אני חושבת עליך לעיתים כל כך קרובות, רוברטו, כמעט בכל פעם שאני לוקחת את החומצה האורסודאוקסיקולית שלי כדי לעצור את התקדמות הטרשת בדרכי המרה בכבד. שחמת ראשונית של דרכי המרה בכבד נשמעת כמו מחלה של אלכוהוליסטים, כמו משהו שהיה לכל הסופרים ששתו וכתבו וכתבו ושתו, ג’ק קרואק, המינגוויי, סטיינבק, בוקובסקי, דילן תומס, מלקולם לורי, ואני לא שותה אפילו טיפה והאירוניה הזאת לא נעלמת מעיניי. אם אני נמצאת בבר אני מזמינה מים או תה בזמן שמסביבי כולם מטביעים את הכבד שלהם בלי להניד עפעף. אני משתדלת לאכול הרבה ירקות ופירות ירוקים, אבוקדו, אגסים, אספרגוס, אפונה, ארטישוק, בזיליקום, במיה, בצל ירוק, ברוקולי, זיתים ירוקים, חסה, מלון, מלפפון, נבטים, נענע, סלרי, עדשים ירוקות, ענבים ירוקים, פטרוזיליה, פיסטוק, פלפל ירוק, שעועית ירוקה, קיווי, קישואים, שמיר, תה ירוק, תפוחים, תרד. אני נשמעת כמו סופי קאל והדיאטה הכרומטית שלה. פול אוסטר כתב עליה באחד הספרים שלו (מוזיקת המקרה? לוויתן?). אבל זה רק בתקופות שמערכת העיכול שלי מסוגלת בכלל להתמודד עם ירקות, כי לפעמים היא לא ואז אני מצטמצמת לאורז, צנימים ותה כהה ומר. אבל רוב הזמן אני בסדר. אני עדיין שותה קפה ואוכלת שוקולד וג’אנק-פוד והרבה יותר מדי פחמימות לנחמה, וחוץ מהחומצה האורסודאוקסיקולית אני לוקחת אומפרזול פעם ביומיים-שלושה, לא משהו קבוע, רק כשהכיב הישן שלי מאותת ממרחקים, וויטמין די כי מחלות כבד גורמות לירידה בצפיפות העצם, וברזל כי הרבה מאוד שנים שאני אנמית. ואני חושבת עליך, רוברטו, כשפרשן המחלות אומר שאני אוכל להאריך ימים אבל אני לא בטוחה שאריכות ימים היא משאת הנפש שלי, לפעמים אפילו להיפך, ואני חושבת עליך ממתין בבית החולים בברצלונה להשתלת כבד, אבל לא הספקת והנזק כבר היה גדול מדי, שנים של חיים קשוחים מדי, אלכוהול וסמים ובריאות מדורדרת, ואז מוות בגיל חמישים. אני חושבת על ג’פרי לי, שחזר ממסע ארוך בוייטנאם וקמבודיה וגילה שיש לו הפטיטיס סי וידע שימיו ספורים, אחרי שנים של שתייה כבדה והרואין והעקירה והנדודים, שנים של חיים בשוליים, בלי הכרה, בלי הצלחה, בלי כסף, בטח בלי שום תהילה, ולכל מי שמסביבו הוא סיפר שנדבק במלריה, אבל את הכאב והתסכול והזעם הכבוש שלו אפשר לשמוע באלבום האחרון, אלבום של אדם שיודע שגורלו נחרץ, של אדם שנאבק והתמרד כנגד הבדידות והיעדר ההכרה, על אף שהוא גם ידע שזה המשא והגורל שלו, ושחלק גדול מזה הוא תוצאה של האופי שלו והבחירות שלו ושהוא לא היה יכול אחרת. ג’פרי מת בסוף משבץ מוחי, אי שם בערבות יוטה הרחבות, בגיל 38. ואני חושבת עליך, רוברטו, כשאני מהרהרת מה יקרה אם יום אחד אני ארצה לשים קץ לחיים האלה וכל מה שאני אצטרך לעשות זה להפסיק לקחת את הכדורים, שזה לא בדיוק אותו דבר כמו להרוג את עצמך או להתאבד, כלומר לא צריך לעשות את זה באופן אקטיבי, אלא רק להניח לעצמך למות באופן פאסיבי, אם כי בסופו של דבר זה מחריד באותה מידה ואולי אפילו יותר, כי זה מוות ארוך ואיטי ומלא ייסורים. אנחנו תמיד רוצים שהמוות יהיה כרוך בכמה שפחות ייסורים, אבל אולי זה לא באמת משנה. מה שמשנה זה מה שאנחנו משאירים מאחור. איזה זיכרון אנחנו משאירים לאלה שנותרים. ואני חושבת רוברטו על זה שכתבת באינטנסיביות כדי להבטיח לאשתך ולילדיך מקור הכנסה קבוע ויציב ממכירות הספרים גם אחרי המוות שלך, כי ידעת שהוא תמיד מעבר לפינה, אבל אני חושבת שכתבת בקדחתנות לא רק בגלל זה אלא מפני שרצית להשאיר אחריך את הקול שלך, את הרוח המסוימת שלך, כי זה מה שכתיבה עושה. לתת לאנשים אחרים, ובעיקר לאלה שאתה אוהב, את האפשרות לראות את העולם דרך העיניים שלך. לכן כתיבה היא נתינה. ואני חושבת שידעת את זה רוברטו, כי אפשר לקרוא את זה ולשמוע את זה ולהרגיש את זה בכל מה שכתבת.

בשבוע הזה שבו איבדנו גם את אדם וגם את מוריס, אני חושבת על ספייק ג’ונז בתור החוליה המקשרת בין שניהם – הקליפ שהוא יצר ל-Sabotage של הביסטי בויז סלל את הדרך שלו כיוצר קולנוע, שביים לימים את “ארץ יצורי הפרא” של סנדק. מעניין אם מישהו יעשה פעם סרט על המסע הארוך, מרתק ללא ספק, שעשה אדם יאוץ’ מפרחח מתוק שנלחם על זכותו רק לכייף לאדם שנאבק למען שחרור העם הטיבטי, למאמין בודהיסטי, לבסיסט ומוזיקאי מוערך. הפדרציה האינטרגלקטית של חובבי הגיטרות בעלות ארבעת המיתרים מרכינה ראש. המסע נמשך, אך הוא לא שלו עוד, אם לצטט משורר אחד. בשבילי, גם אדם וגם מוריס – סופר ומאייר דגול – הפכו כל אחד בדרכו את העולם המגעיל הזה למקום קצת יותר ראוי ליצורי הפרא.