קטגוריה: שביל חדש אל מפל המים

זה מלוכלך
האם זה נראה מלוכלך
זה מה שאת חושבת עליו בעיר

האם זה רק נראה מלוכלך
זה מה שאת חושבת עליו בעיר
את לא מסרבת לנשום הלא כן

מישהו מגיע עם אופי גרוע
הוא נראה מושך. האם הוא באמת. כן. מאוד
הוא מושך כשם שהאופי שלו גרוע. האם באמת. כן

זה מה שאת חושבת עליו בעיר
מעבירה את אצבעך לאורך מוחך נטול הטחב
זו לא מחשבה זה פיח

ואת מסירה הרבה לכלוך ממישהו
האם האופי פחות גרוע. לא. זה משתפר בקביעות
את לא מסרבת לנשום הלא כן

(1959. המקור כאן, וגם או’הרה מקריא את השיר בקולו, זמן קצר לפני מותו בטרם עת)

אתגרים למשוררים צעירים / לורנס פרלינגטי

המצא שפה חדשה שכל אחד יכול להבין.
טפס על פסל החירות.
שאף אל הבלתי מושג.
נשק את המראה וכתוב מה אתה רואה ושומע.
רקוד עם זאבים ומנה את הכוכבים, גם אלה שאינם נראים.
הייה נאיבי, תמים, לא ציני, כאילו זה עתה נחתת על כדור הארץ (מה שאכן נכון לגביך, כפי שהוא נכון לגבי כולנו), נדהם מכל מה שנתקלת בו.
כתוב עיתונים חיים. הייה כתב שטח מהחלל החיצון, ממלא דיווחים לעורך אחראי שמאמין בגילוי דעת מלא ואפס סבלנות לאוויר חם.
כתוב שיר בלתי נגמר על חייך על פני כדור הארץ או בכל מקום אחר.
קרא בין השורות של השיח האנושי.
הימנע מהפרובינציאלי, כוון אל האוניברסלי.
חשוב סובייקטיבי, כתוב אובייקטיבי.
חשוב מחשבות ארוכות במשפטים קצרים.
אל תשתתף בסדנאות שירה, אבל אם תעשה כן אל תלך כדי ללמוד “איך” אלא כדי ללמוד “מה” (על מה חשוב לכתוב).
אל תרכין ראש בפני מבקרים שבעצמם לא כתבו יצירות גדולות.
התנגד הרבה, ציית פחות.
שחרר בחשאי כל בעל חיים שתראה בכלוב.
כתוב שירים קצרים בקולן של הציפורים. עשה את מילות השיר שלך שיריות באמת. שירת ציפורים אינה נעשית בידי מכונות. תן לשירים שלך כנפיים כדי שיעופו אל צמרות העצים.
האמרה המפורסמת של וויליאם קרלוס וויליאמס ש”אין רעיונות אלא רק בדברים” היא בסדר לפרוזה, אבל מכת מוות לליריציזם מפני שדברים הם מתים.
אל תתרכז בטבור שלך בשירה ותצפה משאר העולם לחשוב שזה חשוב.
זכור הכל, שכח כלום.
פרוץ גבולות, אם תצליח למצוא כאלה.
סע אל הים, או עבוד ליד מים, וחתור בסירה משלך.
התרועע עם משוררים חושבים. קשה למצוא כאלה.
טפח התנגדות פוליטית וחשיבה ביקורתית. “מחשבות ראשונות הן הטובות ביותר” לא תמיד מובילה לשירה גדולה. מחשבות ראשונות יכולות להיות הגרועות ביותר.
מה מעסיק את מחשבתך? מה נמצא במחשבותיך? פתח את פיך והפסק למלמל.
אל תהיה כל כך פתוח-ראש עד שהמוח שלך ייפול החוצה.
הטל ספק בכל דבר ובכל אחד. היה חתרני, פקפק באופן קבוע במציאות ובסדר הקיים.
הייה משורר, לא קופירייטר. אל תסרסר, אל תתחנף, בעיקר לא לקהלים אפשריים, לקוראים, עורכים או מוציאים לאור.
צא מהארון שלך. חשוך שם בפנים.
גלגל למעלה את התריסים, פתח את החלונות, הרם את הגג, הברג החוצה את המנעולים מהדלתות, אבל אל תשליך את הברגים.
הייה מחויב למשהו מחוץ לעצמך. הייה מיליטנטי לגבי זה. או לפחות אקסטטי.
להיות משורר בגיל שש-עשרה זה להיות בן שש-עשרה. להיות משורר בגיל 40 זה להיות משורר. הייה שניהם.
התעורר ולך להשתין, העולם עולה באש.
שיהיה לך יום יפה.
(סן פרנסיסקו, 2001)

כללי הכתיבה הספונטנית של ג’ק קרואק

מחברות סודיות משורבטות ודפים פרועים מודפסים, להנאתך שלך.
מקבל הכל, פתוח, מקשיב.
נסה לא להשתכר אף פעם מחוץ לביתך.
התאהב בחייך.
מה שאתה מרגיש ימצא את צורתו.
הייה הקדוש הדפוק המשוגע של המחשבה.
נשוף עמוק ככל שאתה רוצה לנשוף.
כתוב מה שתרצה חסר תחתית מתחתית המחשבה.
החזיונות שאין לתאר של האינדיבידואל.
אין זמן לשירה רק מה שזה.
טיקים חזיוניים רוטטים בחזה.
מרותק מתוך טראנס חולם על האובייקט שלפניך.
הסר כל מעצורים ספרותיים, דקדוקיים ותחביריים.
כמו פרוסט, הייה ג’אנקי זקן של זמן.
מספר את הסיפור האמיתי של העולם במונולוג פנימי.
היהלום של לב העניין הוא העין שבתוך העין.
כתוב מתוך זיכרון ופליאה לעצמך.
עבוד מתוך העין האמצעית החוצה, שוחה בים השפה.
קבל את האובדן לעד.
האמן בקווי המתאר הקדושים של החיים.
היאבק כדי לתאר את השצף שכבר קיים במחשבה.
אל תחשוב על מילים כשתעצור אלא כדי לראות את התמונה טוב יותר.
עקוב אחרי כל יום שתאריכו מוטבע בבוקרך.
אין שום פחד או בושה בכבוד של ניסיונך, שפתך והידע שלך.
כתוב כדי שהעולם יקרא ויראה את התמונה המדויקת שלך ממנו.
ספרסרט הוא הסרט במילים, צורת האמנות האמריקאית הוויזואלית.
בשבח האופי שבבדידות הלא אנושית המרה.
יוצר פראי, בלתי ממושמע, טהור, מגיע ממתחת, משוגע יותר טוב יותר.
אתה גאון כל הזמן.
כותב-במאי של סרטים ארציים, ממומנים ומופקים ע”י המלאכים שבשמיים.

אנחנו היינו הברברים.
רעדתם מפנינו בארמונותיכם.
ציפיתם לבואנו בלבבות הולמים.
אמרתם על שפתנו:
ככל הנראה הם מתקיימים על עיצורים בלבד,
על רחשים, לחישות, ועלים יבשים.
אנחנו היינו אלה שחיו ביערות אפלים.
אנחנו היינו הפחד הגדול של אובידיוס בטומיס,
אנחנו היינו הסוגדים לאלים שאת שמותיהם
לא יכולתם לבטא.
אבל גם אנחנו ידענו בדידות
ופחד, והתחלנו לייחל לשירה.

(תרגום מהתרגום לאנגלית של קלייר קבאנה)

השמש עושה אהבה עם הים ומראות קטנות מרצדות על המים
העננים מתבוננים מן הצד ומתפצלים כאוות נפשם, האוניה מוותרת
מפליגה ומשאירה לאוהבים פסי קצף
ורק השחף חג לבדו באוויר, כמעט רוקד
חוגג את היום הנפלא.

במשך שבעה ימים עשיתי אהבה עם שחפים בבית קפה בסלוניקי והמלצר התרגל אליי, נחפז ברישול
אלגנטי להגיש עם בואי ספלון קפה וכוס מים צלולים, קצת מלפפונים בצלוחית וחשבון מקופל,
ותהני מספטמבר, מאדאם, כי עוד מעט יהיה קר.

ביום השביעי אמרתי למלצר שהשחף הוא העתק של אישה משוחררת והוא פרץ בצחוק עליז והוסיף
באנגלית רצוצה, א-הא, את מהפסטיבל של הפמיניסטיות. אחרי שעה קלה הגיח משועשע, עם
קפה על חשבון הבית, בגלל שאת נפרדת, וכממתיק סוד הוסיף בלחישה, מאדאם, הפמיניזם הוא
רק בגלל גברים גרועים. עיניו נצצו ומדדו את שדיי. עזוב, חייכתי אליו ברכות, הבט בשחף.

כשהיא משתחררת האישה עפה
שיכורה מן המרחב,
הכנפיים שלה מתוחות לצדדיה (משירה את הפחד הפנימי) נוסקת וממריאה כמוהו ואחר כך
גומאת מרחק (בודקת את עצמה) ושוב בולעת נשימה ענקית לירידה (כמעט בטוחה בעצמה)
מרחפת על פני המים, נוגעת בהם, מלאה אותם, ממריאה שוב, הכנפיים מתוחות והיא מתרוממת
ועפה (בביטחון רב), חוגגת את החופש הנפלא שלה.

המלצר גיחך, מאדאם, אבל מאדאם, שחף הוא רק שחף.
אכן מסייה, השבתי, לא חשבתי אחרת.

אישה שקופה ברגע מתגעגע נוסעת לעיר
זרה לחפש מישהו שרק ייגע, הולכת

לאיבוד במבוך הררי מתפצל לשלושה שבילים
ואיך תדע על גב ההר לאן הדרך לעיר זרה מקפלת

מכונית שברולט מכונפת למזוודה צוחקת לאישה
המתפתה להאמין שתוכל לשאת מכונית כל

כך כבדה, איש צעיר, מלצר, על פי מדיו, עובר בדרכה
ושואלת לאן הדרך מגב ההר אל בית מלון מעוטר כיפות מקומר

חלונות, והמלצר, שערו אסוף בזנב סוס, נחיריו רוטטים כסוס
במרוצתו, מורה לה שביל בלשון מעדנות, אישה

שקופה לא מאמינה ומקפלת את המכונית למזוודה ויורדת
ברגל, ומוצאת את עצמה בבית מלון מעוטר

כיפות בעיר זרה והמלצר גוהר על גופה העירום המכוסה
בשמיכה, אחת ושתיים גופה נענה בעדנה מבעד למחיצה ואז

במפתיע היא משליכה את המלצר מעליה ומסתפקת בגילוי
שגופה למרות השמיכה העבה והשנים הרבות נענה בעדנה

והמלצר בספקנות מסרב, והיא בקול מצווה, תסתלק, אבל
מיד, והמלצר לא מאמין שבאמת, והיא מתנצלת, אתה בטח
חושב שלאן הדרך רק תירוץ, אבל באמת

באמת, והמלצר נכנע בנחיריים רוטטים לציווי ובורח למטבח
המלון מקומר החלונות, והאישה אוספת את בגדיה אחד

אחד והם נאבדים לה פה
ושם, מתרוצצת בגרביים לחפש
חולצה לחפש סוודר מפני

שבטלפון של הלובי מישהו מוכר מחפש
אותה, מישהו מכריז על שמה, אין לאן

לברוח אפילו בעיר זרה, נערה בסינר לבן תמהה, לאן נעלמה
הגברת המעניינת שעברה כאן לפני דקה, והאישה השקופה

שומעת ומתרעמת למה מעניקה לה
הנערה את התואר הזה ובליבה היא מבקשת
להיות סתם, ורק זיכרון העדנה של הגוף
הנענה מנחם את היקיצה לבית המוכר

(ואולי זו פרשיית אהבים אחרונה) / מיטל ניסים

אולי זו פרשיית אהבים אחרונה
שגורמת לך לזהור כך
מתחת למצח הלבן
חולצתך הפרומה חושפת
עור קמוט ומעודן
לכאורה אין עין שתבחין בך
שזור חוטי אור כמחרוזת פנינה
ובכל זאת בוקעת התמונה ממנה
אתה ניבט כציפור מוזרה
אשר לרגע אחד נדמה
שהיא עקומה וצווחת
(אבל ברור שהיא שרה)

נ.ב.
רק על הישבן שלי אתה חושב
לא משנה באיזה שלב היחסים האנאליים
שלנו
רק עליו אתה חושב
אני אומרת לך
אין מזור לבדידות הזאת
אחרי הכל החור שלי מדמם לבד

יוהן / מעין לוי בן סטון

לא מזיז לי שאתה מבוגר ממני בשלושים שנה.
אנחנו משחקים קלפים,
ואתה מחייך כמו הג’וקר,
“woman”, אתה אומר
ומניח ידך על ידי.

“מה שלומך? מה עשית היום?”,
“nothing”, אתה עונה לי בכזה חן,
כאילו זה הדבר הכי מעניין שעשית בחיים.

בחדרך המעופש
מאירים רק העצים,
סיגריה בוערת במאפרה.
“הגבר שלי”, אני אומרת, “צריך שיהיה כמו נגטיב,
רגיש לאור, חזק מספיק לשרוד בחושך.”

מתישהו אתה אומר
שרק בשביל זה היה שווה להיפגש –
שנתחבק ונהיה לב אחד.
כשאני מעזה להניח את ראשי בחיקך,
הזמן קופא ומוריד עליי
פתיתי שלג מזקנך הלבן.

מה ידעתי אז / מעין לוי בן סטון

עדיין לא כתבתי עליך.
לפעמים צריך שהזמן ירפא.

בסוף נפרדנו,
שבע שנים אחרי שתיקנת לי את הסוזוקי
בידיים מלאות גשם.
הייתי מוכנה אז להתאהב בלי נימוס,
כמו ששותים מים ישר מבקבוק.
זה שאתה ערבי
רק הגביר את התשוקה.

כולם אמרו שזה לא יילך.
כולם שאלו, איך הולך?

מה ידעתי אז?
שאני לא מפסיקה לחשוב
איך פתחת לי את הג’ינס
במושב האחורי
והחזרת לי צהלה.

העיניים המצטערות שלָךְ שחודרות לעצמות
עושות את זה קשה יותר לעזוב אותָךְ
לעזוב אותָךְ כאן מתקשטת בפצעייך
מנופפת באקדחים שלך כלפי מישהו אחר

מותק את אבודה
מותק את אבודה
מותק את מקרה אבוד

יש הרבה יותר מדי אנשים שנהגת להכיר
הם רואים אותך באה, הם רואים אותך הולכת
הם מכירים את הסודות שלך ואַת אֶת שלהם
העיר הזאת משוגעת, לאף אחד לא אכפת

מותק את אבודה
מותק את אבודה
מותק את מקרה אבוד

יש מקום אחד שאליו את הולכת
לא היית בו אף פעם לפני
לא נשאר אף אחד לשמור על הגב שלך
אף אחד לא ניצב על מפתן דלתך
פעם חשבת שזו אהבה

מותק את אבודה
מותק את אבודה
מותק את מקרה אבוד

נמאס לי להיאבק
נמאס לי להיאבק
נמאס לי להיאבק על מקרה אבוד

(– בֶּק)  

הלוואי שהיה יום שמשי
אבל זה לא
חה חה חה
השמש תפציע רק מחרתיים
חה חה
ואת תוכלי להמשיך לעוד יום רע

הלוואי שהיית יפה
אבל את לא
חה חה חה
אבל החבר שלך אוהב אותך
הוא אומר לך את זה כל הזמן
אה, זאת הסיבה שאתם כל כך מאושרים ביחד

יש לך רק עוד יום רע, זה הכל
אבל את יכולה לשנות
זה הכל חלק מהגישה שלך
מותק, היא לא חייבת להיות כל כך עצובה

הלוואי שהיית מאושרת
אבל את לא
חה חה חה
אבל אם החיים היו קלים לא היית לומדת שום דבר, לא כן?
טוב, את רוב השיעורים שלמדת היית מעדיפה לשכוח

הלוואי שהיית יכולה לנפנף את זה בצחוק
אבל זה קשה
עישון או שתייה יכולים להפוך את הצחוק לקל יותר
חה חה
עכשיו את תקועה עם עוד התמכרות

יש לך רק עוד יום רע, זה הכל
אבל את יכולה לשנות
זה הכל חלק מהגישה שלך
מותק, היא לא חייבת להיות כל כך גרועה

אם רק היית צעירה יותר
חה חה חה
היית יכולה להתחיל מחדש
זה אף פעם לא מאוחר מדי
זה מה שכולם אומרים
מה קרה לחוש ההומור שלך?

היו לך כל הפרסים שלך
והשעה רק שמונה וחצי בבוקר –
בבוקר –
והיית נותנת הכל כדי להשתנות חזרה
לזמן שבו הגלים
היו קטנים יותר
ויכולת לקפוץ
מעליהם
להשתנות חזרה
לזמן שבו צחקת
בקלות
וכל התנועות שלך
היו כמו של ילד

( – ליסה ג’רמנו )

אני מרגיש את הדם שלך מתקרר
וזה בוקר יום ראשון גשום
אני סופר את מיליון המילים שאני נסחף מכאן
לגיהנום
היום

מאחורי החלונות האנשים לוטשים מבט
תפילות שמורות לספינות טובעות
שום דבר מזה לא בשבילך
ובשבילי

נחוץ גשם כבד כדי לשטוף את הטעם שלך
עדיין הייתי שמח אם היתה סיבה מספקת להישאר

אני שיכור
חצי עיוור
וזה בוקר יום ראשון מכוער
הרוח הגיחה עם העננים שמסרבים להיפרד
כמוני

איך זה שאם העולם חדל מלהסתובב
כל הגשם הזה ממשיך לרדת
שוטף אותי מיליון מילים
הרחק ממך

איך זה שאני כל כך לבד עכשיו
ועדיין מתקשה
לומר
שלום

(וינטג’ בלוז מארק לנאגן, 1989. לא להאמין כמה היינו צעירים)

החיים שאני חי הם כה מדכאים
כל הזמן עובד ואף פעם לא נח
חייב לעשות מה שאני צריך רק כדי להישאר בחיים
לעבוד כמו חמור רק כדי לשרוד
אבל יום אחד אהיה גדול ואז אראה אותך נופל
לא אצטרך לעשות מה שאתה אומר לי כי לא יהיה אכפת לי ממך בכלל
אקנה לי קדילק, כן אקנה לי קדילק
ואסיע אותה ישר לתוך הגב שלך
כשאשיג לי קדילק

לעבוד בשבילך זה חתיכת פשע מזוין
אני עובד כבר שנים ולא מצליח לחסוך אגורה
כל יום אתה מכריח אותי לעבוד קצת יותר קשה
גורם לי להרגיש כאילו אני קדוש מעונה
איזה חרא, לעבוד בשביל זקן משעמם כמוך
אבל אני חייב לעשות מה שאני יכול
אבל יום אחד אהיה גדול ואז אראה אותך נופל
לא אצטרך לעשות מה שאתה אומר לי כי לא יהיה אכפת לי ממך בכלל
ולא אכפת לי מה תגיד כי אקנה לי קדילק
כן אקנה לי קדילק
ואסיע אותה ישר לתוך הגב שלך
כשאקנה לי קדילק

(ג’פרי לי פירס ז”ל, כאן בביצוע מהמם של לידיה לאנץ’)