” – באתי ב-13:17 ויצאתי ב-15:10 – יצאתי כמעט מדוכדכת, כי  מה שעולה מרצף הקטעים ביצירה – ולא שאנחנו לא ערים לזה, אנחנו פשוט מנסים להדחיק ולטשטש את זה והסרט הזה פשוט מעמיד אותנו מול זה כמו אל מול מראה (או שעון) – הוא כמה הרבה מחיינו אנחנו מבלים או בהמתנה או בריצה אחרי משהו או מישהו. זו לא ממש דרך טובה לחיות את החיים.

אבל הצפייה ב”שעון” היא גם מהנה מאוד, במיוחד לחובבי קולנוע. כמו חידון טריוויה ענקי, כולם יושבים ונזכרים מי השחקן ומאיזה סרט נלקח הקטע. ואם מדברים על טריוויה, “השעון” מפנה פתאום או מחדד את תשומת הלב אל קונבנציות קולנועניות שונות: כמו למשל הצירוף החוזר על עצמו שוב ושוב ושוב (ושוב!) של שעון ורכבת. יש אינספור קטעים ב”שעון” שבהם מופיעים שעון ורכבת. או, למשל, שמתי לב שיש הרבה יותר קטעים עם שחקנים מאשר עם שחקניות (לפחות בשעתיים המסוימות שאני ראיתי, אבל איכשהו נראה לי שכל שעתיים שהן יכולות להיות מייצגות). אולי זה מפני שזמן משחק תפקיד כל כך קריטי בסרטי מתח/פעולה/ריגול/בלשים, אם כי אפשר היה לחשוב שיהיה לו תפקיד מכריע גם בקומדיות רומנטיות, מה שיאפשר לראות מספר זהה או דומה של שחקניות. אז שוב, זה כנראה אומר משהו על קונבנציות קולנועניות. די ברור לי ש”השעון” הוא צפייה הכרחית ליוצרי קולנוע וסטודנטים לקולנוע, אם כי כמובן לא ברור לי אם יש אדם שמסוגל לראות את היצירה לכל אורך 24 השעות שלה. הדרך לראות את כולה היא כנראה בחלקים, כל פעם פרק זמן מסוים. אני חושבת שאולי אלך לראות אותה שוב השבוע, רגע לפני שהיא מסתיימת, ביום שלישי בערב שבו יקרינו אותה ברצף של 24 שעות. יהיה מעניין לבוא הפעם דווקא בשעות הערב המאוחרות, ואולי אפילו – הנה עוד קונבנציית זמן קולנועית – לקראת חצות.

אני אסירת תודה לעלמה הראל לא רק על סרט יפהפה באופן חריג בדמותו של Bombay Beach, אלא גם על ההיכרות עם להקת ביירות. חוץ מזה ששמעתי את השם שלהם פה ושם לא יצא לי אף פעם לשמוע אותם ממש, ואז כשישבתי בסרט, והצלילים הראשונים שלהם החלו להישמע, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה “וואו, זה נשמע כמו ניוטרל מילק הוטל!” שזו כמובן מחמאה אדירה. זה היה כמו לשמוע את התקליט השלישי שג’ף מנגום מעולם לא הוציא. אז באתי הביתה והזמנתי מאמזון את שני הדיסקים של ביירות וגיליתי שלזאק קונדון יש מספיק כשרון בעצמו. השבוע הגיע בדואר האלבום החדש שלהם, The Rip Tide, ומבחינתי הוא המשך ישיר של The Flying Club Cup, שהוא החביב עליי ביותר מבין שלושת האלבומים שלהם כרגע.

 אני מקווה ש”חוף בומביי” יגיע מתישהו שוב להקרנה בסינמטק, כי אני אשמח לראות אותו שוב. הוא סרט תיעודי יוצא דופן באיכויות הפואטיות והריאליסטיות-סוריאליסטיות שלו. זה לא רק הצילומים היפהפיים – מראות שעל גבול האפוקליפטי אבל שאי אפשר להתיק מהן את העיניים מרוב שהן מרהיבות – והמוזיקה, כאמור, אלא הדמויות והסיפורים שלהן, ובכלל, הסיפור של ימת סלטון עצמה – אסון אקולוגי שהתחיל (איך לא) בדחף קפיטליסטי-נדל”ני לרתום את הטבע לעשיית רווחים. את המחיר משלמים (כמובן) האנשים שהם השוליים של השוליים, אלה שחיים יום-יום את הצד המלוכלך של החלום האמריקאי. העניין הוא שאצל עלמה הראל הם באמת גיבורים – עם המאבקים שלהם, התקוות שלהם, היכולות שלהם וחוסר האונים שלהם. כל כך הרבה יופי וחסד ותקווה יש בתוך הסרט הזה.